לא לחינם נתפס אבנר גדסי כאחד מזמרי הנשמה הגדולים ביותר של המוזיקה הים תיכונית, וגם לאחד מפורצי הדרך הגדולים ביותר בתולדותיה. גדסי, רוקר ובלוזיסט במקור, הוא זמר נשמה בכל רמ"ח איבריו ומיתריו, והוא אכן מהראשונים שהצליחו למזג בין השפעות המוזיקה הערבית שעליה גדל בבית לבין סצינת להקות הקצב שנחשף אליה במועדוני רמלה והסביבה. בכך הצליח ליצור את הקונצנזוס המוזיקלי הישראלי החדש בסוף שנות ה-70, שעליו התבססו שנים מועטות אחר כך בעז שרעבי, ישי לוי, ג'קי מייקה וגם זוהר ארגוב (שאלבומו "אלינור" הושפע כולו מהסגנון של גדסי, שאותו זוהר העריץ. המעגל ביניהם נסגר, אגב, כשגדסי הלחין לזוהר את הלהיט הגדול "נכון להיום").
אל גדסי התוודעתי לראשונה בילדותי, דרך שירו "הגברים בוכים בלילה", שהיה לאחד ההמנונים שליוו את מלחמת המפרץ ב–1991. בהמשך, כשהלכתי עם הורי להופעותיו, נחשפתי לשאר להיטיו המוכרים ("נפרדנו כך", "נערה מספרד", "חלפו ימי", "מנגן ושר", "עיניה קראו לי") ולמדתי לא רק להעריץ את המוזיקה שלו, אלא אף להעריך את תרומתו הענפה להתפתחות המוזיקה הישראלית.
במשך השנים אספתי את מרבית תקליטיו (ויניל) ושמתי לב לכך שבכל אלבום ואלבום גדסי דאג לחדש, לרענן, להיות בלתי צפוי, להפתיע ולא להגביל עצמו מבחינה מוזיקלית אלא לטעום מכל סגנון אפשרי ולרקוח ממנו מטעמים עם פרשנות אישית משלו. אלבום הבכורה של גדסי הוא תקליט בלוז ישראלי אותנטי בעברית, הראשון מסוג זה ששמעתי בחיי, והוא ממזג בין לחנים פשוטים ולא נוסחתיים לבין תזמור עשיר.
ב–1972 הוציא גדסי את אלבום הבכורה המדובר - "אבנר גדסי" שמו - שמחד גיסא, אי אפשר לקטלגו כאלבום ים תיכוני, משום שמלבד סלסולי קולו של גדסי, הוא אלבום רוק פאנק גרוב חדשני ומתקדם לאותה תקופה, ומאידך גיסא, "בזמן אמת" הוא קוטלג ככזה בשל מוצאו התימני של גדסי. התווית המזרחית מנעה מהאלבום לקבל חיבוק ראוי מהממסד המוזיקלי בישראל, וכך הוא לא הפך לאלבום מופת ופורץ דרך, ביחס לאותה תקופה. גם אלבומי הבכורה של אהובה עוזרי, צלילי העוד וצלילי הכרם לא זכו לכבוד הזה באותו עשור.
"אם אני חוזר אחורה בזמן, אז אני מבין שלא ידעו איך לאכול אותי", מנסה גדסי עצמו להסביר את הפריחה המאוחרת, "באתי כמישהו לא ידוע שאינו שייך לתעשייה, שכללה בעיקר יוצאי להקות צבאיות. באתי מהצד עם להיט ענק כמו 'נפרדנו כך' שפרץ בבום ולא ידעו איך לעכל אותי".
תקראו לזה קיפוח, שיפוט לקוי או היפוקריטיות משוועת, אבל אף על פי שאלבום הבכורה של גדסי, ששירים מתוכו מושמעים עד היום, שרד אומנם את מבחן הזמן, באותה תקופה הוא התפספס. אפשר לתלות את האשם גם במלחמת יום הכיפורים, שפרצה זמן לא רב אחרי צאת האלבום. הקרבות העזים והמרים השביתו את תעשיית המוזיקה כליל, וייתכן שסיבה זו אף היא פגעה בהצלחת האלבום. במלחמה, אגב, גדסי הופיע בפני חיילים ברמת הגולן עם שירי אותו אלבום, שירים שאת מילותיהם החיילים דקלמו בעל פה.
ילדה בת 15
הוא נולד למשפחה דלת אמצעים בשכונת התקווה בתל אביב. כשביקשתי ממנו להיזכר מתי הייתה הפעם הראשונה שבה שר, נזכר בערגה: "כבר בגיל 10, או אפילו קצת לפני, המורים התלהבו מהשירה שלי וכל יום שישי פק"ל בבית הספר, היו מעלים אותי לשיר". בנעוריו הצליח בעמל רב לרכוש את הגיטרה הראשונה, אך בשל מצבה הכלכלי של משפחתו, לא עלה בידו לרכוש השכלה מוזיקלית מקצועית, ולכן הוא נאלץ ללמוד באופן עצמאי.
עיקר השתפשפותו המוזיקלית הייתה בהופעות ארעיות באירועים משפחתיים או בבית הכנסת המקומי: "אני זוכר שהייתי מבלה שעות על גבי שעות עם הגיטרה, ולמעשה התחלתי להלחין כבר בגיל 16, והשיר הראשון שהלחנתי היה מה שיהפוך כמה שנים אחרי כן ל'נפרדנו כך'".
הוא פרץ לתודעה ב–1970, בעודו בן 18, כמו בסיפורי סינדרלה הקלאסיים, אז השתתף בתחרות הכישרונות הצעירים הנודעת (דאז) של עיר הנוער וקטף את המקום הראשון. ההצלחה הכבירה בתחרות עודדה את גדסי להתמסר טוטאלית למוזיקה ולהשקיע מלוא מרצו בהופעות במועדונים ועבודה על שירים מקוריים. "הייתי הזמר של 'עיר הנוער' בשנת 1970, וזו למעשה הייתה הפעם הראשונה שבה עמדתי באופן מקצועי על במה ושרתי בפני קהל ענקי. זו הייתה הרגשה שאין לתאר במילים וידעתי מאותו רגע שאני רוצה להיות זמר ומוכן ללכת על כל הקופה".
שנתיים לאחר מכן, מנהלו האישי עד היום - עיתונאי הספורט מיכה דר - פרש עליו את חסותו והשקיע בו כסף שאפשר את הקלטת שני התקליטונים הראשונים בהפקה עצמאית. תקליטון הבכורה כלל שני שירים: "נפרדנו כך" ו"בלדה לכוכב שלא האיר". את הראשון הלחין למילותיה של נערה צעירה בת 15 בשם סמדר שיר, שכתבה פזמון שובר לב על פרידתה מבחור המבוגר ממנה בכעשור, דודו טופז שמו.
"למעשה הקלטתי את 'נפרדנו כך' בהתחלה עם מילים ולחן שכתבתי", נזכר גדסי, "אבל זה לא היה זה, לא הייתי מרוצה מהתוצאה. פניתי למעבד המוזיקלי של האלבום, אלדד שרים, והוא הפנה אותי לילדה בת 15 בשם סמדר שהוא הכיר קודם לכן, ואמר שהיא יודעת לכתוב יפה. הוא שלח לה את הקסטה עם השיר שלי וכך נולד 'נפרדנו כך'. מי שליוותה אותי בהקלטה של האלבום הייתה להקת 'אף אוזן גרון' (לימים שלישיית הגברים בהכל עובר חביבי - ד"פ) .
השיר הפך לשלאגר אדיר והפך את גדסי לכוכב בן לילה. הצלחת השיר שכנעה את חברת הליקון להחתים אותו על חוזה הקלטות, ובשלהי 1972 הוא שחרר את אלבום הבכורה המיוחל - "אבנר גדסי".
האלבום כלל תריסר שירים. עשרה מהם הולחנו על ידי גדסי, אחד על ידי אלדד שרים ואחד על ידי יגאל בשן. מרבית השירים נכתבו על ידי סמדר שיר, ולצדה כותבים בעלי שם כאבי קורן ויורם טהרלב. המפיק המוזיקלי של האלבום היה שרים, שהביא את הסאונד העכשווי והחדשני של הפופ העולמי אל תוך האלבום, מה שתרם להפיכתו של גדסי, הרוקר המסלסל, ל"עוף מוזר" שהקדים את זמנו.
לא הרגשתי קיפוח
באלבום היה מיטב להיטיו של גדסי. מלבד "נפרדנו כך" (השיר הראשון ששוחרר להשמעה מתוך האלבום) נכללו בו "מישהו חיכה לך בחוץ", "אודליה", "גן העדן" ו"לוליטה" (שהיה מבוסס על ספרו באותו שם של ולדימיר נבוקוב משנת 1955), ולפי גדסי, הוא לא היה צריך את התקשורת כגושפנקא לפרסומו: "הפכתי ללהיט בן לילה, בלי רדיו בלי טלוויזיה. הייתי הכוכב של התחנה המרכזית, נמכרו מאות אלפי קלטות מהאלבום, וזה מה שהפך אותי לכוכב, הקהל ולא התקשורת. בהמשך, כשיצא 'מישהו חיכה לך בחוץ', התקשורת כבר הבינה שאי אפשר להתעלם ממני, והשיר הגיע למקום הראשון במצעד הפזמונים, מה שדי פיצה אותי על ההתעלמות המוקדמת".
הרגשת תחושות קיפוח?
"ממש לא הרגשתי קיפוח, לא היה דבר כזה בזמנו, בכלל לא היה עניין או דיון לגבי מזרחי או לא מזרחי. האלבום אפילו לא מתקרב למזרחי, באותה תקופה הייתי מושפע המון מרוק'נרול, בלוז ונשמה, וזה מה שהעברתי באלבום. תשמע, לאורך השנים תמיד מצאו איך לקטלג ולהכניס אותי לאיזה גטו מזרחי, אבל זה אף פעם לא עניין אותי ולא התייחסתי לזה. תמיד דאגתי לעשות את הצעד שלי שפרץ את הגבולות, מעולם לא באתי למוזיקה ברגשי נחיתות".
מה אתה זוכר מהעבודה על האלבום?
"אני זוכר שהקלטתי את השירים בטייק אחד בלבד, הייתי רעב להקליט ולהצליח וניסיתי להוציא את המיטב שלי בכל שיר ושיר. אני גם זוכר שבזמן סשן ההקלטות באולפני קולינור ישבו מולי באולפן צביקה פיק ורותי נבון, שהערצתי, וזה נתן לי עוד דרייב לדאוג שכל שיר ייצא משהו משהו".
אם היו לך בתחילת הקריירה הידע והניסיון שיש לך עכשיו, היית משנה משהו בדרך?
"חד-משמעית לא, אני שמח שהייתי אז נאיבי ותמים, זו הייתה תקופה שהייתי צעיר ונמרץ ובכלל האלבום היה הצלחה מוזיקלית בזמן הנכון ובמקום הנכון. היום, בגלל שהחכמתי יותר, הדרך קשה לי יותר. התמימות היא הדרך הטובה ביותר להתקדם, כשאתה חושב ומתכנן ומלא חוכמה, אתה רק נתקע".
מה דעתך על מצבו של הפופ הים תיכוני כיום?
"תשמע, היום זה זמנים אחרים ותקופה אחרת. תראה למשל מה סטטיק ובן-אל תבורי עושים, הם לקחו שילוב של כל הסגנונות המוזיקליים האפשריים ויצרו משהו חדש ויפה, בדיוק כפי שאני עשיתי אז. מפרגן להם מכל הלב".
מה מעשיך בימים אלה?
"כיום אני עדיין מופיע בכל מיני מקומות פה ושם, פסטיבלים והופעות אורח".
מה עם אלבום חדש?
"כרגע אני עובד על חומרים בהילוך אטי, בקצב שלי".