24 שנים אחרי שנוסדה, סוף־סוף מגיעה לכאן להופעה במועדון הבארבי בתל אביב (17.10, יום שני) להקת מונספל (Moonspell) הפורטוגלית, שמחזיקה בארץ בסיס אוהדים שרופים ותיק ונאמן. "כבר בשנות ה־90 היה לנו גרעין מעריצים בישראל", מספר סולן הלהקה, פרננדו ריביירו ומוסיף: "הוא תמיד תמך, והיינו בקשר עם להקות ישראליות כמו סאלם ואורפנד־לנד. לצערנו הקשר לא הבשיל לכדי הופעה, ולמזלנו המפיק ישי שוורץ התעקש שנגיע. מי שחיכה הרבה שנים יגלה שהסבלנות השתלמה".
חברי מונספל בכלל לא חשבו על יצירת מוזיקה בתחילת דרכם. הם הקימו עיתון מעריצים של מוזיקת רוק כבד באמדורה, שכונה בפרברי ליסבון. הם היו חבר'ה צעירים בשנות העשרה לחייהם, שרצו לעורר את סצינת הרעש המקומית, וכשגילו שזה לא כיף כזה גדול, עברו צד והקימו להקה. קשה להגדיר את המוזיקה של מונספל במדויק, אבל אפשר לומר שהיא פיוז'ן יוצא דופן של מטאל אוריינטלי, תיאטרלי, גותי ודרמטי - עם מוטיבים מוזיקליים פורטוגליים.
"לא קל לשרוד, במיוחד כשאתה מסור למוזיקה המקורית שלך", ריביירו מסביר. "לפעמים היו ויכוחים לגבי הקו. אבל בשבילנו זאת לא עבודה. זאת מחויבות ליצור אמנות שאנחנו מאמינים בה. בסוף זה עזר, כי נשמענו אחרת, בדיוק כמו הצליל המיוחד שהביאה איתה אורפנד־לנד מישראל. אנשים היום יותר פתוחים ללהקות שהן לאו דווקא מבריטניה, גרמניה או ארצות הברית".
"ארץ הדבש והכאב"
בהופעה בתל אביב יופיע כאורח יוסי סאסי, הגיטריסט לשעבר של אורפנד־לנד, המנגן בשיר של מונספל "מדוזלם" על בוזוקיטרה - כלי שפיתח, מעין שילוב בין בוזוקי יווני לגיטרה חשמלית. "אנחנו חזק בקטע של מוזיקה מזרח־תיכונית", ריביירו מודה. "טורקיה, ישראל; משתדלים שזה ישתלב עם השורשים הפורטוגליים. אלה השפעות שאנחנו אוהבים להכניס למוזיקה שלנו; כמו למצוא בחורה איראנית שחיה בוונקובר".
שאלתי את ריביירו אם השיר "מדוזלם" שבו מתארח סאסי הוא על ירושלים. בכל זאת, המילים האלה מופיעות שם: "זו ארץ הדבש, ארץ הכאב, העיר כורעת תחת משקלה, החול הזהוב נצבע באדום, אנחנו נשחררה מכבליה. זאת יכולה להיות כל עיר גדולה שיש בה זיהום ותנועה, וגם לצערנו טרור", ריביירו מסביר ונמנע מלהתחייב שמדובר בירושלים".
הופעלו עליכם לחצים שלא להגיע לישראל?
"אנחנו באים בלי לחשוב על פוליטיקה. בסופו של דבר, כשאני חי בפורטוגל, אני לא יודע עליכם הרבה. אני חי במדינה שלשמחתי היא רגועה מאוד, ואין בה מאבק על שטחים. פשוט חיכינו לזמן המתאים ולאווירה הנכונה".
די נדיר למצוא להקות שפועלות כל כך הרבה זמן בסצינה. בטח אם הן לא מעצמה כלכלית כמו איירון מיידן או AC/DC. אך מונספל שורדת מן הקשיים בכבוד.
"אי אפשר להגיד שלא קשה לנו", נאנח ריביירו וצחק. "פורטוגל היא לא בדיוק המרכז, אבל גם לנו אין על מה להתלונן. אנחנו אוהבים ליצור ואת האתגרים שבדרך. ללהקות ממרכז אירופה קל יותר כשמדובר בסיבובי הופעות, ולכן אנחנו צריכים למצוא את מקומנו ולהילחם פי עשרה ממה שאחרים נלחמים. אנחנו לא עושים הופעות איחוד אחרי עשור של הפסקה, אלא ממשיכים כל הזמן להופיע".
עשר מדינות באוקטובר
לפעמים מדהימים הם חייה של להקה קטנה בדרכים. אלה לא חייהם המפנקים של מיק ג'אגר, ניל יאנג או ברוס ספרינגסטין, אלא חיים מן היד אל הפה, בלי אופק של התעשרות ברקע. מונספל תגיע ארצה בחלק החמישי של סיבוב ההופעות שהיא מקיימת. רק באוקטובר היא תעבור בעשר מדינות, ובהן איטליה, שווייץ, סלובניה וקפריסין.
"אנחנו אוהבים לנגן על במה", קובע ריביירו עובדה. "כשהתחלתי במסעי ההופעות הייתי צעיר בן 21. היום אני ותיק בן 42. אז המסעות האלה יכולים להיות מצד אחד הדבר הכי טוב בעולם. מצד שני אלה החיים הכי קשים".
אתה יכול להסביר?
"אין דבר מהנה מלהופיע על במה, בארץ חדשה, עם המוזיקה שיצרת, מול קהל שאתה לא מכיר. מצד שני, ההופעה, עם כל מה שמסביב, נמשכת אולי ארבע שעות, ובשאר היום עליך להמתין המתנה ארוכה בשדות התעופה, וכמובן לפנות מזמנך לטיסות ולשינה. ימים שאתה לא זוכר איפה אתה נמצא, וכל מה שמחזיק אותך הוא הידיעה שבערב תהיה עוד הופעה".
לא קל להיות בלהקה.
"בכלל לא. אתה כל היום ביחד, ולפעמים דווקא באולפן, בזמן הקלטות, אתה מוצא את הפינה שלך לעבודה. אנחנו אוהבים את מה שאנחנו עושים".
עם כל הכבוד לשנים הארוכות שמונספל פועלת בשטח, היא עדיין לא הפכה את פורטוגל למעצמת רוק כבד. אומנם היא הלהקה היחידה בז'אנר שהצליחה להשיג שם אלבום זהב, אבל זו מדינה שרחוקה מאוד מההצלחה הקיימת באנגליה, גרמניה, ואפילו במדינות הסקנדינביות.
"הסצינה הרבה יותר גדולה אם אתה משווה לשנות ה־90", ריביירו משוכנע. "אז הכל היה מאוד חובבני, אבל עדיין להקות מקומיות לא פרצו. הן עקשניות. עושה רושם שהן לא רוצות ללמוד".
חשבתם שזה יהיה אחרת?
"כשהכנסנו רגל בדלת היציאה, היינו בטוחים שהרבה להקות ייכנסו בפתח שנוצר, אבל זה לא פעל משום שהן חיפשו תירוצים מדוע למונספל הצליח ולנו לא. אנחנו גרמנו לזה לקרות. עשינו את הדברים נכון ופרצנו דרך".
עושה רושם שריביירו לא רואה את סוף הקריירה, אף שהוא לא ילד. כבר יש להרכב תוכניות לעתיד, מקום משוריין בפסטיבל מטאל בנורווגיה במאי 2017.
"היום נדיר שאאזין לאלבום רוק כבד טרי ושהוא יפתיע אותי בחדשנות ובמקוריות", אמר לפני שנפרדנו. "אני מעדיף את המוזיקה של שנות ה־90. היו אז יצירתיים יותר. אהבו לעבוד. אז נכון שהיום עולם המטאל מצליח מאוד ויש לו עתיד ורוד. האם הוא מרענן? לא. להפך. הכל, בערך, נשמע אותו הדבר. פה ושם יש להקות שמנסות לצאת מהקופסה, אבל לא יותר מדי. הגיע הזמן שאנשים לא ישמעו את המוזיקה משום שהיא מרשימה ורעשנית, אלא משום שהיא איכותית".