מאיר אריאל הקדים את זמנו - גם במזרחיות

זה נחשול שרק ילך ויתעצם. כי מעבר לעובדה שאריאל היה גאון אמיתי - מילה שאני משתמש בה בקמצנות, אבל ראויה לו, היה משהו באישיות ובביוגרפיה שלו שהפך אותו לתמצית של ישראליות. הישראליות הנוכחית, האמיתית. הסיבוב שהוא הספיק לעבור, בחייו הלא ארוכים, הוא בעצם הסיבוב שהמדינה הזו כולה עוברת. רק שהוא הקדים את כולנו בדור. 

אריאל, כידוע לכל, היה קיבוצניק ממשמרות. יפה בלורית ותואר. עובד בחקלאות, מזכיר קיבוץ, בן למשפחה מהגרעין המייסד, "הישראלי היפה" בהתגלמותו. באופן מתבקש לאותה תקופה, הוא גם היה צנחן, והשתתף בקרבות לשחרור ירושלים. כשהחל לכתוב שירים, הוא העביר אותם לאצולה המתהווה של הרוק הישראלי. לאריק איינשטיין ("מכופף הבננות"), לחברו לקיבוץ שלום חנוך (שהלחין את "אגדת דשא"), או ללהקת תמוז ("סוף עונת התפוזים"). גם האלבומים הראשונים שהוציא כזמר דיברו בעיקר לבני קיבוצים, חניכי תנועות נוער וגו'. עד כאן מדובר בסיפור מאוד סקטוריאלי. קיבוץ, רוק, שמאל ישראלי.  

אבל מאיר אריאל לא היה קונפורמיסט מעולם. והשאיפה הגדולה שלו, כבר משלב מוקדם, הייתה להגיע לקהל רחב ככל האפשר. כולל קהל מזרחי, הוא דיבר על כך במפורש. למרבה הצער, בישראל של שנות ה–80 היכולת שלו לכתוב לזמרים מזרחים התמצתה פחות או יותר בניסים גרמה ("איפה, איפה את ציונה"). 

אבל אריאל ניסה כל הזמן לצאת מהקונכייה שלו. זה היה הטריגר לסיבוב ההופעות הייחודי - "מסע הבחירות של מאיר אריאל" - שבו חצה את ישראל מקריית שמונה עד אילת, דרך יישובים שהיו רחוקים מאוד מקהל היעד הברור מאליו שלו. כשקוראים את מה שכתב אז, בסוף שנות ה–80, בעקבות הסיבוב הזה, מבינים היטב מדוע יש אנשים הרואים במאיר אריאל נביא. כך, למשל, הוא תיאר את הגעת הלהקה שלו לירוחם הבוערת מחום, ואת תחושת הנתק והזרות שבאותו מפגש, בשיר "בצהרי יום". "תראו תראו את ה'גרי קופרים' האלה, 'קלינט איסטוודים' דמיקולו, יענו בזים לשרב. הגיע הזמן שכבר תוציאו את הלשון הארוכה שלכם מתרבות המערב". מדהים, לא? הנאום הכי רלוונטי לישראל 2016, שמירי רגב לא תצליח לנסח לעולם. להוציא את הלשון שלכם מתרבות המערב. כל כך נכון, כל כך מקדים את זמנו.

בערך באותה תקופה, אריאל ומשפחתו עזבו את הקיבוץ לטובת העיר הגדולה. אם תרצו, במסגרת הסמליות, אינדיקציה לדעיכת האצולה הישנה. באותו זמן הוא גם החל לכתוב שירים לאמנים שלא הגיעו מהחונטה שלו, ע"ע שרון חזיז ("הולכת ממך") או ריטה ("ערב כחול עמוק").  

השלב הבא באבולוציה היה ההתקרבות שלו לדת. האמת היא שאריאל התכתב תמיד עם טקסטים יהודיים מסורתיים, אבל במרוצת שנות ה–90 העמיק חקר. התפלל שעות, למד גמרא והיה נתון בסוג של חזרה בתשובה. בדרכו הייחודית והלא מפורשת. סוגיות של מוסר והתפרקות ממנו תמיד הטרידו אותו - כל האלבום "רישומי פחם" הוא כזה, ובהחלט ייתכן שאם עוד היה איתנו, היה חי כאדם דתי. גם דעותיו הפוליטיות היו מורכבות ולא מובנות מאליהן, ע"ע השיר "על ארץ מוותרים רק בלב", שמשמש אנשי שמאל וימין כאחד.

וכך, הקיבוצניק החילוני, האשכנזי, הרוקר, יצא למסע אחר המקורות המזרחיים, הדתיים, הכלל־יהודיים שלו. קשה לי לחשוב על מסע יותר ישראלי מזה. 

1.       כל כך מבאס, בכל פעם מחדש, לראות איך מירי רגב מתייצבת מאחורי מהלכים עקרוניים וחשובים באמת - כמו שינוי ההקצבות בתרבות הישראלית - אבל משטחת אותם וגורמת להם נזק, מתוך פופוליזם ורצון להשגת הון פוליטי קצר מועד. הגיע הזמן שמישהו באמת יארגן מחדש את סדרי העדיפויות התרבותיים של המדינה הזו. אבל זה צריך להתבטא במעשים, לא בנאומים מתלהמים.

2.      אפשר להירגע. המלהקת שחיפשה עבור פרסומת של יס בני משפחה בעלי מראה אשכנזי הועברה מתפקידה. ועכשיו הבעיה הסתיימה. לא יהיה יותר רוב ברור לבעלי מראה אשכנזי בפרסומות, כי המלהקת הייתה אשמה בכל. כל השנים. אגב, שמתם לב שהיא חיפשה "אשכנזים, לא קרים מדי"? רגע, אז גם אני אמור להיעלב, כאשכנזי? 

3.      אם הלילה הדרמטי של ההפיכה הכושלת בטורקיה לימד אותנו משהו, הרי זה שהטלוויזיה עוד לא אמרה את המילה האחרונה. בשעות המתוחות והלא ברורות של ליל שישי, האינטרנט לא היה מסוגל לתת מענה אמיתי. רק פאנל של דוברים ופרשנים וניווט נכון וסלקטיבי בין תמונות שהחלו לזרום, הצליחו לפזר קצת את הערפל. וכן, ח"ח לאהוד יערי, שנשאר סקפטי גם בשיא ההתלהמות מסביב.