הם נמצאים במסדרון, מסודרים בהמוניהם בארון פתוח שנושק לתקרה הגבוהה. הם גם בחדר העבודה ובסלון. יודעי דבר טוענים שברשותו של אלי פיכמן נמצא אוסף התקליטים הרציני ביותר בישראל, והוא מונה יותר מ־10,000 אלבומים. מחר (שישי, 10:00־15:00) יגיע פיכמן עם חלק קטן מהאוסף שלו ליריד התקליטים שייערך במתחם הגלריה בדיזנגוף סנטר בתל אביב. יהיו שם אלפי תקליטים חדשים ומשומשים, במה שמהווה עוד שלב בחזרה ההמונית של המאזינים אל הוויניל הישן והטוב.



פיכמן התחיל לאסוף תקליטים כבר לפני 40 שנה. הוא היה אז בן 15. הזמן שחלף לא משכיח ממנו את ההתרגשות שנלוותה לקניית האלבום הראשון שלו. "זה היה בוטלג לא רשמי מהופעה של הביטלס ביפן בשנת 1966", הוא משחזר. "רכשתי אותו מחנות בשם 'מנגו', שלא קיימת כיום, שהייתה המקום הראשון הרציני בארץ שבו היה אפשר לקנות מוזיקה, בעיקר דברים מיוחדים. מבחינתי, רק לבקר בחנות הזאת היה דבר גדול".



באותה תקופה הקסטות היו הדרך הזולה והמהירה יותר לשמוע מוזיקה, אבל פיכמן התאהב בסאונד של התקליטים ובצד הוויזואלי שלהם והתחיל לאסוף. "יש לי אלבומים ישראליים נדירים של פופיק ארנון, שמוליק קראוס, דני בן ישראל, עוזי והסגנונות, מלכת האמבטיה", הוא מונה. "כמעט כל מה שיצא בארץ בשנות ה־60 וה־70. יש לי גם אלבומים מהגל החדש של שנות ה־80, הישראלי והבינלאומי. ברשותי האוסף הכי גדול של תקליטונים של אמנים ישראליים, וכמובן, השמות הגדולים במוזיקה העולמית בתחום הפופ והרוק, גם תקליטים נדירים".



מה התקליט הנדיר ביותר באוסף?
"זה תקליט שהקליטו הביטלס לכבוד חג המולד ויצא בעטיפה בעברית בארץ, ויש סביבו סיפור מעניין: בשנות ה־60 היו חברי הביטלס מקליטים דברי ברכה לחג ושאר הגיגים, עם מוזיקה ברקע, לחברי מועדון המעריצים שלהם. את ההקלטה הוציאו על גבי תקליטון שנשלח חינם למעריצים שלהם. ב־1968, לקראת הוצאת האלבום הלבן הכפול של הביטלס, החברה המפיצה חששה שלא תוכל למכור את התקליט ולהחזיר את ההשקעה בגלל העטיפה השונה והעובדה שהם היו צריכים להשקיע בפוסטר ענק ובארבע תמונות של חברי הלהקה. החברה החליטה להקים בארץ מועדון מעריצים חצי פיקטיבי לביטלס ולהוציא את אלבום הברכה לחג. ההדפסה נעשתה בארץ, ועליה נכתב מסר בעברית. זו הייתה הפעם הראשונה שיצא תקליט של הביטלס ועליו כיתוב בעברית, שבו הם מודים לחובבי החיפושיות בארץ על נאמנותם. החברה הציעה למי שיקנה את האלבום הלבן לקבל את התקליטון חינם אם יבוא למשרדיה ברחוב הרצל בתל אביב או ישלח את הפוסטר המצורף למשרדים. מתברר שהרבה אנשים לא היו מעוניינים בתקליט הזה. הם חיפשו, ובצדק, את השירים ולא ברכה לחג. החברה הוציאה אולי 100 עותקים, מעט מאוד יצאו לשוק ומעט נשארו. לאט־לאט התקליטון הזה הפך לסיפור אגדה, ואנשים חיפשו את זה בכל העולם. אני יודע על שישה עותקים שנותרו בכל העולם. האחרון נמכר לאחרונה ביותר מ־14 אלף שקל".



ובכמה תמכור אותו?
"אין מצב. אני לא מוכר".



כמה שווה האוסף שלך בכללותו?
"קשה להעריך. קיבלתי בעבר כמה הצעות רציניות לקנות אותו בסכומים יפים. לא כדאי שאציין אותם כאן. אבל אני לא מוכן. יש דילרים שסוחרים בתקליטים, אני לא כזה. זה לא עניין כלכלי, אלא האוסף של החיים שלי. ומבחינתי מספר האלבומים שיש לי בבית לא ממש משנה, משנה התוכן שלהם".



הדבר הבלתי מושג


התקופה הטובה לאוסף של פיכמן הייתה התקופה הרעה ביותר למעמדו של התקליט בעולם. זה היה בשנות ה־90 ובתחילת שנות האלפיים, תור הזהב של הדיסקים. אמרו ששומעים בהם טוב יותר, שקל לאחסן בהם מספר רב יותר של שירים, שהם לא תופסים מקום על המדף. הכל נכון. אבל את פיכמן זה לא עניין, הוא נשאר נאמן לאהבתו. ובעוד אנשים החליטו למכור את האוספים שלהם, הוא קנה וקנה. "השגתי בזול יחסית הרבה דברים טובים", הוא מודה. "האמת היא שגם אני קניתי דיסקים, לפחות בהתחלה, אבל לא התרשמתי מהסאונד ונפטרתי מרובם".



את התוספות לאוסף הגדל והולך שלו הוא משיג בחנויות תקליטים, אצל אנשים פרטיים ובעיקר בנסיעות לחו"ל. "מוזיקה היא תחביב בחיים שלי ונשארה בגדר תחביב", אומר מי שלפרנסתו עוסק בהוראת היסטוריה בתיכון. "אבל בתחביב הזה השקעתי לא מעט כסף, זמן ובעיקר אהבה".



היית משלם 20 אלף שקלים על אלבום של הצ'רצ'ילים, כפי שנמכר לא מזמן באיביי?
"לא הייתי משלם סכום כזה על תקליט".



החזרה לתקליטים מפתיעה אותך?
"גם כשהספידו בארץ את האלבומים, עדיין הסתובבתי בעולם והלכתי לשווקים ולירידים ונשארתי מנוי על מגזינים בתחום וראיתי שלא היו שינויים גדולים. בעולם התהליך היה אטי יותר והדרגתי, לא ירידה חדה וחזרה בהתלהבות אדירה כמו פה, ובשוק של התקליטים הנדירים המחירים אפילו המשיכו לעלות ותחום האספנות רק הלך וצמח. אני לא דוגמה לאנשים שמתלהבים ממשהו לרגע. הדור הצעיר מפסיד בזה שאין לו משהו פיזי. התקליט הוא לא רק מוזיקה, הוא מוצר מוחשי. זה מוצר שתמיד השקיעו וישקיעו בו מחשבה, למשל בעטיפה ובבחירת סדר השירים".



יש תקליט שהיית רוצה מאוד להניח עליו את היד?


"יש דברים שאני יודע שלעולם לא אשיג. למשל, הדמו הראשון שהביטלס הקליטו, באולפן הביתי שלהם, ויצאו איתו לעניין את חברות התקליטים. התקליט הזה הגיע לאספן, והוא פנה לסותבי'ס, שימכרו אותו במכירה פומבית. כשהם פרסמו את דבר המכירה, פול מקרטני שלח שליחים מטעמו שישתתפו במכירה הפומבית. הוא קנה אותו ב־150 אלף דולר ואחסן אותו בכספת שלו. נעשו הערכות למחיר העכשווי של התקליט הזה, אבל לטעמי אין לזה מחיר. תקליט אחר, שיש לו מחיר והייתי רוצה להשיג, הוא 'פליז פליז מי' של הביטלס משנת 1963, אבל המחיר שלו הוא כ־700 פאונד, ואיני יכול להרשות לעצמי".