"איפה המוזיקה המקורית?": המתופף אלון הלל מתגעגע למה שהיה פעם

המתופף אלון הלל, 63, נולד בתל אביב, למד בפנימיית הדסים ושירת בתזמורת חיל האוויר של צה"ל. לאורך השנים ניגן עם מיטב האמנים הישראלים, ובהם אריק איינשטיין, יהודית רביץ, ריטה, נוער שוליים, רמי קלינשטיין ולהקת המועצה, מתי כספי ויהודה פוליקר. עם שלום חנוך הקליט הלל את האלבומים "אדם בתוך עצמו" (1977) ואת "מחכים למשיח" (1985), ועם שלמה ארצי עבד על "דרכים" (1979) ו"תרקוד" (1984). הלל מתגורר ברמת אביב ואב לשלושה בנים: רונן, יונן וגלעד - שלושתם ממשיכים את דרכו ועוסקים בתחום המוזיקה. בימים אלה הוא מריץ עם להקתו "שלישיית אלון הלל" מופע ובו הוא מארח את המוזיקאי משה לוי - ויחד הם שרים משיריהם של להקת תמוז, שלום חנוך ואריאל זילבר.

האם היום, לאור גילך וניסיונך יש יצירות מוקדמות שלך שהיית שב אליהן ומשנה אותן - מוסיף, מסיר, גונז?
"כמבצע, כמתופף, היצירה שלי היא תמיד בתוך יצירה של אחרים. אני מנסה למצוא את ה'פוקט', הכיס של השיר, ולהעצים את הרגשות שחבויים בשירים. לפעמים לא מסכימים איתי, ואני מנגן לפי הפוקט של הכותב, המלחין או המעבד, מכניס את עצמי למקום שלו ומשתדל לבצע על הצד הטוב ביותר. בכמה מהמקרים - ואין הרבה כאלה - אני יוצא בתחושה שהיה יכול להיות טוב יותר. את אלה הייתי עושה שוב.

"מקרה אחד חריג אירע כשהייתי בתזמורת חיל האוויר. לקח אותי איתן מסורי להקלטה הראשונה בחיי. שמו של הזמר היה רפי גינת, ואני ניגנתי כל כך גרוע, עד שהביאו את אהרל'ה קמינסקי לנגן ולתקן את מה שעשיתי. את זה בטח הייתי עושה שוב".

לדבריך, בעבודתך אתה נכנס לראש של מלחין או מעבד. למה לא להיות מלחין בעצמך?
"כבר קרה לי שהשתתפתי בכתיבת חלקי לחנים וגם טקסטים, במיוחד עם רמי קלינשטיין. אני יודע עברית די טוב ונהנה להתעסק עם השפה. אבל צריך להבין שתפקיד תופים טוב יכול 'להרים' שיר, למשוך תשומת לב ולהביע. זה לא רק לחבוט בתופים".

אם היית צריך לתאר לילד קטן מה החשיבות של תופים בשיר, איך היית עושה זאת?
"לא צריך להיות ילד כדי להבין. יש קצב, ריתמוס ומחזוריות. הם נמצאים בתוכנו: הלב, הנשימה, הביוץ - או מסביבנו: שעונים, זריחה ושקיעה, גלי הים, מנועים וכו'. כל מוזיקאי מנגן כמעט כל דבר במהירות זו או אחרת. זמרים שרים בקצב, אבל קשה לשמור על המהירות. כאן המתופף נכנס לתמונה, כמו מנצח בתזמורת, ושומר על המהירות תוך כדי ביצוע התפקיד".

ומה משך אותך דווקא לתיפוף?
"אצל העדה התימנית רק תופפו ושרו, ללא כלי נגינה הרמוניים. הסיבה היא שמיום שחרב בית המקדש, אנחנו שרויים באבל; באבל לא מנגנים, אך מותר לתופף ולשיר את התפילות. תוף הוא כלי שנוגע ברגשות הפרימיטיביים העמוקים שלנו. מספיק למחוא כפיים בקצב קבוע, ואתה שם".

מתי ואיך החלטת שאתה משקיע את חייך בכלי ה"פרימיטיבי" הזה?
"כשהייתי ילד למדתי כינור כמה חודשים; הייתי טוב בזה, אך לא נמשכתי לכלי. אחר כך למדתי סקסופון; גם זה הלך לי טוב, אבל לא נמשכתי. ואז חבר שלמד תופים הציע לי להצטרף לשיעור שלו. אחרי זמן קצר העביר אותי אבא שלי למורה רציני, יוסף בורלא, אצלו החזקתי מעמד כשנתיים, ואז עברתי להדסים, שם הייתה להקה והמשכתי לנגן בה. לפני הגיוס החלטתי שאני רוצה להקה צבאית, נבחנתי ובקושי התקבלתי. שרתי בתזמורת חיל האוויר. האמן האחרון שליוויתי לפני השחרור עם 'תזמורת חיל האוויר מארחת' היה יגאל בשן, שהציע לי ללוות אותו בהופעות. ואז הבסיסט שהשתחרר לפנַי שאל אם ארצה לנגן עם שלום חנוך, ואמרתי כן. אז בעצם זרמתי עם ההצעות. לא הייתה לי בשום זמן החלטה, זה פשוט התחיל ולא נגמר עד היום.

"אם מסתכלים על מה שמאחורי הדברים, אפשר למנות כמה סיבות: אבחנו אצלי ADHD (סוג של הפרעת קשב – ר"ז) בגיל מאוחר מאוד. הייתי תלמיד גרוע, מוסח בקלות, והתופים, כנראה, היו בשבילי גם כלי להוצאת אנרגיה וגם יכולתי להתרכז ולהשקיע בדבר שאני אוהב. זה כלי שנותן כוח ושליטה, מפעיל את כל הגוף כולל הראש, תמיד בולט, אפילו שהמתופף נמצא מאחורי סוללת תופים. כנראה הייתי צריך את זה".

המתופף הנבחר

שמו של הלל הולך לפניו, והוא אחד המתופפים הפופולריים ביותר בקרב זמרים, מעבדים וכותבים. ההסבר שלו לסיבת הצלחתו אינו חד־משמעי. כן, ללא ספק הוא הכיר את האנשים הנכונים בזמן הנכון, אבל לאלה לא הייתה כל משמעות אם הוא היה חסר את הכישרון הגדול שבו ניחן. "בהדסים הייתי בלהקה עם רוני בראון, מבעלי הליקון, ובחדר איתי היה ראובן (רובנס) סלומון, לשעבר סולן להקת אטרף", הוא מספר, "אכן גן עדן, לפחות בתקופה ההיא. אבל אני חושב שמה שעושה נגן לפופולרי הוא דבר מורכב מאוד, במיוחד אם אתה גם נגן הקלטות, שזה שונה מנגן הופעות - אפשר למנות יצירתיות, הבעה, יכולת לבצע ברמה גבוהה בזמן אמת, יכולת להבין לאן השיר הולך, הקשבה לטקסט, עקביות, יכולת להתחבר לנגנים אחרים, דינמיקה רחבה, שליטה בהרבה סגנונות והאפשרות להתאים אותם או חלקים מהם למוזיקה אחרת. אתה צריך להיות פתוח להצעות, אסרטיביות, יכולת להוציא את האגו לחופשה, אינטליגנציה מוזיקלית, רגישות גבוהה, לדעת מתי להגזים בנגינה או לא, לקבל אחריות, להתחבר למאזינים ולתת להם מההנאה שלך, והכי חשוב - דמיון, דמיון, דמיון. זה מה שיביא אותך הכי רחוק".

ציינת את עניין הוויתור על האגו. האם הנגינה בלהקה לא קצת מתסכלת מהבחינה הזאת שהתרומה שלך אליה נבלעת?
"נגינה בלהקה זה הכי כיף. השיחה ללא מילים, יש חלוקה ויש שיתוף. אני חושב שהאגו מתקיים בסגנון האישי. כשמנגנים, לפעמים צריך להניח בצד את הרצונות ולהפך, לפעמים מתעניינים מה אני חושב. ברור לי שבלהקה תשומת הלב של המאזין מתחלקת, ככה זה בעבודת צוות, אבל מתופף טוב יוערך תמיד - ותרומתו קריטית".

תן לי דוגמאות מהרכבים שהשתתפת בהם, ושלא הכל בהם היה גן עדן.
"לא הכל אידיאלי. לא אמנה בשמות הרכבים שסבלתי בהם, אך אומר שבדרך כלל לא נשארתי שם הרבה זמן".

אתה נע ונד בין הרכבים או שבכל פעם שותף ללהקה אחת? איך בכלל בוחרים להקה?
"צריך להבדיל בין סוגים שונים של הרכבים; כשהולכים ללוות זמר, מצרפים אותי ללהקות שהוקמו לצורך זה בלבד, לא שואלים יותר מדי להעדפותַי; בלהקות מסוימות אני מתופף מחליף, כך שגם כאן אין בחירה; יש הרכבים שמוקמים בשביל לנגן ג'אז, בלוז או כל מוזיקה אחרת - כאן כבר מתייעצים הרבה יותר; יש להקות שהקליטו איתי לפני שהיה להן מתופף, ובהן תיסלם ונוער שוליים או להקות צעירות שהמתופף שלהן עוד לא מיומן בנגינת אולפן; ויש הרכבים שאני מקים בעצמי, לרוב מוזיקה פופולרית או קאברים (גרסאות כיסוי) .

"

כיום, לרוב אני מקליט את הטרקים (רצועות) של התופים לבד, מתוך כורח או העדפה, כשבאזניות מתנגן השיר - לפעמים ראשוני לחלוטין. במקרים כאלה אני צריך לדמיין לאן השיר מכוון, לעתים הפלייבק כבר מוכן לגמרי ואני צריך להתאים את עצמי לקיים. נוצר מצב שברוב המקרים אין לי מושג עם מי ניגנתי. לפעמים, אחרי שהקלטתי שניים־שלושה טייקים טובים, מבקשים שאנגן שוב לגמרי איך שבא לי, לתת את הפרשנות שלי.

"הקלטת תופים היא מסובכת, 10־14 מיקרופונים רגישים קולטים כל רשרוש; האפשרויות לתיקונים מוגבלות, כי לצד הטכני מתלווים גם מצב רוח, מצב פיזי וקושי רב לשחזר דברים שניגנת לפני רגע. הרי אנחנו משתנים מדקה לדקה".

נשמע כאילו בחרת את הקושי או האתגר כדרך חיים וכפרנסה. האם בגלל זה יש כל כך מעט מתופפים טובים?
"בואי נגיד שברוב המקרים בחרו בי. מי שמחפש מתופף להקלטה כמעט תמיד צריך אולפן - זה עולה כסף, הרבה כסף - ולכן יעדיף מישהו מנוסה שמגיע לתוצאות טובות בזמן סביר. הקלטה נשארת לתמיד, לטוב ולרע. יש עוד מתופפים טובים, והם מתגלים כל הזמן, אבל מתופפים שמוסיפים עוד משהו לשיר, לא רק קצב, יש מעט, ואפילו מעט מאוד".

אז הצניעות משתלמת?
"אני צנוע? אני חושב שאי אפשר לומר אם הצניעות משתלמת, לא נראה לי שאפשר 'לביים' צניעות לאורך שנים. אני מכיר לא־צנועים שמצליחים מאוד. הייתה לי הצלחה, גם מיידית וגם ארוכת־שנים, גם בלי לנפנף בה. פעם סיפרו לי שאומרים שאני סנוב. מצחיק בשביל אחד שניגן שנתיים בבית קפה של 30 איש, שש שנים בפאבים בכל הארץ עם מוזיקאים לא מוכרים בכלל, וספג הערות פה ושם בסגנון 'אלון הלל? מה אתה צריך את זה?'. לך תסביר שזאת מוזיקה ופחות חשוב איפה וכמה. אולי מפני שלפני הופעה אני מעדיף שקט, ואחרי ההופעה אני רוצה לחזור הביתה ולא נשאר לבלות. אם זה 'סנוב', אז אני סנוב".

יוטיוב במקום רדיו

הלל היה שם כשהכל קרה - כשחברות התקליטים המעטות פה סיננו חומרים, כשהיו פחות תחנות רדיו וכשלטלוויזיה היו מעט שעות שידור. רק מעטים - אלה שהוגדרו מוצלחים בידי ה"קודקודים שלמעלה" - הצליחו להפיק אלבום, להיכנס לפלייליסט ולרשימת ההשמעה של התחנה הנחשבת ולהופיע בשעות השיא הדחוקות של המסך הקטן. "אלו שסוננו ושלא השקיעו בהם - לא הקליטו, לא הושמעו ולא מכרו", משחזר הלל. "אז התפרסמו זמרי הקסטות שהקליטו בתקציבים נמוכים יותר ומכרו המון קלטות. אגב, לא רק מזרחים עשו את זה. כיום - וכבר די הרבה שנים - אנשים פשוט מקליטים בבית. לא צריך אולפן גדול וציוד יקר; הציוד הדיגיטלי מאפשר לעשות נפלאות בתקציב נמוך יחסית, וכל אחד שכתב איזה שיר סתמי, בלי יותר מדי ידע מוזיקלי או הפקתי, יכול להקליט ולהוציא לאור. כבר לא חייבים רדיו, יש יוטיוב. ממילא לא מוכרים יותר מדי. במקום לקנות מוזיקה, מורידים. למה? כי אפשר. נראה אם יגנבו למישהו גלגל מהאוטו, אוי ואבוי. אבל שיר? חפיף.

"גם תרבות הרייטינג תרמה את שלה - תוכניות מיובאות שממחזרות שירים. מצד אחד, יפה להעיר ולהאיר שירים טובים מפעם, אבל איפה פסטיבל הזמר? פסטיבל הזמר המזרחי? הלהקות הצבאיות? חברות הטלוויזיה מחויבות לתוכניות מקור, למה לא למוזיקה מקורית? מעט מאוד מההצגות המוזיקליות בתיאטראות הגדולים הן מקוריות. איפה 'שלמה המלך ושלמַי הסנדלר'? 'קזבלן'? 'אי לייק מייק'? איפה התוכניות לילדים שהייתה בהן מוזיקה מקורית? אפילו בתוכניות סאטירה היה חומר מקורי. 'הגשש החיוור', אפילו שהייתה תוכנית של צחוקים, היו מקליטים שירים חדשים לתוכניות חדשות. אבל היום, למה לבזבז כסף על מה שאפשר לקחת מן המוכן? למה לשבץ שיר חדש בטוק שואו כשפוחדים שהקהל בבית יזפזפ לערוץ אחר או ילך להשתין? אבל אני לא עיוור, העולם השתנה מאז המצאת המחשב, ופשוט צריך להסתגל".