הקיבוץ מול העיר הגדולה, הרוק האנגלי, הטקסטים של מאיר אריאל ושל יהונתן גפן, דה באנד, האחים אולמן, ג'ף בק, בוב דילן, הביטלס, ספרינגסטין. המפיק לואי להב. טכנאי הסאונד טומי פרידמן. דמותו האבהית של אריק איינשטיין. חריצותו הבלתי נלאית של אשר ביטנסקי. החזרות האינסופיות והניסיון "לשבור את הקיר הרביעי", כדברי שלום חנוך, "ולהגיע ישירות אל הקהל". תמוז הייתה תשלובת של השפעות ומקוריות, השראה עצומה וגם תאווה עצומה ליצור את מה שאף פעם לא נעשה במוזיקה הישראלית.
הקמתה של להקת תמוז הולידה את אלבום הרוק העברי הטוב מכולם, "סוף עונת התפוזים", אבל הוא היה אחד, יחיד ומיוחד וכמו שאומר מפיקו לואי להב: "בסך הכל תקליט אחד, בסך הכל שמונה שירים, ותראה מה זה". אבל איזה תקליט. ואילו שמונה שירים.
"אריק מימן אותנו"
בשנת 1971 הוציא שלום חנוך תקליט סולו ראשון, באנגלית, בלונדון. באותו זמן הוציא אריאל זילבר תקליטון בכורה בצרפת ובו שני שירים - "Movie instead" ו"When it’s time". התקליטון לא הביא לפריצה המיוחלת בחו"ל אך "Movie instead", שהיה שיר רוק פרוע ביחס למה שהיה מקובל בישראל באותה תקופה, זכה להצלחה במצעד הפזמונים הלועזיים בישראל.
בשנת 1973 שב חנוך לישראל, אחרי כישלון תקליט הסולו האנגלי שלו, כשהבין שלעולם לא יוכל להתחרות במגרש שבו מככבים אלטון ג'ון, קט סטיבנס וג'ון לנון. באותו זמן ממש חזר זילבר לישראל, אחרי שגנז אלבום שלם שהקליט באנגלית. חנוך היה בן 28 כשתמוז הוקמה, אחרי שלמד משחק בבית צבי, הוציא אלבומים עם אריק איינשטיין, היה לגאון התורן של המוזיקה הישראלית, נסע לאנגליה בניסיון לפצוח בקריירה בינלאומית וחזר חבול ומותש.
“למען האמת, להקה זה קוץ בתחת", אומר חנוך, "זה הדבר הכי קשה בעולם. זה לא טבעי בשום צורה שהיא להיות חבר בלהקה, אלא אם כן זה כל מה שאתה רוצה בחיים, או שאתה כל כך הרבה שנים כמו מיק ג'אגר, שאתה כבר זורם עם זה". אבל חנוך חיפש להקה קבועה שתנגן איתו ברגע שנחת בישראל. "גרתי עם ליהי אשתי ועם מאיה הקטנה בבית הוריה של אשתי בפתח תקווה", הוא מספר. "כמה מהשירים של תמוז, כמו 'פנס הרחוב' ו'לא יכול לישון עכשיו' נכתבו שם, בין הפרדס לבין הרחוב, בלילות של נדודי שינה ומחשבות ורגשות שהציפו אותי בתקופה ההיא. מצאתי את להקת בני נח, חבר'ה אמריקאים שהיו כאן בארץ, ומכיוון שבאנגליה עבדתי עם להקת הוקפוט של כלב קוואי חיפשתי בארץ להקה שתנגן כמוהם. הקלטתי איתם את הגרסה הראשונה של 'לא יודע איך לומר לך', את הגרסה הראשונה ל'בואי לרקוד' ואת 'לך לפסיכיאטר', אבל שם זה נגמר. זה לא התגבש לתקליט שלם".
בהמשך 1974 הזמין אריק איינשטיין את חנוך וזילבר להשתתף במופע שלו, "סע לאט". "עשיתי כל מיני דברים כשחזרתי מלונדון", אומר חנוך, "אחד מהם היה לנגן כמה חודשים עם דני ליטני, מתי כספי ואריאל זילבר. אבל השירים שם לא התאימו בשום צורה ללהקה. יום אחד מתי ודני לא באו, נשארנו אריאל זילבר ואני, וככה בעצם התחיל הגרעין של תמוז. קודם ניגנו עם בסיסט אמריקאי, אדם זיידל, ואז צירפנו את מאיר ישראל וכשהגיעו שני הילדים מהצפון, איתן גדרון ויהודה עדר, היה לי ברור שאפשר לעשות משהו שחלמתי עליו".
"הם חיממו את אריק איינשטיין והצ'רצ'ילים בסיבוב של 'סע לאט'", מספר מאיר ישראל. "הקהל היה חסר סבלנות. אנשים צרחו - אריק, אריק, תביאו את אריק. אז אריאל ושלום באו אלי וביקשו שאעלה איתם לנגן. 'אם יהיו תופים, יהיה קצב, אולי הקהל לא ירצה שנעוף מהבמה', זילבר אמר. הסכמתי. עשינו את זה קצת, ואז זה התחיל להתגלגל".
החמ"ל היה המשרד של אריק איינשטיין, ששימש כמפקדה שממנה שוגרה פצצת תמוז אל העולם. איינשטיין, אחרי צאת האלבום "סע לאט", פשוט התאהב בתמוז. הם קיבלו את החדר במשרדי חברת ההפקות הגר, ברחוב אבן גבירול 115, מתחת למסעדת "כתר המזרח". הלהקה עשתה שם חזרות מבוקר עד ערב. אריק איינשטיין היה בא לבקר לפעמים. "אריק אהב את הרוח של הלהקה, אנחנו היינו כבדים כאלה ואריק היה מלא הומור", אומר חנוך, "ואריק עשה בשבילנו הכל. הוא זה שהציע לנו לחמם אותו בהופעות. הוא נתן לנו חדר לעבוד בו ללא תמורה והוא אפילו דאג לנו לכסף, אריק מימן אותנו, כי ההופעות איתו הצליחו להחזיק אותנו עם הראש מעל המים".
“תמוז קרתה הרבה בזכות אריק איינשטיין", אומר גם אשר ביטנסקי שהיה אז בן 22 וכבר אמרגן חרוץ שידע לסגור הופעות בכל רחבי הארץ לאמנים ולהקות. "אריק שלח יד לעזרה כי הוא הבין שתמוז היא אירוע, משהו מיוחד, להקה חשובה. הוא הבין את זה לפני כולם. גם לפני הלהקה עצמה".
"אריק גם המציא לנו את השם", מספר עדר. "בהתחלה הוא אמר ללהקה שלכם יקראו 'אולימפיאדה', אבל שלום אמר - מה פתאום 'אולימפיאדה'? איזה מין שם זה? אז אריק חשב רגע, ואמר: 'תמוז'. כולם תהו לרגע. 'תמוז'? ואריק אמר בביטחון גמור: 'תמוז'. זה ישדר משהו חם. של קיץ. 'תמוז'".
כשאורי זוהר נזרק
חנוך חיפש דרך ליצור משהו בסגנון הדברים שנחשף אליהם בחו"ל. לא סתם להקליט שירים יפים. "חיפשתי להתפרש עם המוזיקה שלי", הוא אומר. "לנסות, לבדוק. דיברתי עם החבר'ה על הופעה, במה, אמרתי להם: אנחנו לא כוורת, אנחנו לא יודעים להצחיק. אנחנו צריכים שהקהל יהיה חלק מההופעה. הסכימו איתי ובהופעות זה היה העניין שלנו. מוזיקלית השירים שעבדנו עליהם היו שירים קיימים. אבל שינינו אותם כדי לעשות אותם יותר בורקים, שירים שמתאימים להופעות מול קהל. ו'אגדה יפנית' ו'מאיה' היו שם כדי להשלים את המופע. הגעתי לתמוז עם מוכנות נפשית גבוהה לעבודה הכי קשה שיש. כל מה שעשיתי לפני זה לא היה באמת רוק. רציתי להיכנס לתוך העולם הזה שהתגלה לי בתקופה שבה חייתי בלונדון. השמעתי להם ג'נסיס, יס. השירים שכתבתי כשחזרתי מאנגליה הושפעו מכל מה שספגתי שם. זו ארץ אחרת. אמרתי לחברים: אתם שומעים? צריך גם לנגן. לא רק לשיר את השירים. וכשמיכאל תפוח הכיר לנו את לואי להב, ידעתי מיד שזה האיש שלנו".
ואכן, ייתכן שלהב היה החוט, שבלעדיו האלבום "סוף עונת התפוזים" לא היה הופך ליצירת מופת מכוננת ושלום חנוך לא היה הופך לגיבור רוק מקומי. "ידעתי שזה הבן אדם שבעזרתו נוכל להגשים את השאיפות שלנו", אומר חנוך. "לואי היה מקצוען, היה לו ציוד חדשני, הוא הבין רוק'נרול. הוא עבד שעות על כל תפקיד ועל כל מעבר. הוא פתח את השירים לכיוונים שלא חלמתי שאפשר להגיע אליהם. לואי יודע להוציא מאנשים את מה שהם לא מאמינים שיש בהם. אני נתתי לו להוציא ממני. זה שיש מישהו שאומר לי, אתה יודע מה, שלום? אולי תנסה משהו אחר? אני לא מרגיש נוח עם השירה שלך פה. אז זה בעיני התפקיד של מפיק. הוא כל הזמן נותן פידבק. הוא גם טריגר".
מכיוון שאיינשטיין היה הפטרון האוהב, הגיע גם חברו הטוב ושותפו ליצירה אורי זוהר לעבודה עם תמוז. זוהר ואיינשטיין, חברים טובים, כבר היו אחרי העבודה המשותפת בסרט "שבלול" שביים בועז דוידזון, סדרת התוכניות "לול" שנעשתה לטלויזיה הישראלית ושני הסרטים הארוכים "מציצים" ו"עיניים גדולות", שביים זוהר. איינשטיין המליץ שזוהר יבוא לעשות קצת סדר בהופעות. הם נפגשו בחדרי חזרות וגם לישיבות בבתיהם של חנוך ועדר. זוהר היה איש חזק, כוחני, יצירתי מאוד אבל גם שתלטן ופראי. "אף אחד לא העז להגיד כלום לאורי", מודה חנוך. "קיבלו את המרות שלו בכל מקום שבו הוא היה, כי באמת היה לו כישרון גדול והיו לו גם קבלות והצלחות".
אבל בתמוז היה גורם שלא הכיר בסמכותו של זוהר - המפיק לואי להב. "אורי זוהר ניסה לעשות מזה מופע, עם קטעי קישור, כמו הצגה", אומר יהודה עדר. "אבל לואי שנא את זה. ערב אחד זה הגיע להתפוצצות. לואי נכנס באורי בכל הכוח, הוא ירד עליו רצח. הוא אמר לו - שמע, אדון אורי, זה לא תיאטרון פה. זה רוק'נרול ואתה לא מבין בזה כלום. אין לך מושג מה זו הופעת רוק. השתררה שתיקה. סוג של חרדה. אני חושב שלואי רצה להראות לו שהוא זה שקובע. הוא בעצם אמר פה: אני הבוס. היה לו מספיק ביטחון לעמוד מול אורי זוהר, להסתכל לו בעיניים ולמעשה לזרוק אותו החוצה מכל מעורבות בתמוז. וזה עבד. זוהר שתק. אמר, 'אוקיי, איך שאתם רוצים. אתם לא צריכים אותי', ועזב את הבית".
הערב הזה היה חשוב. ראשית, הוא קיבע את תמוז בתודעתם של כל הנוכחים כלהקת רוק ממשית. כזו שפועלת בתוך שדה אחר של התייחסות - אמנות, לא בידור. תמוז לא הייתה להקה מצחיקה ולא התכוונה להיות שום דבר חוץ מלהקת רוק. שנית, האקט של להב הניח בידיו את המושכות לתוצאה הסופית, באולפן וגם על הבמה, של "סוף עונת התפוזים".
"לואי הכריח את שלום לספר סיפורים בין השירים", מספר עדר. "שלום לא רצה. לואי לחץ עליו לתקשר עם הקהל. לואי כפה עלינו לעשות פתיחות ארוכות לשירים. ממש ארוכות. 'עוד מוזיקה, עוד', הוא היה אומר, 'תנו לי עוד פעם את הפראזה הזו, ועוד אחת'. וזילבר אמר לו: 'אבל הקהל מתעצבן מזה'. ולואי ענה: 'הקהל מתעצבן? שיתעצבן. שיקשיבו'".
חנוך מספר על הפחד המשתק שלא יבינו אותו: "לואי אמר, לא יבינו בפעם הראשונה, יבינו בפעם השלישית. ואולי לא יבינו בכלל, ורק אחרי הרבה זמן יבינו כמה זה טוב". להב גם עודד את הלהקה להקים את הקהל על הרגליים. "בהופעות של תמוז אנשים בישראל התחילו ממש לרקוד מול הבמה, זה היה חריג מאוד אז", אומר חנוך, "זה יצר גם בעיות. היו אנשים שבאו למפיקים ודרשו את הכסף אחרי ההופעות כי הם אמרו שרקדו להם מול הפנים והסתירו להם את הבמה".
עדר מספר: "אחרי אחת ההופעות הראשונות שלנו אריק נכנס לחדר ההלבשה, כמו סנדק, ואמר: 'לא יודע אם הלהקה הזו ממש תצליח, אבל יהיו לכם המון זיונים'". על היחסים בין שני מנהיגי הלהקה, מספר מאיר ישראל: "אני מעולם לא חשתי שמץ של קנאה. שלום לא קינא באריאל. הוא חשב שזילבר הוא יוצר ומבצע מאוד מיוחד. ואריאל אהב מאוד את השירים של שלום. תשאל אותו, הוא יגיד לך בעצמו. אבל הם גם לא אמרו אחד לשני דברים טובים. מנזר השתקנים".
"יכולתי מאוד להזדהות עם שלום חנוך בתור קיבוצניק", אומר עדר. "שנינו באנו מהמשק. מההוויה הזו שאתה מדבר על המדינה אבל בחיים לא תדבר על המצוקות האישיות שלך. בקיבוץ זה היה 'המדינה', 'החברה', 'אידיאולוגיה', אבל לא 'אני מרגיש' או 'אני רוצה'. ולהגיד 'כואב לי' זה בכלל סוג של פשע נגד הקולקטיב. ושלום חנוך מרד בזה דרך היצירה שלו. הוא עזב את הקיבוץ וכתב הרבה על מה שעובר עליו ומה שהוא מרגיש ומה שקורה לו. זה יצא בשירים. הוא היה מביא את עצמו, את רגשותיו, את עולמו הפנימי אל הלהקה. הפשטות של המילים. עצב שנוגע בך מיד".
אדם נוסף שלקח חלק באלבום בתור כותב הוא מאיר אריאל. עדר, שאחרי תמוז הפיק תקליטים לאריאל, ליווה אותו בהופעות והפך אחרי מותו למפיק הקבוע של ערבים לזכרו של אריאל, פגש לראשונה את יצירתו של אריאל בתוך להקת תמוז. "שלום חנוך אמר, 'אני יודע שאתם אוהבים איך שאני כותב, אבל יש לי חבר בקיבוץ, והוא מבוגר ממני והוא פי אלף יותר טוב ממני. קוראים לו מאיר אריאל'", מספר עדר. "שלום הביא את הטקסטים של מאיר ללהקה. אחד הלחין אריאל, 'הולך בטל', ואחד שאריאל זילבר ושלום חנוך הלחינו יחד - 'סוף עונת התפוזים', שגם נתן לתקליט כולו את שמו".
השיר החריג ביותר ב"סוף עונת התפוזים" הוא שיר מינימליסטי, אקוסטי, רך. שיר על נדודי שינה. על אהבה, או יותר מדויק: כמיהה לאהבה - "לא יכול לישון עכשיו". הלהקה ניסתה להקליט את השיר במשך שעות ארוכות. הערב נגמר והגיע הלילה. בשלוש לפנות בוקר לואי להב החליט לעשות ניסיון. "כולם החוצה", ציווה. "רק שלום ויהודה איתי עכשיו". שלושת החברים האחרים מתחו איברים, הכינו קפה במטבחון, הדליקו סיגריה והסתכלו אל מחוץ לחלון על העיר הישנה. "תוריד את הגיטרה", אמר לחנוך. להב נכנס לאולפן, מתח מיקרופון גדול מהתקרה למטה והציב שני כיסאות זה מול זה משני עברי המיקרופון, מושיב את חנוך על אחד ואת עדר על השני. "ועכשיו אתה תשיר, רק תשיר", אמר לחנוך. ופנה לעדר: "ואתה תעקוב אחרי השירה שלו ותפרוט". ויצא אל מאחורי הקונסולה. טומי פרידמן היה הטכנאי הראשי, יעקב מורנו העוזר. להב נתן סימן. חנוך התחיל לשיר. עדר ניגן. פרט בעונג זהיר את השיר. "גשם עוד מעט ירד / לכבוד החקלאים / אצבעותי דלוקות / לגעת במיתר, לפרוט אקורד". להב סימן לשניים "צאו החוצה", ואמר: "זה טוב. זה הכל הלילה. לכו לישון. ניפגש מחר".
"זה היה טייק אחד ויחיד", נזכר חנוך. "וזו הייתה הגדולה של לואי, לזהות איפה לשנות קונספט, מתי צריך לוותר, היכן לעשות את השינוי. זו הייתה הפעם הראשונה והאחרונה שעשינו את השיר ככה, באולפן". להב גם מיקם את השיר בצורה מושלמת בתקליט עצמו, בצד השני, בין המפץ הרועם של "אהבה שקטה" לבין השיר החותם "ככה את רצית אותי". סוג של גשר בין שני נהרות סוערים ובוערים. הוא שידך את חנוך הרך והחולמני של "לא יכול לישון עכשיו" לחנוך הכועס והאנרגטי של "אהבה שקטה".
התחלה חדשה
חנוך נולד מתוך להקת תמוז. תמוז הקדימו את זמנם. הם נחתו על ישראל שאחרי מלחמת יום הכיפורים, בתקופה של הלם ואלם. היום, במבט לאחור, הוא יכול לקבל יותר את שהיה שם, אז.
תמוז לא יכלה לקרות ב–1967, כי החברה הישראלית התייחסה אז לרוק'נרול בחשדנות ואפילו בעוינות. שלום חנוך היה צריך לצאת מהקיבוץ, מהלהקה הצבאית ובסופו של דבר מישראל עצמה כדי לחזור באמצע שנות ה–70 כנביא רוק'נרול. באותה תקופה עוד לא היה כאן רוק'נרול אמיתי, ממשי, עברי, רציני. הצ'רצ'ילים יצרו רוק ישראלי עם השפעות יווניות, בהשראת לד זפלין והאנימלס וגם בהשפעת באך, אבל הם עשו זאת באנגלית. אחרית הימים, כוורת ותמוז עשו זאת בעברית - שפת תקשורת רעננה ושונה לדור חדש.
חנוך כתב את השיר "לא יודע איך לומר לך" בתחילת שנות ה–70 כשיר אהבה, שיר כאב או פרידה, אבל חלק משורות השיר יכולות להתפרש גם כאמירה אישית של אדם המייצג דור צעיר, מבולבל ותוהה, דור ביניים שאיבד אמון במילים ריקות ובאותה יוהרה לאומנית שכמעט הובילה את המדינה אל אובדנה.
הפעילות המשותפת של חברי הלהקה נמשכה שנתיים בלבד. אבל באופן אירוני, הפירוק של תמוז הועיל לשני מנהיגיה. זילבר הפך לזמר השנה ו"רוצי שמוליק" היה תקליט השנה. הופעותיו היו מלאות. חנוך יצא לדרך חדשה ועצמאית, אל שלושה תקליטים בארבע שנים - "אדם בתוך עצמו", "שלום חנוך בהופעה חיה" ו"חתונה לבנה", טרילוגיה שהפכה אותו לחלוץ הרוק הישראלי ולדמות החשובה והמשפיעה ביותר על מוזיקאים שצמחו וגדלו כאן.
"סוף עונת התפוזים" היה גם התחלה חדשה. "אני הבנתי אז שאני לא מתאים ללהקה. קטגורית", אומר חנוך. "אני באתי מקיבוץ. להקה זה קיבוץ. ואני עזבתי את משמרות. יצאתי מקיבוץ ואני מנסה להיות הכי אינדיבידואל". ניסה והצליח.
מתוך "וכשאפתח את הדלת", ספרו של בועז כהן, שעוסק בלהקת תמוז, "סוף עונת התפוזים" וישראל של אמצע שנות ה־70. הספר ייצא לאור בסתיו הקרוב בהוצאת "מרום תרבות ישראלית"