מעורב ישראלי: דודו טסה הוא התשובה הניצחת לאנשים כמו מירי רגב

הטענה הזו לא מופרכת לגמרי. גם במוזיקה הישראלית ה"רגילה", הלא “מזרחית", יש לא מעט אלמנטים מזרחיים. חלקם הגדול הגיעו לשם באמצעות האמנים ממוצא מזרחי. אף גיטריסט בעולם לא נשמע כמו ברי סחרוף, כי אף אחד אחר לא גדל כמוהו. ואלבום כמו “קרוב" של אהוד בנאי יכול להיווצר רק במדינה שמחברת בין צריף של התנועה בגבעתיים ובית כנסת פרסי בירושלים. 

ועדיין, יש משהו מאוד מיתמם בטענה הזו. קודם כל, כי מוזיקלית האמנים האלה מתבססים על מצע מערבי מאוד, בעיקר רוקיסטי, שלתוכו הם משלבים אלמנטים מזרחיים. לא פלא שהתוצאה קלה לעיכול, גם עבור מי שסולד מ"מוזיקה מזרחית". וחוצמזה, הדימוי הציבורי ודרך ניהול הקריירה שלהם משתייכים במלואם למיינסטרים הלא מזרחי. כל האמנים האלה זכו ללגיטימציה מיידית מהממסד התרבותי, שהעניקה להם תו איכות. מראשית דרכם הם הוחתמו בחברות התקליטים הממוסדות, הופיעו במועדונים הנכונים ובתוכניות האירוח הנחשבות. הם מעולם לא מכרו קסטות, הופיעו ב"פלקה" או עשו - לא עלינו - חתונות. ולכן הם גם לא יכולים להיות התשובה לטענות הקיפוח.

אבל העולם השתנה. והגבולות מיטשטשים. וצומחים פה אמנים שכבר מתחילת דרכם משחקים על כל המגרשים, בשיא הטבעיות. למוזיקאי הכי חשוב והכי מצליח ביניהם קוראים דודו טסה. והוא צריך להיות התשובה הניצחת לאנשים כמו מירי רגב, שמתעקשים להמשיך את נאקות הקיפוח לעד, גם בשעה שהזמרים הכי מצליחים בישראל - זה שנים - מגיעים מהמוזיקה המזרחית.
 

כי דודו טסה הוא לא עוד רוקר שצמח בתוך הממסד התרבותי, ומתבל בריפים מזרחיים את הדיסטורשן שלו. לא, הערבוב אצלו הוא בילט אין, מיומו הראשון. בחור שצמח בשכונת התקווה, נחשב לילד פלא והוציא בגיל 13 אלבום בכורה בהפקת ישי בן צור. כן, האמרגן של אייל גולן. אבל גם למד בעירוני א', בית הספר לאמנויות הסופר תל אביבי. הוא עבד בהמשך הדרך עם אנשים מצליחים, אבל ממש לא מהזן האליטיסטי, כמו אלי יצפאן ושלישיית מה קשור, או המפיק המוזיקלי שמוליק דניאל, שהיה מזוהה בעיקר עם עמיר בניון. 

ומצד שני, הוא עשה קאברים לשירי ישראל “הישנה והטובה", כמו “היה לי חבר, היה לי אח", או “אני גיטרה". ודילג בשיא החן והטבעיות בין אלבומים שבנויים על מוזיקה עיראקית ישנה לרוק'נרול לפנים, דואט עם שלמה ארצי, שירים של אלכסנדר פן, קאבר לאהובה עוזרי, כתיבת להיטים למוקי וליובל דיין ויצירת שירים מורכבים ולא בהכרח קליטים לאלבומי הסולו שלו. בקיצור, הבחור הוא על–מפלגתי מלידה. 

המגמה נמשכת גם באלבום החדש והמעולה שלו, “הגולה", שיצא ממש עכשיו. אלבומו ה–12(!) של טסה, שנפתח עם “הבדידות הארוכה", למילותיו של המשורר אלי אליהו, קטע של מוזיקה ערבית בעברית, בלווי ויולה, צ'לו, קונטרבס וגיטרות; וממשיך מיד ל"מתגלגלים" שנפתח עם התכנותים האלקטרוניים של ניר מימון, שותפו ליצירה, ההופכים עד מהרה להפצצת רוק'נרול; ולשיר הנושא, שהפך ללהיט, שמתחיל בצליל גיטרה שכאילו נלקח מכרם התימנים של שנות ה–70, על רקע טקסט של טסה וגלעד כהנא, סולן ג'ירפות הבלתי מזרחי בעליל. וכך הלאה, באלבום היפה והמאתגר והכל כך רב רבדים הזה. 

אז טסה הוא המאור הגדול, אבל אחריו מתייצבים יותר ויותר מוזיקאים, שבאמת כבר אי אפשר לקבוע לאיזו מגירה להכניס אותם. לירן דנינו, עידן עמדי, יובל דיין, שלא לדבר על הצעירים באמת - סטטיק ובן אל, אליעד נחום או אגם בוחבוט. מירי רגב יכולה להמשיך לעשות הון פוליטי בטענות על קיפוח. אבל העיקר הוא שבשטח, כור ההיתוך פולט יופי של מנגינות.
 

1. אולי הזיכרון שלי קצר, עברו כבר ארבע שנים מאז האולימפיאדה הקודמת, אבל נדמה לי שהסיקור התקשורתי הפעם חצה את כל גבולות ההיסטריה וחוסר הטעם הטוב. כל ספורטאי ישראלי שלא הצליח הוא כישלון ואכזבה. כל סיכוי למדליה מסוקר כאילו מדובר במבצע אנטבה. אתרי האינטרנט שולחים הודעות לקראת כל קרב ג'ודו בשלבים הכי מוקדמים. תחי מדינת ישראל.

2. 35 דקות. זה כל אורכו של "revolver", האלבום המיתולוגי של הביטלס שהשבוע צוינו 50 שנה ליציאתו. אבל זה ממש מקרה קלאסי של האורך לא קובע. כל כך הרבה זרעים של שינוי טמונים באלבום הקצר הזה. פסיכדליה, מוזיקת עולם, שימוש במוזיקה קלאסית במסגרת שיר פופ, ואולי הכי חשוב - ההפיכה של אולפן ההקלטות ממקום שרק מתעד מוזיקה לכלי יצירתי לכל דבר.



3. לפי פרסומים לא רשמיים ברשת, הסטרנגלרס יגיעו לכאן בנובמבר, להופעה בהיכל התרבות. זה לא כל ההרכב המקורי, הם כבר הופיעו בישראל בעבר, ועדיין מדובר באחת הלהקות הכי גדולות שצמחו בעידן הפאנק והניו ווייב באנגליה, ואחת האהובות עלי בעולם. אין היום יותר גיבורים, כמו שהם ניבאו בלהיט הגדול שלהם, אבל הם עדיין הגיבורים שלי.