ישראל גוריון מעלה מופע יחיד ומודה: "יהיה יום שלא ירצו אותי"

שישים שנות קריירה - פחות או יותר - לא הכינו את ישראל גוריון למה שהתרחש בזמן ההופעה הפרטית שקיים עם אסף אמדורסקי בווילה מפוארת באחד היישובים במרכז הארץ. "הכינו לנו ולתזמורת מקום במרפסת, והתחלנו לשיר", הוא מתאר. "אלא שהקהל לא הפסיק לדבר. בשלב מסוים פניתי לאנשים שישבו שם ואמרתי להם: 'סליחה שאני מפריע, עוד מעט ואנחנו מסיימים. בינתיים נשיר בשקט'. זה לא עזר. בסוף ירדנו מהבמה".

האפיזודה הזאת מתחברת לתחושות של גוריון לגבי כסף. "אני לא רוצה להיכנס להכללות, אבל עשירים הם עם אומלל", הוא אומר. "מה שחשוב להם הוא מה שהחבר שלהם, היושב לידם, חושב עליהם. כל הזמן הם מדברים רק על כסף, זה הדבר היחיד שיש בראשם. אני חושב שהיה עדיף לו הביא להם בעל הבית מישהו שידבר על כסף. אם אני הייתי נאלץ לחשוב רק על דבר אחד - אפילו לא על כסף, אלא על אמנות, למשל: איזה תפקיד אעשה, ואיזה תפקיד ההוא קיבל - הייתי משתגע. אם יש לך רגע של אתנחתה, תנצל אותו: תשיר, תצחק, תרקוד".

וזה בדיוק מה שהוא עושה. רגע לפני שימלאו לו 81, המרץ והחיוניות של האיש הזה פשוט מידבקים. מדי יום הוא שוחה בבריכת גורדון בתל אביב - "אני מכור לזה, אני מודה", הוא אומר. הוא עושה חזרות עם חבר'ה צעירים, מופיע, מביים. הצצה ביומן שלו יכולה לסחרר גם את הצעיר באמנים. הבנאדם לא נח? "בשבילי זו הנאה", הוא מכריז. ואם לא היה ברור, הכסף הוא רק שחקן משנה בלהט העשייה שלו; "ככל שאתה עשיר יותר, אתה רוצה יותר והופך לתחרותי יותר", הוא מסביר.

מעולם לא היית תחרותי?

"לא. תמיד מה שהיה חשוב לי הוא היחסים התקינים עם הפרטנרים שלי".

אם היית תחרותי בטח לא היית מצליח להחזיק מעמד שנים עם בני אמדורסקי, שותפך ל"הדודאים", שנודע בהיותו אדם קשה.

"יכול להיות. כשהיינו נוסעים באוטובוסים להופעות בקיבוצים - אז עוד לא היה לנו אוטו - היינו צריכים ללכת כמה קילומטרים ברגל מהתחנה ועד לקיבוץ. 'בני', הייתי אומר לו, 'תסחב קצת את הגיטרה'. והוא היה משיב: 'אני על העסקים, אתה על הגיטרה'. הוא באמת לא היה איש קל, והכל אצלו היה צריך להיות 'פיקס', אבל הייתה לו נשמה לארג'ית. הוא היה חבר, אדם טוב ואוזן קשבת. הוא עזר לי הרבה כשהייתי במצבים שונים".

ועכשיו אתה מופיע עם בנו אסף אמדורסקי, שסיפר בראיון שכשהוא לצדך, הוא נעשה דומה יותר ויותר לאביו.

"הוא באמת דומה לו. יש לו ג'סטות ומחוות שהוא עושה, שממש מזכירות את אבא שלו. וכמובן הוא מוכשר מאוד".

הוא גם הפסיק להופיע בשבת ועובר תהליך התקרבות לדת, כמו הרבה אנשים שהכרת בברנז'ה לאורך השנים. מעולם לא היו לך מחשבות בכיוון?
"אני את הדת שלי עברתי כשלמדתי בבית הספר היסודי תחכמוני בירושלים. ההורים שלי, אפיקורסים מפא"ינקים שבאו מרוסיה בעלייה השלישית, רצו שאדע קצת מה זה להיות יהודי - ושלחו אותי לבית ספר דתי. הם לא ויתרו גם כשהייתי צועק עליהם ביום כיפור שיפסיקו לאכול. הייתי ילד שובב. לא למדתי בכלל ואף פעם לא הכנתי שיעורים - עד שבאה הסטירה. כך היה נהוג אז. אבל את התנ"ך אהבתי, היו שם הרבה סיפורי אקשן קצרים".

כמו צ'פלין

בין ההשתוללויות לסטירות היו גם שיעורי מוזיקה בבית הספר. "כשאחד הילדים זייף, נורא צחקתי", גוריון נזכר. "ישר הגיעה הסטירה. 'אתה, התלמיד הגרוע, מעז לצחוק?', צעק עלי המורה מוסינזון. 'אתה חושב שאתה יכול לשיר טוב יותר? אז תשיר'. שרתי. המורה שתק רגע ואז אמר לי: 'בחור צעיר, יש לך קול פעמונים. אתה מוכן להיות סוליסט במקהלה שלי?'. כך פתאום נהייתי חזן במקהלה - עד שהגעתי לגיל 13 והקול שלי השתנה".

כשהיה גוריון בר-מצווה השאיר לו בן דודו אקורדיון והלך למלחמה. הילד למד לנגן בו חיש מהר, והיה לכוכב המסיבות. אך טבעי היה שיתקבל ללהקה צבאית, אבל ההורים של גוריון הנער הפצירו בו שילמד מקצוע, והוא נעתר לבקשתם. "שלחו אותי לחיפה לפני הצבא לקורס הנדסאי מטוסים, וזה מה שעשיתי גם בצבא", הוא מפתיע.

גוריון היה צריך לחכות כמה שנים עד אשר האיר לו המזל פנים. אחרי הצבא חבר הסב את תשומת לבו לאודישן שעשה ג'וקי ארקין לפנטומימאים. "מה זה פנטומימה?" הוא שאל. "נו, זה כמו צ'רלי צ'פלין", ענה החבר ולימד אותו ללכת במָקום, ככה בשביל הבחינה. "בסוף התקבלתי, והחבר שלי לא", הוא צוחק.

זה הזמן להתעכב על מוטיב בחייו של גוריון: חוסר התכנון. אפשר לקרוא לו גם טיפוס זורם. "יש אנשים שיוזמים, שיודעים מה הם רוצים - ועושים את זה", הוא עונה כשאני מנסה לברר מאין המרץ שלו. "אני דווקא יותר נקלע למקריות ולא מזלזל בדברים שקורים על הדרך, כי לפעמים בדברים האלה יש עניין יותר מאשר ביוזמות שמחליטים עליהן מראש, כשאתה רוצה לעשות משהו ולך תדע לאן זה יגיע. בלי שאנחנו שמים לב, יש לנו דעות קדומות שלגביהן אנחנו מודיעים שהדבר הזה טוב וההוא לא טוב, וככה אתה מונע מעצמך מראש דברים שיכולים לעבוד".

וכך הובילה הצעתו של החבר ההוא את גוריון לתל אביב - עירו מאז ועד היום. הוא מצא דירת חדר קטנה ברחוב פינסקר: "מול אורי זוהר, שכונה של אמנים". כשבני אמדורסקי דפק על דלתו והציע לו לחבור אליו לצמד, הוא לא התנגד יותר מדי - וזרם. "מתברר שבני לא חש בטוב, ולכן הלך לרופא", גוריון מתאר את השתלשלות העניינים שהובילה להקמתו של אחד הצמדים המוצלחים בתולדות המוזיקה בישראל. "הרופא בדק אותו ואמר שהכל בסדר. 'אבל', הוסיף הרופא והקשה, 'האם אתה אוהב את מה שאתה עושה?'. בני, שהיה אז נהג משאית מקדיזל, השיב בשלילה. הוא מכר את רכבו, בא לתל אביב והציע לי להקים צמד. 'מי מכיר אותנו', אמרתי לו, 'השתגעת?'. אבל הוא התעקש. אז התחלנו לעשות חזרות לבד בבית".

עם כמה שירים בידיהם הלכו השניים לגיורא גודיק, כדי שינהל אותם. זה קרא ליוחנן זראי כדי שישמע ויחווה דעתו. "לא לגעת", פסק זראי מיד. "כמו שעשיתם. לא לגעת". והם לא נגעו. את העיבודים הראשונים עשו לבדם והצליחו עד מאוד. 35 שנה היו יחד, עד פטירתו של אמדורסקי ב-1994. "עכשיו, כשאני עובר על השירים הישנים כדי לבחור מי מהם ייכנס לאלבום הבא שלי עם אסף, אני ממש מתפעל", הוא מודה.

עד שזכו להצלחה, גוריון זוכר תקופות של עבודה ללא הפסק. "בתקופה שהופעתי בפנטומימה עבדתי בתיאטרון הקאמרי כדי שיהיה לי כסף. בתקופת החזרות עם בני היו לילות שכמעט לא ישנתי בהם".

ומאז ועד היום אתה עובד בלי הפסקה?

"אני אוהב את זה: לביים, לשחק, לשיר, לכתוב מוזיקה, לצייר. זה ממלא אותי. אני פעיל. גם כשאני יושב בבית הקפה השכונתי, אני לא מבזבז זמן - ורושם. האם הייתה תקופה בלי עבודה? לא זוכר דבר כזה. אבל אל תטעי, אני יודע גם לחיות".

לך בדרך ותטעה

קל להידבק בחיוביות של גוריון, שפשוט נוטפת ממנו בלי מאמץ. קל להידבק בחיוכו המיוחד. חיוך שמתחיל בעיניים, מגיע לשפתיים וחושף שיניים - ובסוף גם הגוף כולו משתתף בחגיגה. יש בו משהו כל כך פיזי: הדפיקה הקולנית על השולחן כשהוא רוצה להדגיש משהו, קמטי המחשבה כשהוא מהרהר בתשובה שעוד תגיע, תנועות הידיים והמחוות של הגוף, שעוד זוכר את התקופה שבה היה פנטומימאי בלהקתו של מרסל מרסו.

"אחרי שזכינו בארץ להצלחה גדולה, נסענו אני ובני לחרוש את העולם", הוא מספר. "כשהיינו בפריז הצטרפתי ללהקה של מרסו, והוא לקח אותי איתו להופעות בארצות הברית. בני הצטרף אלי, ואחרי הסיבוב עם הפנטומימה הופענו יחד בכל פינה. אחרי שלוש שנים - אולי פחות, אני כבר לא זוכר - קצתי בזה. התגעגעתי. אמרתי לבני: 'אני רוצה לחזור לארץ'".

בנמל התעופה נחתה איתו אשתו הראשונה, אורסולה, שאותה הכיר בלהקתו של מרסו. "לקחתי אותה לכנרת, לראות את המקום היפה בעולם", הוא מחייך. "זה היה קצת מצחיק, כי היא שווייצרית, ושם יש הרבה 'כנרת'. אבל בשבילי האגם הזה, השלולית, הוא הנוף הכי יפה שיש".

בארץ עבד בתיאטראות ובתוכניות טלוויזיה - בעיקר כאלו המיועדות לילדים. גם קולנוע היה ברזומה שלו, וכן הופעות-יחיד. הוא רב-תחומי, רבגוני ורב-פעלים. ומכל התארים, את הפינה החמה השנייה בלבו - אחרי הדודאים, כמובן - הוא שומר לפנטומימאי הצרפתי, אולי משום שראה בו את דמותו שלו: "איש מקסים הוא היה. חכם, אבל כמו ילד קטן. אני דומה לו בעניין הזה: קצת אינפנטיל ומתעסק בשטויות ולא בעניינים שברומו של עולם".

לא עסקת בחיפוש עצמי, כמקובל אצל חבריך לברנז'ה?

"היו תקופות שרציתי להעמיק ולמדתי פילוסופיה, יוגה, פלדנקרייז וגם שיטת פאולה. אבל לא עסקתי בחיפוש. אני יודע מי אני ומי אני לא. לפעמים מעלים עין, לפעמים מסתכל מהצד וממשיך הלאה. בדיוק כפי שבני ידע שהוא טוב בעסקים ולכן קיבל את זה על עצמו. אני ידעתי שאני לא טוב בדברים האלה, וזזתי הצדה. היום אשתי מיקי מנהלת אותי. אחרי שעשיתי כמה פשלות היא אמרה: 'עזוב, אני אעשה את זה'. ומאז היא הסוכנת שלי - וזה הכי טוב".

אז מה זה אומר - שהיא הבוס שלך?

"היא קובעת. האם זה פועל טוב עם הזוגיות? מאוד. זה מקל עלי מאוד. כשמצלצלים אלי לגבי הופעה, אני כבר מרגיש עייפות. מעביר את הטלפון למיקי, כדי שהיא תטפל בזה. היא המתנה שלי".

מתברר שכל אמן צריך עזר כנגדו.

"למזלי יש לי את מיקי. בארץ יש המון כישרון, אבל אין מישהו שעוזר לאמנים למצוא מקום לעבוד בו ולהתפרנס - אז הם נוסעים לחו"ל, כי שם קל יותר. יש מי שמצליח, למזלו, ויכול לחיות על העבודות שלו. אבל לא כולם מצליחים, והם צריכים לעשות עבודות אחרות כדי להתקיים".

אחד מהאמנים הללו היה נחום היימן, שעבד עם גוריון שנים ארוכות ונפטר באוגוסט. "נחצ'ה היה אמביציוזי, טיפוס עם הרבה דמיון שתמיד עשה. אבל לא תמיד היה לו קל. בסוף אפילו היה לו קשה. איזו מדינה זו שמתעלמת בקלות מהאמנים הגדולים? זה עצוב".

לאורך השנים נפרד גוריון מכמה מחבריו הקרובים. אבל הגיל לא מפחיד אותו. רק מפתיע קצת. "אני יודע שיהיה יום שלא ירצו אותי, אבל ברוך השם זה עדיין לא קורה. שיישאר ככה. פעם 80 היה נראה לי גיל של סבא, ופתאום אתה מגיע לגיל הזה ומגלה ששום דבר לא השתנה".

ומה אתה חושב כשאתה מסתכל במראה?

"אני לא מהמסתכלים. מסדר קצת את השיער ויוצא".

מה השתנה אצלך עם השנים?

"כשאתה צעיר, אתה לא שם לב. פחות נעלב. לפעמים לא קולט מתי העלבון מגיע. דווקא כשאתה מבוגר זה יכול להשפיע יותר; העלבון חזק יותר. ממה אני עלול להיעלב? אם למשל לא ציינו בעיתון שאני מופיע במקום מסוים. אבל האמת היא שיותר ממה שזה מעליב אותי, זה מעצבן את אשתי".

האם העובדה שלא קיבלת עדיין את פרס ישראל מעליבה?

"אהיה שמח לקבל את הפרס כמובן, אבל לא נעלב שלא קיבלתי. בחיי קיבלתי הרבה פרסים, ומה קרה? שלוש דקות אתה נהנה מהפרס - וזהו. הפרס שלי הוא שלוקחים אותי לעבודה".

אני מתחילה לחשוב שלולא החיוביות הזאת שלך, היה קשה לך לשרוד במקצוע הזה בארץ.

"יש אנשים שניזונים מהבכיינות ומהקיטורים, והדמיון שלהם עובד. אבל הבכיינות לא מחייבת; אני, לעומתם, מעדיף לעבוד".

אתם יכולים לראות אותו בפעולה - ולהתפעל עד מאוד - בחול המועד סוכות, במופע "ערב טוב ישראל". "שם אני עושה את רוב הדברים שאני יודע לעשות" - כלומר שר, מנגן, מצחיק, עושה פנטומימה, מאלתר וגם מדבר קצת על פוליטיקה. "מבריאת העולם ועד ביבי, שם זה נעצר", הוא צוחק (ולידיעת הקורא ליאור שליין, אם תקרא לו להתארח ב"גב האומה", הוא לא יסרב). חוץ מזה, אין לו הרבה עניין לדבר על פוליטיקה. "מה זה יעזור?", הוא שואל. "מה דעתי תעזור? היא לא קובעת. היו לי הרבה ויכוחים עם בני, שהיה שמאלני מאוד, אבל היום זה כל כך מסובך, עד שאני מודה שאני לא יודע שום דבר. אני לא מבין מה אלו שרוצים את ביבי חושבים, ומצד שני מה השמאל רוצה. מצב כזה מוזר שבו כלום לא קורה. מבחינה זו אני מבולבל לגמרי. מה שמעניין אותי הוא שהאנשים שאני בוחר בהם יתנהגו יפה ולא יהיו מושחתים".

ואולי תבוא הישועה מבני הדור הצעיר. אותם הוא מכיר מצוין. "רק השבוע היו אצלי שני בחורים צעירים שרצו שאשיר איתם איזה שיר", הוא מספר. "אין זו הפעם הראשונה שאני מתנדב להופיע בשיר עם צעירים. ואני אף פעם לא אומר 'לא', כי אני רק מרוויח - ולא רק כסף. זה פשוט תענוג".

במה היוצרים הצעירים של היום שונים ממה שהייתם בעבר?

"הם יותר יזמים באופיים. ענייניים מאוד ורציניים - וממש מוכשרים".

ואתה שולט בז'רגון, ברשתות החברתיות?

"אני לא מתעסק בזה. אין לי סבלנות, אם כי יכול להיות שאכנס לזה יום אחד. אשתי לוחצת עלי ללמוד, אבל תמיד יש פרויקט אחר שמעכב אותי".

ואם מי מהאמנים הצעירים האלו ישאל לעצתך בתחום - מה תגיד?

"אני לא בטוח בעצמי כל כך, שאוכל לתת עצות לאחרים. לא קיבלתי עצות; טעיתי ולמדתי מהטעויות. ואולי זו העצה שאני יכול לתת: עשה מה שלבך אומר, לך בדרך ותטעה".

ביום חמישי הקרוב ישראל גוריון ייקח חלק במופע "לקראת הסוף" במלאת שנה לפטירתו של מוטי קירשנבאום ובמסגרת פסטיבל בציר חדש ביבנה. כמו כן ישתתף בפסטיבל מספרי סיפורים שיתקיים במוצאי שבת הקרובים בגבעתיים.