"קנה לך חבר", אומרת המשנה בפרקי אבות. והפירוש מסביר: לא מדובר בקנייה בכסף או במתנות, אלא בזמן, בדאגה, באכפתיות. כי בחברות אמיתית יש להשקיע כדי לקטוף את הפירות. דורי בן זאב יכול להעיד שהוא בהחלט קנה לו חבר, חבר נפש: מאיר אריאל. "זכיתי בפיס", הוא אומר על האיש שהיה ואיננו עוד.
את סיפור החברות המיוחדת הזאת, שנמשכה 28 שנים אינטנסיביות, יעלה בן זאב על הבמה במופעו המיוחד "בעקבות רבי מאיר בעל הטקסט", שיתקיים במסגרת פסטיבל בנימינה ליצירה ישראלית. בצד סיפורים אישיים, הוא יקריא במופע גם טקסטים שכתב אריאל וישיר שירים שנכתבו בעבורו ובעבור אחרים, ובהם "רעש במנוע", שיר חדש מעיזבונו, שיבוצע על הבמה לראשונה בהשמעת בכורה ללחנו של ישראל כסיף.
"מאיר כתב: 'שוב שומע בקולך, רק נגע כבר הולך, קם הולך את יודעת את רואה נכונה, את לא טועה'", מצטט בן זאב ומסביר: "השיר מדבר על השראה, על מוזה דרך האישה. על הדרך שאתה עובר בדרך לטקסט מוצלח".
יותר מכל היה מאיר איש של מילים שגרמו להתקפי קנאה קשים לכל אדם כותב. "זו הייתה מתת אלוהים; הבן־אדם יצר ודיבר בשפה המיוחדת לו, בחן ובהשראה ועם יכולת הבעה פנומנלית". אהבה ממבט ראשון, כך אפשר להגדיר את מערכת היחסים בין השניים. הם נפגשו לראשונה ב־1971 בתל אביב. "טליה שפירא רצתה להפגיש בינינו", משחזר בן זאב. "אני אפילו זוכר איפה זה היה: בקפה צדדי ליד כיכר דיזנגוף בתל אביב. היא סיפרה לי עליו המון ואמרה: 'אתה חייב להכיר אותו'. באותו יום הכרנו והבנתי על מה היא דיברה".
אריאל בדיוק חזר עם אשתו ושני ילדיו מארצות הברית, עבד בתעשיית הקולנוע אצל מיכה שגריר ושימש יועץ אמנותי במופע של תיקי דיין. "הוא ניסה להתקבל בעיר", מספר בן זאב. "הוא לא נראה כמישהו שסובל, אבל זה היה כמו 'אינגליש מן אין ניו־יורק', אדם שהקיבוץ הוא בעורקיו ולא משנה איפה הוא נמצא. קיבוצניק תמיד נשאר קיבוצניק: המאפיינים, המחשבה והאידיאולוגיה".
החברות תפסה כיוון עמוק יותר ב-1972. "אני זוכר את היום שהחלטתי שמפה אני לא זז. היה משהו באיש, בתדר, בשפה, שהגיע אלי בתקופה שבדיוק הייתי זקוק לזה", אומר בן זאב ומתאר את השתלשלות העניינים: "הייתי בן 25, בשיא הקריירה ברדיו ועם ההופעות. יום אחד, בדרכי חזרה מהופעה בצפון, החלטתי לעבור דרך קיבוץ משמרות כדי לבקר את מאיר. 'אולי אשאר?' שאלתי אותו, והוא מיד ענה: 'בשמחה' והוציא מזרן מתחת למיטה. נשכבתי לישון, וכשקמנו בבוקר, הוא הוציא רמקולים לדשא ותקרובת של פירות, כמו שהיה קורא לזה. שמענו דילן ושוחחנו. במהלך השיחה שאלתי אותו אם אפשר להישאר בקיבוץ. 'כן', הוא אמר, 'תהיה כמו מתנדב: תעבוד, תקבל מגורים, תאכל ותהיה'. והייתי".
שנה שלמה שהה בן זאב בקיבוץ, עבד בכותנה וצבר שעות אריאל רבות מספור. ואף שרק חמש שנים מפרידות בין השניים, הוא מספר שראה באריאל "מורה דרך". "זה כמו שאתה מגלה מקור חיים. מדובר בקיבוצניק מהזן המתוק ביותר, כי יש בו גם התרבות המעמיקה של אלתרמן ושל כל גדולי היוצרים של אותה תקופה. הרגשתי שאני מתחבר בתדר שלו אל ארץ ישראל שלא הכרתי. הוא הפנט אותי".
ד"ש ממ.א.ש
החיים בקיבוץ נקטעו באוקטובר 1973. "קבענו להיפגש אצלי ביום כיפור בחדר, עם גיטרה ומכשיר הקלטה, ולהקליט את השירים שכיום הם נכסי צאן ברזל: 'טרמינל', 'שיר כאב' ואחרים - ולשלוח אותם לחברת תקליטים", מספר בן זאב. "אחרי שעה אני רואה את אמא שלו מגיעה לכיוון החדר ושואלת בקול רועד: 'היכן מאיר?' אמרתי לה: 'הוא בפנים, אנחנו מקליטים שירים'. 'פרצה מלחמה', היא אמרה לנו. מאיר הניח את הגיטרה, הפליט קללה והשירים חיכו כמה שנים".
אריאל, ששירת בצנחנים בסדיר ונלחם במלחמת ששת הימים בירושלים, ירד עם חטיבת המילואים שלו דרומה וכיתר את הארמייה השלישית של צבא מצרים ליד התעלה לאורך חודשים. בן זאב, שהיה איש גלי צה"ל באותם ימים, התגעגע לחברו הקרוב ויזם תוכנית, שבה יביא קולות מהחזית וד"שים של חיילים. "עם הג'יפ והחולות מסביב, הם היו כמו החיילים ממ.א.ש", הוא מתאר. "באוהל שלו ראיתי את הספר 'איים בזרם', שאותו קרא ושנכנס אחר כך לשירו 'לילה שקט עבר על כוחותינו'".
באותה תוכנית שר אריאל מול המיקרופון של בן זאב את השירים הגדולים שייכנסו לאלבומו הראשון - "שירי חג מועד ונופל" - שיצאו לאור ב־1978. "חשבי על זה. אומנם נגמרה המלחמה, אך הם עדיין היו מוקפים, ומסביב קולות ירי והארמייה השלישית, וברקע קולו של מאיר".
ב-1987 עזב אריאל את הקיבוץ וחזר לתל אביב, שם ייסד עם בן זאב וחברים אחרים קבוצת לימוד תורה שנפגשה אחת לשבוע ועסקה בפרשת השבוע ובגמרא. בקבוצה הזאת עלתה אהבתם של השניים למילים ולשפה מדרגה. "הוא היה גדול בתורה", מעיד בן זאב על חברו. "בשיעורים הוא התגלה כתלמיד חכם ובן שיח אמיתי".
אתה ממשיך בלימוד גם בלעדיו?
"כבר שנים אני לא לומד. בשביל זה צריך התייחדות ולימוד אישי. בקבוצה אתה לומד נהדר, אבל יש בזה משהו פחות אינטימי ומרוכז".
וחבר כמוהו - מצאת?
"לא מצאתי מישהו שיחליף אותו כחבר. כשמו כן הוא: היה לו מאור פנים, סבלנות ואורך רוח נדיר. הוא היה יכול לשוחח שעות עם אנשים שלא הכיר ולהעניק להם זמן. היו בו כל המאפיינים של איש תרבות וכמובן גם התייחסות אנושית וחברית; הוא היה מעניק לכל אדם את מלוא תשומת הלב, ברגישות אין-קץ".
פותח את הבית
החברות הגיעה לסופה הטראגי ב-18 ביולי 1999, עם מותו של אריאל ממחלת קדחת הבֶּהָרוֹת. "הוא סבל כמה ימים מחום גבוה ואושפז בבית החולים. במקום לקחת אותו להלל יפה, שמתמחים בקדחת הבהרות, לקחו אותו לאיכילוב. פספוס נורא, הרי זה משהו שהיה אפשר להעביר באנטיביוטיקה. אלא שהמחלה קיננה הרבה זמן אצלו, והוא לא עשה כלום. קודם שהכניסו אותו לטיפול נמרץ אפילו התלוצצנו: 'למה אתה לא שם חמצן', שאלתי אותו, כאילו זה העניין. ואז הוא כבר לא היה".
הגעגועים קיימים אחרי כל השנים?
"וואי-וואי. זה חיסרון ענק. אני, שלום חנוך ומשה לוי ביטאנו את הפרידה ממנו, את האבל והאובדן באלבום 'מודה אני', שעשינו לזכרו מכל מיני דברים שמצאנו במגירות, בקלטות ובהקלטות. היה קשה לבחור את הטקסטים הנכונים, בהתחלה חשבנו שזאת משימה בלתי אפשרית".
גם בהופעה הקרובה - שבן זאב כבר יודע שהיא לא תהיה חד-פעמית אלא תוסיף לרוץ ברחבי הארץ - הוא חיפש אחר הטקסטים המתאימים ביותר בכתביו הרבים שהותיר אחריו אריאל. "היה קשה מאוד לבחור, כי כולם טובים, אבל חיפשתי את החומרים שמשקפים בצורה המיטבית את האירוע".
אתה יכול לציין שיר משיריו המשקף בעיניך במיוחד את האיש?
"לשם המשחק, הדבר הראשון שעולה לי הוא 'שיר כאב', 'ילדתי שלי', 'נשל הנחש', 'סוף עונת התפוזים', 'ערב כחול עמוק', ובעצם - מה לא? כל שיר משיריו שאתה שומע הוא עונג צרוף".
מדהים לראות שגם מקץ 17 שנים ההופעות השנתיות לזכרו עדיין מושכות אלפי צופים. אנשים לא שוכחים את מאיר אריאל.
"לא הייתה תופעה כזאת. 25 אמנים ששרים את אותם שירים מדי שנה בשנתה - ואנשים מגיעים. זה האיש".
אף על פי שבן זאב נולד וחי שנים ארוכות בתל אביב, חייו שזורים בקיבוץ משמרות. כיום הוא גר בבנימינה, אבל מבלה שעות ארוכות בקיבוץ - שם נמצא אולפן ההקלטות שלו ושם הוא עובד בימים אלו על תקליטו החדש.
מביתו הוא יוצא מדי שישי אל אולפן הרדיו, כדי לשדר את תוכניתו "בן זאב לסוף השבוע" ב-88FM. "עם המהפכה התרבותית שהתרגשה עלינו, הדבר היחיד שלא השתנה הוא הרדיו", הוא טוען. "כשם שהאינטרנט מהיר בתגובתו, כך הוא מהיר בהיעלמותו. אתה מסתכל על הטקסטים לשנייה, ובאותו רגע זה חולף. הרדיו נשמר בתוך הרגש - והרגש נשמר איתך. ומשהו אינטימי וחי כמו הרדיו, שנוגע ברגש, הוא נדיר מאוד בעולם שהפך לאינסטנט ולמיידי".
כחלק מהאינטימיות שכל כך חשובה לו, בן זאב הסכים לפתוח את ביתו במהלך ימי הפסטיבל, במסגרת אירוע "בתים פתוחים" שבו אמנים מכל התחומים מציגים את מרכולתם. מיכל, רעייתו הציירת, תציג שם את עבודותיה.
אתה מוכן להמון האדם שיפקוד את ביתך?
"לא רק שאני מוכן, אני גם אארח אותם ואתקלט כדי להנעים את זמנם".
"בעקבות רבי מאיר בעל הטקסט", פסטיבל בנימינה ליצירה ישראלית. רביעי (19.10) ב־23:30, חצר יקב תשבי