לפני 40 שנה בדיוק נבראה בדבלין להקת רוק בשם “פידבק". חבריה היו רק בני 16־14. נדרשו להם עוד ארבע שנים עד שזכו בחוזה ההקלטות הראשון שלהם ועוד כשלוש עד שפרצו לתודעה הרחבה. אבל הנערים מדבלין, שהפכו תוך זמן קצר ל־U2, חשבו בגדול מהרגע הראשון. ועוד לפני שהופיעו אפילו פעם אחת כבר הדביקו לעצמם כינויים. הסולן פול יוסון זכה לשם בונו (על שם חנות למכשירי שמיעה שנקראה bonavox), והגיטריסט דייב אוונס הפך לדה אדג' (בונו הסביר שהכינוי תיאר אותו במדויק).
U2 לא חיכו שנים כדי להגיע לגדולה. הם חיו אותה מהרגע הראשון, בידיעה שזה רק עניין של זמן עד שיתר העולם יגלה אותם. וכך היה. הם הפכו ללהקת הרוק הכי גדולה של שנות ה־80, צלחו באופן מרהיב את המעבר לשנות ה־90, ובמונחים של פופולריות לפחות נותרו ענקיים עד עצם היום הזה. למעשה, פרט לרולינג סטונס, קשה לחשוב על להקת רוק אחרת שהחזיקה מעמד כל כך הרבה שנים, באותו הרכב מקורי, ושימרה את מעמדה כאחת הלהקות הגדולות בעולם.
יש דרכים שונות להסביר את סוד ההישרדות של הלהקה. למשל, העובדה שהם חברי ילדות, עם דינמיקה יוצאת דופן ביניהם. אבל לטעמי, הסיבה המרכזית לשימור העניין סביב U2 היא אין ספור הסתירות הפנימיות שמתקיימות בתוך הלהקה הזו. הנה כמה מהן.
מרבית חברי ההרכב, בייחוד בונו, החלו את דרכם כנוצרים מאמינים ומלאי להט. לא בדיוק החומרים שמהם נוצר הרוק'נרול. אבל זה סוד הקסם של המוזיקה המוקדמת של U2. יש בה, גם בטקסטים וגם באופן השירה של בונו, חוויה כמעט דתית. מלאת אמונה ורוחניות.
ואם ברוח עסקינן, מתחילת דרכה, U2 הייתה להקה מעורבת פוליטית וחברתית. בונו וחבריו שרו על גזענות, על המאבק האלים בצפון אירלנד, על העוני בעולם השלישי ועוד ועוד. הם לא רק דיברו, גם עשו. תרמו הופעות לארגוני צדקה, היו פעילים בקרנות כמו זו שביקשה למחוק חובות למדינות אפריקה ואחרות.
באותה נשימה ממש מדובר בלהקה שהביאה את המסחור במוזיקה לשיאים חדשים. די אם נזכיר את הקמפיין האומלל בשיתוף חברת אפל, שבו אלבומה החדש חולק חינם לכל 500 מיליון המשתמשים של החברה, מהלך שיווקי שהתברר כגול עצמי (אחרי שמשתמשים מחו על כך שאינם יכולים למחוק את האלבום מהמכשיר).
ובאותה נשימה: כש־U2 יצאה לסיבוב ההופעות הענקי שלה "Zoo tv" בתחילת 1992 בארצות הברית, היא השתמשה במולטימדיה חסרת תקדים לאותה תקופה, שכללה אין ספור מסכי וידיאו, מכוניות שהתעופפו על הבמה ומכל טוב הטכנולוגיה. בונו נימק את הספקטקל הזה כתגובה צינית להסתאבותו של עולם הרוק'נרול, שנהיה מנוון ומגלומני. אבל באופן אירוני, זאת הייתה הנקודה שהפכה את U2 לסמל המגלומניה בעצמה. מאז ועד היום ההופעות שלה הן מודל של ראוותנות.
הסתירות האלה הפכו את הדימוי של הלהקה לרב־סתירות בעצמו. מצד אחד, מדובר בלהקה סופר פופולרית, עד היום (הידעתם, למשל, שאלבומה "No line on the horizon" שיצא ב־2009 הגיע לראש מצעד המכירות ב־40 מדינות?). מצד שני, בתוך הברנז'ה המוזיקלית חבריה נתפסים כדינוזאורים נפוחים שזמנם עבר, על גבול הפתטי. וקשה להיזכר באלבום משמעותי שלהם שיצא אחרי שנת 2000.
אבל הנה העניין האמיתי. הסתירות הכי גדולות שקשורות ב־U2 מתקיימות בתוך המוזיקה שלה עצמה. תמיד היה שם שילוב בין להקת רוק'נרול קלאסית של גיטרה, בס ותופים לבין יסודות גדולים מהחיים, לפעמים אפילו בומבסטיים. ההפקה המוזיקלית הסמיכה של בריאן אינו ודניאל לנואה, ריפי הגיטרה הראוותניים של דה אדג', או השירה הפלצטית והטווסית של בונו.
גם התכנים היו כאלה. מהכי אינטימיים ("one"; "With or without you"), עד כאלה שברומו של עולם ("pride"; "Sunday bloody sunday"). בכל תקליט קיבלת חוויה אישית וגלובלית. אינטימית ודרמטית. ויכולת להתאהב ולהתעצבן באותו זמן. אני מכיר זוגות שזה סוד ההישרדות שלהם. גם להקות, כנראה.