"לזמרים בארץ יש בעיה. הקהל מאוד אכזר. הוא לא נאמן. כאן, אם עבר קצת הזמן שלך, כאילו אסור לך להישאר בשטח. זה לא צרפת, שם יכול אנריקו מסיאס לשמור על המקום שלו בצמרת כל כך הרבה זמן", כך אמר לי פעם הזמר נסים סרוסי בראיון. מאז חלפו 25 שנה. שערו האפיר. נטול אשליות כלשהן, מרירותו לא פגה בחלוף השנים. אני מוצא אותו כאן בחופשת מולדת. נראה שמי שעומד מאחורי השיר "איני יכול" אינו יכול בלי החופשות האלה, שלהן הוא זקוק כמו אוויר לנשימה. "גם אם עוברים חודשים בין ביקור לביקור, תמיד יש לי הרגשה שרק אתמול הייתי כאן", הוא אומר. "ככה אני. רגל פה, רגל שם".
אולי מפני שלא השלמת עם עזיבת ישראל?
"מבחינתי, לא עזבתי את ישראל. אחרי 40 שנה בצרפת נשארתי ישראלי במהות שלי. ככזה, כשאני בא הנה, אז לא כתייר. פה המקום שלי, למרות שנשארתי עם הפצע של שנות ה–70".
פצע?
"ממש כך. אז הייתה פה אפליה אשכנזית. לספרדים לא הייתה כניסה לרדיו. בגלי צה"ל לא היה ולו ספרדי אחד. רק מרוקאי אחד היה שם, השק"מיסט. אז פלא שאת התקליטים שלי עם 'אשליות' הם שמו במגירה ולא השמיעו? 'איני יכול' הוצג בפינה לשיפוטכם ולא נכנס למצעד הפזמונים בשבוע של 'המגפיים של ברוך' של כוורת. הגאולה לשיר באה כשהקליט אותו זמר אשכנזי כמו אורי פיינמן".
פיינמן חצי מרוקאי.
"טוב, קורה".
בתגובה לטענותיו של סרוסי אומר מפקד גלי צה"ל בתקופה ההיא, ד"ר מרדכי נאור: "קשקוש בלבוש". "פגשתי במקרה לפני שבוע את מנהל תחנת FM88, ד"ר משה מורד, שהיה אז חייל שלי", הוא מספר. "למיטב ידיעתי, משפחתו לא בדיוק מפולין. התמרמרויות על אי השמעת שירים היו תמיד. אני זוכר איך דודו דותן המנוח בא אלי עם רעייתו דאז, עירית דותן, וטענו על קיפוח בהשמעות. ולא רק הם. לא תאמין, אפילו צביקה פיק. 'סבלנות', אמרתי לו. 'לא משדרים מחר מה שתוציא היום. אם תמשיך ותישאר עם האמת שלך, בסוף תהיה זמר השנה'. אחרי שנתיים, כשהוא הוכתר כזמר השנה, צביקה התקשר אלי ואמר - 'הכל בגללך'. בסך הכל נראה לי, שלנסים סרוסי, שבא פעם אלי לגלי צה"ל, אין על מה להתלונן". אבל אין בדברים האלה כדי להרגיע את סרוסי. "אני לא מבין עד מתי יתעלמו ולא ישימו את השירים שלי", הוא תוהה. "לא ברור מה שקרה איתי. אומנם אני מעדות המזרח, אבל שרתי סן רמו ולא במזרחית. היום הזמרים המזרחים שולטים, ואני נשארתי בין הכיסאות".
וכשמתארים אותך כזמר יהודי–צרפתי, ישראלי לשעבר?
"זה מצחיק אותי. אתה יודע שבחיים לא ביקשתי דרכון צרפתי? לכל מקום אני מגיע עם הדרכון הישראלי שלי לצד תעודת תושב שיש לי בצרפת. אני משלם שם מסים כמו צרפתי לכל דבר, אבל אני לא צריך את הדרכון שלהם. מבחינתי, הדרכון הוא האישיות של הבנאדם. ובאישיות שלי אני ישראלי שחי בפריז. אני לא עזבתי את הארץ. אף פעם. פשוט דחפו אותי מכאן".
סרוסי נדחף, לטענתו, ואיננו יודע מרגוע עד היום. "עד היום לא יצרו כאן כיסא מתאים לנסים סרוסי", הוא קובל מתוך כאב צורב. "זה כואב לי שעד היום לא נמצא לי בארץ המקום הראוי. ואני אף פעם לא אוותר עד שאלה שדחקו אותי, יבינו את הטעות שלהם וישמיעו גם את השירים שלי. ולא רק את 'אשליות', 'איני יכול' ו'אמא'. איך יכול להיות ששיר נהדר כמו 'בצל עלי התאנה', שיוסי בכר כתב לי אחרי המלחמה, לא הושמע אף פעם? למה? אני רוצה שיידעו כי נעשה עוול גדול לאיש ששמו נסים סרוסי. עוד לא מאוחר לתקן את העוול הזה. אני עדיין שר בסולמות גדולים, שזמרים אחרים רק יכולים לחלום להיות מסוגלים לטפס אליהם. בואו נפתח דף חדש. אני קורא מכאן ומבטיח לסלוח לכולם. אין לי צורך שתתייחסו אלי כאל הכי גדול, הרי אני רק 1.62 מ', אבל תנו לי את
ההכרה שמגיעה לי".
בהשראת הרולינג סטונס
כשאנחנו מדברים על סיפור חייו, הוא מציג חוברת אלבומית הדורה, עתירת צילומים, משנת 75', עת היה בן 27 בלבד. "בשעה שאני מרגיש כי נעשה לי עוול, אני נהיה כמו אותו שור בזירה הספרדית", נכתב שם בשמו. "אני רואה מול עיני את הבד האדום שבידיו של לוחם השוורים, ואז אני מסתער קדימה. למזלי, עד היום יצאתי כמנצח בכל המאבקים".
סרוסי נולד באפריל 48' בעיר ספקס שבדרום תוניסיה, עיר בעלת נוף מדברי, תרבות ערבית והשפעה צרפתית חזקה. כישרון השירה שלו התגלה כבר בגן הילדים. מגיל צעיר מאוד אביו, חייט וסוחר בדים שומר מסורת, ייעד לו עתיד של חזן, "אבל לי היו ציפורים בראש", אומר סרוסי. בהיותו בן 14 עלתה משפחתו לארץ והתיישבה בשכונת אושיות ברחובות. יומיים של עבודה בפרדס הספיקו לו והוא עבר להיות חניך מתלמד בנגרייה. באמצעות המשכורת הראשונה קנה גיטרה ולמד לנגן אצל השכן, "אחרת היה אבא שובר אותה". מהר מאוד ארגן עם חבר'ה להקה ו"את ההופעה הראשונה עשינו בצריף המועדון במעברת זרנוגה".
סרוסי הנער החל להופיע בדיסקוטקים ועם חברים הקים להקה, שלה קרא "הגולדפינגרז". "הייתי הסולן וגם ניגנתי לא משהו בגיטרה", הוא משחזר. "יום אחד לקחו אותי ליהוד, שם הפגישו אותי עם נער שעליו נאמר כי ידע לנגן בגיטרה. זה היה גבי שושן עליו השלום. מי קנה את הגיטרה הראשונה של גבי? אני, בכסף שהרווחתי מעבודת נגרות בשעות היום. ב–65' זכינו בפסטיבל להקות קצב שנערך בהיכל הספורט. הרגשתי כוכב, אבל רציתי משהו אחר. הייתי מת להיות בלהקה צבאית, אבל פשוט לא רצו להכניס אותי לשם. כנראה לא התאמתי להם. אני תוניסאי ולא בגובה 1.80 מ', רק 1.62 מ'. לא הבינו בשביל מה אחד כמוני צריך להקה צבאית ולחלוטין לא היו מוכנים לבחון אותי. במקום לתת לי מיקרופון, שלחו אותי עם עוזי ביד לרמת הגולן".
השירות בצבא לא הסתדר עם הופעותיו בערבים, ואחרי פחות מחצי שנה, כשאביו נפצע בתאונת עבודה, נשלח הביתה כדי לעזור בפרנסת המשפחה. "'אי התאמה', כתבו לי", הוא מוחה. "על השחרור המוקדם 'שילמתי' במשך השנים בהמון הופעות התנדבות לחיילים". אגב, לפני שחרורו ערך היכרות מבפנים עם כלא שש, לאחר שהואשם ביציאה להופעות שלא ברשות. לדבריו, בין השירים שכתב בכלא היה גם "איני יכול". "איני יכול יותר לסבול", הוא זעק שם והמשיך, "אוי, למה הלכת ממני?/ למרות שהזהירו אותי ממך".
מי שברה לך את הלב והביאה אותך לכתוב את השיר?
"מאחורי השיר עמד סיפור אמיתי והגיבורה שלו, הנערה של אז, היום סבתא. היא יודעת שהשיר נכתב עליה, אבל לנו לא היה שום קשר במשך השנים".
בידיו של סרוסי היה להיט ענק, אבל עם שחרורו מהצבא הלך לעבוד בנגרייה. בערבים הופיע במועדון "קליפסו" ובדיסקוטקים - והקהל השתגע לדבריו מהלהיט. אבל כשהקליט כעבור זמן את השיר והביאו לרדיו - נדחה. "עד היום אני לא סולח על מה שעשו עם השיר הזה", הוא מניף את נס המחאה בפעם המי–יודע–כמה במהלך שיחתנו. ואם זה לא הספיק, ערב אחד, לאחר הופעה ב"קליפסו", נרדם על ההגה מרוב עייפות ותאונת הדרכים הקשה שבה היה מעורב גרמה לאשפוזו בבית חולים. שם, בעודו מגובס, נתן הופעות מאולתרות לצוות הרפואי ולמאושפזים האחרים.
בהמשך, ההופעות לא סיפקו אותו והוא פתח נגרייה ולאחר מכן בוטיק בשכונת נווה שאנן בתל אביב. "עם המרץ שלי הייתי צריך לעשות משהו עם עצמי בשעות היום", מסביר סרוסי, שנשא לאישה את אתי, זבנית שהעסיק, "לאחר שהבנתי שחבל לשלם לה אם ממילא היינו יחד". אך נישואיהם לא האריכו ימים. מאז גירושיו ניהל אורח חיים של רווק עד שהתחתן עם לורנס, יהודייה צרפתייה, שגם ממנה התגרש. לשניים נולדה בת, אודרי, כיום בת 16.
פגישה אקראית עם בעז שרעבי, אז כבר לאחר "פמלה", שאותו הכיר מעולם להקות הקצב, הייתה משמעותית לגבי סרוסי. דרכו הגיע אל המוזיקאי ירון גרשובסקי (לימים המנהל המוזיקלי של להקת מנהטן טרנספר), שהפיק לו מוזיקלית את תקליטו הראשון. "הרבה מהכסף שהיה לי, כולל מהבוטיק שמכרתי, שמתי על התקליט הזה", מציין סרוסי. "לא עזר לי שהתקליט נמכר בעשרות אלפי עותקים, כרגיל הרדיו השאיר אותו בחוץ. רק קול השלום, תחנת הרדיו שהקים אייבי נתן ב–73', הייתה מוכנה להשמיע אותי".
יומרותיו של סרוסי הצעיר הרקיעו שחקים. בגיל 25 הקים משרד הפקות בלב תל אביב, שלו קרא בשם המחייב "אמני ישראל", משרד שייצג גם אמנים אחרים ולטענתו, "אני הוצאתי לדודו אלהרר את התקליט הראשון וגם למשה הלל".
אז גם יצא "אשליות", גדול להיטיו. "הרוק'נרול שבשיר בא מביצוע שלי על הבמה לשיר של הרולינג סטונס, 'סאטיספקשן'", מגלה סרוסי. "את זה התאמתי לטקסט שהביא לי למשרד דוד חלפון, שסיפר כי כבר היה בידי זמרים אחרים, בהם גבי שושן, שלא עשו איתו כלום. הטקסט ביטא את החלומות של צעירים רבים, לגור בדירת פאר או להיות בפריז וברומא. השיר שרד את כל השנים. כיום אין בארץ להקת רוק שלא מבצעת את השיר על הבמה. אבל אז היו שהעזו לתאר אותו כתת-רמה או אפילו אמרו עליו שזה זבל".
"בהתחלה די החרימו ברדיו את 'אשליות'", תמלילן השיר, דוד חלפון, מאופק יותר. "את השיר כתבתי בתמימות של נער בן 18 וכבר אז הייתה לי הרגשה שכל המדינה תשיר אותו. רק כשהשתחררתי מהצבא, פגשתי את נסים ומאז השיר קיבל כנפיים".
במידה מסוימת ניסה סרוסי לשחק אותה גודיק, כשמשרדו יצא עם המחזמר "בגדי המלך החדשים" והיה מעורב ב"יום הדין", סרט של ג'ורג' עובדיה: "כששמואל אמיד, מי שכתב לי כמה להיטים, הביא לג'ורג'י את התסריט של 'יום הדין', על תקופת מלחמת יום הכיפורים, ג'ורג'י שאל אותו איזה זמר ייקחו לסרט. 'רק נסים סרוסי', אמר לו אמיד. בין אלה ששיחקו איתי בסרט הייתה דליה פרידלנד, באמת שחקנית גדולה, ואת ג'ורג'י אני זוכר כנשמה טובה, ממש כמו מלאך".
בעיה לאומית
חודשים מעטים לאחר שהיה גם מעורב בהשקעה בסרט, סגר סרוסי את המשרד בעקבות פרשת "טנדו". זה כבר היה ב–75', כשחש מוחרם על ידי הטלוויזיה. הוא הוזמן לתוכנית הראיונות של ירון לונדון בערוץ הראשון "טנדו" ומצא את עצמו במרכזה של שערורייה. "אמרו לו שיש תופעה כזאת של זמר, שממלא אולמות בלי הטלוויזיה וקוראים לו נסים סרוסי", הוא מנסה לשחזר.
ידעת לקראת מה הלכת?
"חשבתי שהגעתי לראיון אצל ירון. אתה יודע מה זה היה בשבילי לעבור את השער של הטלוויזיה? זה היה הישג ענק לגבי. נכנסתי לשם לתומי, כמו שאומרים בעברית צחה, ואז הוא זרק עלי את שאלת הפתיחה: 'מי אתה?!'. מה כבר יכולתי לענות? זה היה מבלבל. זה היה מעליב".
וזה לא נגמר בזה. בראיון מתח לונדון ביקורת על מילות השיר, לא הסתיר את פליאתו מהצלחתו ותהה למה אנשים מקשיבים לאדם לא יפה, שהקול שלו לא משהו. הזלזול וההתנשאות שהפגין לונדון כלפי סרוסי עוררו סערה ואת השד העדתי, והשמועות אומרות שבעקבות הפרשה החליט סרוסי לעזוב את הארץ.
שנאת את ירון לונדון?
"באותו רגע לא הרגשתי את זה. הייתי בתוך המשחק מול כל עם ישראל, כשהייתה תחנת טלוויזיה אחת. למחרת, כשיצאתי מהבית, כולם התנפלו עלי ושאלו אותי למה נתתי לו לשאול אותי שאלה כל כך מעליבה. רק אז התחלתי להבין את חומרת העניין, שבלי שארגיש הפך לבעיה לאומית. מבוקר עד ערב דיברו מי זה נסים סרוסי, מי זה ירון לונדון. אם רק היה משמיע שיר שלי, למחרת אולי היו שוכחים. לשנוא? מעולם לא שנאתי אותו".
לפני שבועיים, 40 שנה אחרי הראיון ההוא, נפגשו השניים כדי לסגור מעגל בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. "עבור רבים אני השפלתי ודרסתי והכפשתי את נסים סרוסי. זה הפך לסמל המאבק בין האשכנזיות למזרחיות. אומרים שאני האיש שאחראי לירידתו מהארץ ולגלותו המרה", פתח לונדון את דבריו בתוכנית.
אבל עכשיו, 40 שנה אחרי, סרוסי מעמיד דברים על דיוקם. "לא יצאתי מהארץ בגלל ירון", הוא מבהיר. "זאת באמת אגדה. כל אחד כתב מה שהוא חשב והבין. לדעתי, זה עשה יותר טוב לנסים סרוסי מאשר רע. ההצלחה של מייק בראנט סחררה את כולנו. גם אני רציתי לצאת ולהוכיח מי אני ולנסות להיות כמוהו. בסך הכל נשארתי בצרפת גם בגלל שנשבר לי מאווירת האלימות והשחצנות שנהייתה סביבי בארץ. לפני שיצאתי לפריז, זכיתי פה בפסטיבל הזמר עם 'שיר פרטי', שהלחנתי עם אילן גולדהירש ובעקבותיו נסעתי לפסטיבל טוקיו, שם הופעתי באצטדיון לפני 80 אלף איש, שאותם לא ראיתי. זה היה מפחיד. הרגשתי שם כאילו אני לבד מול השמיים. בין המתמודדים היה בובי סולו. זה שהופעתי בטוקיו לא עזר לי כאן להכניס את השיר מטוקיו, 'טוב לי טוב לי', לרדיו".
מדוע לא בנית לך שם קריירה בצרפת כפי שציפית?
"היה לי קשה להתקבל בשוק הצרפתי. כאילו שמו עלי חותמת לנצח של זמר יהודי לקהל יהודי, שמההופעות שאני נותן לו אפשר לחיות די טוב. חוץ מזה, גם היה לי קטע לא נעים עם אנריקו מסיאס".
כאן מספר סרוסי על המפגש שלו עם הכוכב היהודי הנערץ וטוען שהיה לו חלק בכך, שהוא, סרוסי, לא נהיה בצרפת כוכב כפי שהיה בישראל. "עם אנריקו מסיאס ובלעדיו לא היה לי סיכוי לקריירה מרשימה בצרפת", הוא אומר. "איך אמר לי מפיק אחד - 'אתה לא בן 16, אין לך מטר שמונים ואתה לא דומה ל... מייק בראנט. כמה שלא תשיר בצורה אלוהית, זה לא יעזור לך'".
כמו זיקית
סרוסי הבין שעליו להשליך את יהבו על הכישרון העסקי שלו. כך הקים לפני שנים בפריז את חברת נס מיוזיק, שתחילה ייצגה אותו שם ובהמשך הפכה לחברת הפצה ברחבי אירופה לתקליטים של מיטב זמרי ישראל, שממנה מתפרנס סרוסי לא רע. לדבריו, הוא עובד על מגוון רחב, מתקליטי יידיש עד תקליטי ראפ.
לקראת סיום, אנחנו שבים ל"אשליות", להיט חייו של סרוסי. "שלא ככתוב בשיר, אני לא גר בפריז בדירת פאר", הוא מבקש לדייק. "אני לא חושב שאני מיליונר, ואם כן - אז בלב. אני לא חי כמו קזנובה, ומכונית בצבע אדום אומנם הייתה לי פעם, אבל לא היום. לא תראו אותי מטייל בחוצות העיר ומכריז שאני ראש העיר. בטח שהראש שלי לא בעננים".
אתה אדם מאושר?
"כן, אני אדם מאושר".
למרות הכעסים?
"למרות. וזאת, כי אני מסתפק במה שיש".
פריז של 2016 היא לא פריז של 1976.
"לדאבוננו, מאז הרבה מקומות בעיר הזאת 'התלכלכו', אבל אנחנו לא בסכנה שמישהו יפגע חלילה בנו בכל רגע. מה לעשות, האווירה שם היא כבר לא כמו פעם".
אלפי יהודים מצרפת עולים ארצה, ואילו אתה, הישראלי, מעדיף להישאר שם.
"כן, אני נשאר שם, אם כי אני בא לישראל יותר מבעבר. נוח לי לחיות בפריז, אבל מחממות לי את הלב מחיאות הכפיים של הקהל בארץ, כולל מצד כאלה שלא קיבלו אותי בעבר. איך אמרתי לך? רגל פה, רגל שם? כך טוב לי. אני כמו זיקית, מתאקלם בכל מקום שבו אני נמצא".
ירון לונדון: אין ביננו מתח
כפי שציין לונדון לאחרונה בתוכנית "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10, שבה אירח את סרוסי, מאז התקרית נפגשו השניים כמה וכמה פעמים, ואף "התחבקנו והתנשקנו", לדבריו. ניכר בלונדון שאין הוא שש לחזור לתוכנית מ–75'. "זה דורש הסבר ארוך ומפותל", הוא אומר ומציין שוב שאין זאת הפעם הראשונה שהוא מארח את הזמר. כלומר, ההדורים יושרו זה מכבר.
"סרוסי מעולם לא רחש לי טינה", סבור לונדון, וכך עולה מרוח דבריו של סרוסי. "אני לא זוכר שהיה בינינו מתישהו מתח, כפי שניסו לעשות מזה עניין".
סרוסי הצליח להפתיע אותך, כשהוא שר אצלך לפני שבועיים שיר בערבית?
"לא נדברנו מראש מה ישיר. שמחתי שהוא בחר לשיר בערבית. זה היה בסדר גמור ודווקא יפה מאוד".