המפיק האגדי מתחנן: "אין טעם לחיי, שמישהו יציל אותי"

יורמן חושף את סיפורו חודשים ספורים אחרי הזעזוע מהתאבדותו של גבי שושן. התופעה מתבררת כרחבה הרבה יותר: אנשי תרבות סובלים ממצוקה, לא גומרים את החודש, חיים ללא כבוד. דומה שהקשיים עדיין מטילים צל על הענף. הבעיה רחוקה מפתרון. הנה יורמן, אחד המפיקים המוכשרים והמצליחים בכל הזמנים, התרסק אל פשיטת רגל, הסתבך עם השוק האפור, איבד את דירתו ועכשיו חושש לאבד את חייו.
 

יורמן בן ה–65 פעל בסצינת הבידור והמוזיקה המקומית במשך עשרות שנים. מפיק ותיק שכאמור אחראי לכמה מסיפורי ההצלחה הגדולים כאן בשנות ה–70, ה–80 וה–90. אבל מאז הוא היה מעורב בכמה הפקות כושלות, נקלע לחובות כבדים, ירד מנכסיו, הסתבך עם האנשים הלא נכונים ונאבק במחשבות הרסניות על התאבדות.

"להגיד שאצלי הכל בסדר זה מאוד מסובך, כי שום דבר לא בסדר, אני חנוק", פותח יורמן את היום בכאב. "בעלת הבית בדיוק צלצלה הבוקר, היא זורקת אותי מהדירה ולא מעוניינת להמשיך את החוזה. אלמלא חבר שלי, שאולי שלמה, כבר מזמן הייתי מתאבד. הוא המלאך שלי". 

בין המחשבות על סיום הסיפור, סולו ממשיך לעבוד, לא עוצר לרגע. רק כך הוא מצליח להשאיר בצד את הצרות ולהעניק לעצמו מעט תקווה. ביד אחת סלולרי וחפיסת סיגריות, וביד השנייה מחברת ישנה, מבולגנת, שהוא לא זז בלעדיה. "הקדמה לא בשבילי", הוא אומר, "אני אוהב את הדרך הישנה והטובה, ככה עבדתי לאורך השנים". יורמן עוצר את השיחה מספר פעמים כדי לענות לטלפון. הוא עסוק בהפקת מופע מחווה למוזיקאי קובי אשרת, חייב לסגור תיאומים אחרונים.

יורמן, גרוש ואב לארבע בנות, נולד בטימישוארה ב–1950. בילדותו עלה עם משפחתו לישראל והם התיישבו בחיפה. בשנות ה–60 כמעט כל נער ישראלי שהעריץ את אלביס פרסלי או קליף ריצ'ארד והצלליות מצא עצמו מנגן בלהקת קצב מקומית. כך גם סולו החל את דרכו המוזיקלית כזמר וכגיטריסט בלהקת "הנמרים" החיפאית. הרכב נוסף שבו ניגן היה עם חבר נעוריו מהשכונה, מייק בראנט. "גדלנו יחד, יושבים על הברזלים", הוא נזכר. "היינו מבלים ליד חנות תקליטים בחיפה ומייק היה שומע שירים ושר אותם ברחוב לעוברים ושבים. כבר אז ידענו שהוא יהיה גדול". יורמן גם היה חצי מהצמד "שחור ולבן".

"עד גיל 13 שיחקתי בכלל כדורגל במכבי חיפה", המפיק מספר. "אבל כשאבא שלי קנה לי לבר מצווה גיטרה, שום דבר אחר לא עניין אותי". בשלב מסוים הוא נטש את חלומו לנגן ולשיר בלהקת קצב. "לא היה לי טוב, לא הרגשתי שזה מה שאני רוצה לעשות", הוא מסביר. "התאים לי דווקא לעבוד מאחורי הקלעים. אני לא אדם שאוהב להתבלט, אני תמיד יושב בהפקות שלי בשורה האחרונה, בסוף–בסוף, אף פעם לא תראה אותי. הופעתי בזמנו כי זה היה חלק מהחוויה, מי לא רצה להיות כמו אלביס?".
 

עם המעבר להפקה, בתחילת הסבנטיז, שיחק ליורמן קלף. הפרויקט הבולט הראשון היה "עומד לי על קצה הלשון", מופע שירי זימה מאת אבי קורן (טקסטים) ובני נגרי (מוזיקה) ובכיכובו של ישראל גוריון, שנחשב לאחד המצליחים באותה תקופה.
 

"אלה היו שירים גסים, אבל האישיות של ישראל הפכה אותם למצחיקים", סולו מספר, "נועז יחסית לאותן השנים. מופע הפתיחה התקיים במועדון 'הנרי השמיני' בהרצליה. תמיד היה אצלנו מפוצץ. בהפסקות הקהל היה כותב בדיחות גסות, וישראל היה מקריא אותן. רצנו עם המופע חמש שנים, הוא לא רצה להיגמר". 

מופעים נוספים שהפיק באותו זמן היו "שחק אותה" עם מני פאר ו"אגדות מבולבלות", הצגת הילדים של דודו דותן. עם גוריון ניהל את מועדון "המערה הקטנה" ביפו העתיקה, שם נתן במה לכישרונות צעירים, בהם דיוויד ברוזה, יהודית רביץ ומאיר אריאל. 
 

בימים ההם ידו של יורמן שלטה גם בתחום הפקת הפרסומות, בשותפות עם הפרסומאי דוד טמיר. השניים עבדו עם יוריק בן דוד וקובי אשרת, שהיו אחראים למוזיקה, ויחד יצרו כמה ג'ינגלים נודעים כמו "ביצים ביצים", "דור הג'ינס שותה קווינס", "סטוק 84", "תה ויסוצקי" עם אריק איינשטיין, ואת הפרסומת לבנק הפועלים בכיכובו של אורי זוהר.
 

מאוחר יותר חבר יורמן ליהודה ברקן ולרוני יעקב להפקת תוכנית המתיחות של ברקן ברדיו "קול השלום" של אייבי נתן, וכן להכנת הג'ינגלים של התחנה. ברקן ויורמן שיתפו פעולה גם בסרט המתיחות "חייך, אכלת אותה".

הקריירה של סולו קיבלה תפנית לאחר פגישה עם חברו, המפיק והיוצר עמירם הר אבן, ששכנע אותו להפוך למנהל אישי של אמנים. "הר אבן הציע לי שתי אופציות: 'הכספומט השחור', כך כינינו את שימי תבורי שהיה אז בראשית דרכו, או את זמר החתונות אריק סיני. בחרתי בסיני, אתה מבין? תחשוב איפה הייתי יכול להיות אם הייתי מנהל את תבורי, שגלגל מלא כסף".
 

כאמור, הטאלנט הראשון של יורמן היה סיני, יוצא להקה צבאית וחבר במספר להקות קצב מזדמנות. "אריק סיני", "צל כבד", פרויקט "שירים חוזרים", "בסוף מעגל" שהופק בלונדון ו"נאהב עד שנמות", האלבומים המשותפים שלהם הזניקו בחלקם את סיני לצמרת המוזיקה הישראלית. 
 

לימים ניהל יורמן בשותפות עם סיני ואלי ישראלי את מועדון "שמיים", שבו הופיעו אמני הבית רמי קלינשטיין וריטה. בסוף שנות ה–80 הפיק למאיר בנאי את אלבום הפריצה "גשם", וניהל בין היתר את הקריירות של יעל לוי, גידי גוב וגלי עטרי. סולו זוקף לזכותו את ההצלחה של "אין לי ארץ אחרת". "קיבלתי מקורין אלאל את השיר, הצעתי לאריק סיני, אבל הוא לא כל כך התלהב. אז מסרתי אותו לגלי עטרי, שהפכה אותו לקלאסיקה".
 

אבל ההצלחה, כך טוען יורמן, לא זרמה לחשבון הבנק. "האלבומים נכנסו לפנתיאון המוזיקה הישראלית, אבל זה לא אומר שראיתי הרבה כסף. לפעמים אפילו הפסדתי יותר משהרווחתי. לא הכל נוצץ בתחום הזה כמו שזה נראה מבחוץ".

 

סולו הפיק במקביל מספר פרויקטים, ביניהם "סולו ראשון" של כישרונות צעירים, שבו השתתפו בין השאר מיסטר הרי עם הלהיט "אל תשכחי אותנו", פבלו רוזנברג ואתי אנקרי. כמו כן היה אחראי ל"בציר טוב", הרומן המוזיקלי של אילן וירצברג ושמעון גלבץ למילות השירים של המשוררת יונה וולך, ולסרט "שוברים", שבו השתתפו בין היתר הטאלנטים שלו, סיני, בנאי, עטרי ודודו דותן. 

בתחילת שנות ה–90 הפיק יורמן את אלבום הבכורה של החברים של נטאשה. "הפסדתי עליו הון תועפות", הוא אומר, "אף אחד לא האמין בהם, וגם כשהאלבום הצליח לא הרווחתי כמעט גרוש".  סולו המשיך להפיק אלבומים, ליצחק קלפטר ולדני רובס, וטל גורדון הייתה האחרונה שניהל אישית. הזמרת נחשבה לאחת ההבטחות הגדולות של הרוק הישראלי. יורמן גילה אותה בלהקה צבאית, החל לשמש כמנהלה והפיק את ארבעת אלבומיה הראשונים. השניים הפכו לבני זוג במשך יותר מ־20 שנה וחולקים בת משותפת. "טל גורדון הייתה מבחינתי כישלון, אף על פי שהיא הצליחה. כישלון עבורי זה כשאתה לא מרוויח כסף".

"זה היה צריך להיגמר לפני שנים רבות, אבל נולדה לנו בת, וזה שינה את התוכניות".

אתם עדיין בקשר?

"בוודאי, יש לנו בת משותפת, אבל הקשר שלנו הוא סביב הבת בלבד ושום דבר אחר מעבר".

גורדון, כאמור, הייתה הטאלנטית האחרונה של סולו, בטרם החליט לחזור לעסוק בהפקה בלבד. "נשחקתי, המון עבודה ואתה לא מקבל תמורה", הוא מסביר. "עם גלי עטרי הייתה תקופה מאוד יפה, גם עם מאיר בנאי, עם נטאשה לא. עם נטאשה הפסדתי כסף חבל על הזמן. כשהתחלתי עם טל גורדון, רוקנתי מסביבי את כולם: את גלי, את מאיר, את נטאשה, את אריק".

"מאוד. ועוד איך מתחרט. עשיתי טעויות מאוד גדולות. הייתה עם טל התאהבות, וכשאתה מתאהב אתה נמצא במקום לא טוב, עסקית וכלכלית".

בהמשך העשור היה יורמן אחראי לחיבור בין צביקה פיק לנושאי המגבעת, עבד על מופע עם נתן כהן (הנשמות הטהורות), הפיק מופע מחווה לשמוליק קראוס ("רואים רחוק רואים שקוף"), שיתף פעולה עם שוקי שצוב בהפקת מופעו האחרון של דודו טופז ("טיפול נמרץ") ומופע "התרנגולים חוזרים". במקביל הוא גם שימש כיועץ אמנותי למספר מועדונים. 
 

בשנות האלפיים, לאחר הפקת מופע "קסם המזרח", נקלע סולו לקשיים כלכליים. ב–2011 הוצא נגדו צו כינוס נכסים, שבוטל ב–2014. כיום הוא נאבק על קיומו. גר בדירה צנועה במרכז תל אביב, שרוי בחובות לשוק האפור ומתקשה לראות אור בקצה המנהרה. הוא עובד על מופע המחווה לקובי אשרת ומגלגל בראש רעיונות נוספים, בתקווה שיבוא יום ויצליח ליישם אותם.

"זה גלגל שחור שנמשך 15 שנה. החל מהגירושים מאשתי הראשונה, דרך הפקות שהצליחו אמנותית אך הפסדתי עליהן כסף, מוסדות ומועדונים שמבטיחים לך הבטחות ואתה משקיע ובסוף הם נעלמים לך. בעלי מועדונים הזמינו אצלי הופעות ונתנו צ'קים ללא כיסוי, אז הבנק חסם לי את האשראי וצברתי עוד ועוד חובות. מכרתי את הדירה שהייתה לי בהדר יוסף כדי לכסות אותם, אבל זה לא הספיק. וכשלא הייתה ברירה, פניתי לשוק האפור, מקום לא הכי נעים לבלות בו. ולמרות זאת, נשארתי בלי כלום".

"בזכות המלאך ששומר עלי, שאולי, שסייע לי בשנה האחרונה לשלם את הכספים בזמן, זה עדיין לא קרה. אבל עכשיו, כשכבר אין לו אפשרות לעזור לי, אני פוחד ללכת ברחוב, חושש שיהרגו אותי. עוד לא הגעתי לזה, אבל אני ממש ממש קרוב לזה. אני מפחד. יש לי טעם לחיות רק בשביל הבת הקטנה. אני חושב לא פעם על התאבדות. כמה אני יכול לחכות לטוב? אין לי אף אחד. אני אדם בודד. עזוב. אם לא אקבל תמיכה, אז אין מוצא. אני עושה דברים ועובד כל הזמן, אבל לא בכל הפקה אתה יכול להרוויח. אני לא יכול לסחוב יותר. אני הולך ונחלש".

פנית לאנשים נוספים או לגורמים כלשהם בבקשה לעזרה?

"אין גופים שיכולים לסייע. אני חושב שזה עניין של הממשלה לדאוג לנו. יש הרבה מפיקים שנתנו את החיים שלהם למען התרבות, וזכותם הבסיסית היא להתקיים בכבוד. כל מה שהשגתי זה מעבודה קשה, ועכשיו כשאני צריך עזרה אין למי לפנות. אני עובד בתחום השירה העברית כמעט 50 שנה, עשיתי קרוב ל–500 שירים, עשרות להיטים, גידלתי דורות של אמנים, הפקות בלי סוף, 24 תקליטי זהב ופלטינה. לא מגיע לאדם כזה קצת כבוד? שמישהו יבוא ויגיד 'אני תומך בך, אני אעזור לך'".

"אני לא מתעסק בזה, לא שואל את עצמי את השאלות האלה. אני אוהב לעבוד, אוהב את העבודה שלי, אוהב להפיק, אני יצירתי, מעולם לא לקחתי יום חופש. זה דווקא עושה לי טוב לשמוע ברדיו את הזמרים שגידלתי. השירים שלהם חיים איתי כל כך הרבה שנים".

"בזמני היו הרבה פחות שירים, הרבה פחות אמנים. כשעבדתי עם גלי עטרי, חצי שנה לפני שיצא הסינגל הראשון כבר תיאמנו ראיונות לרדיו ולטלוויזיה. היום יוצאים מאות אלבומים, ומי בכלל מתייחס. היום הניהול האישי הוא הרבה יותר קשה. אני יודע כל צעד קטן בצורה מדויקת, כי עשיתי אותו 5,000 פעם, אבל התעשייה השתנתה לגמרי. היום מנהל אישי זה אח של אמן, או הספר שלו, או אני לא יודע מה. איזה ידע הוא יכול להעביר לו? קריירה צריך לדעת לנהל. נקודה".

"אני פייטר, לפחות בתחום הזה. אני לא אדם שמרים ידיים או נבהל".

יש לך חלום שעוד לא הגשמת?

"אין לי חלומות, יש לי פנטזיות אמנותיות שאני מנסה ליישם. יש כמה פרויקטים על הפרק, אבל אני לא יודע כמה זמן אחיה כדי להגשים אותם".