בפעם הראשונה ששמעתי את שמה של אהובה עוזרי הייתה כשהכרתי את מי שהפכה לאשתי, אי שם בסוף שנות ה־70. אשתי, שבאה משכונת "אזבסטונים" בפרדס חנה, הפתיעה את הקיבוצניק שהייתי, וסיפרה לי על "היכן החייל" - שיר של עוזרי שהיה להיט ענק שהם שמעו בשכונה על קסטה פיראטית שעברה מיד ליד, עד שהפך ללהיט גדול יותר מ"לו יהי" של נעמי שמר. העובדה ש"היכן החייל" היה להיט שכונות היסטרי, אבל שום קיבוצניק לא שמע בחיים, הפך את אהובה עוזרי לאחד הסמלים הבולטים ביותר לקולם של חסרי הקול, שהממסד האשכנזי העדיף להשתיק בכל מחיר.



העניין בעוזרי התעצם בשנות ה־80, אחרי שנכנסתי לעיתונות וראיינתי שורה של זמרים ויוצרים מזרחים (שימו לב שאף פעם לא אומרים "זמרים אשכנזים"): רמי דנוך, יהודה קיסר, זוהר ארגוב ז"ל, אביהו מדינה, משה גיאת, חיים משה, מרגול, דקלון, בן מוש ועוד. כולם, בלי יוצא מהכלל, הזכירו את עוזרי כפורצת הדרך הגדולה ביותר בתולדות הזמר המזרחי־תימני־אסלי. זה שנולד בסמטאות כרם התימנים בחפלות ליליות על שרפרפים נמוכים והרבה ערק, גדל עשרות שנים כבן חורג שהתדפק על דלתות הישראליות ובסוף פרץ את כל הסכרים, המבצרים וחומות העוינות והגזענות וניצח בגדול.



את עוזרי ראיתי לראשונה בשנות ה־80, כשעבדה בשיפודייה ברחוב הכובשים, בכרם. לא הבנתי איך אחת כמוה, שכבר אז נחשבה לאייקון תרבותי מכונן, נאלצת להתפרנס כמשפדת בשר על האש. כשהתעניינתי אצל כאלה שמכירים אותה, הסבירו לי שגם אהובה עוזרי צריכה להתפרנס, אחרי שנואשה כליל מהרדיו והטלוויזיה, "שממשיכים להתעלם מקיומה".



במהלך שנות ה־80 התחילו להתחולל בתרבות הישראלית שינויים טקטוניים עמוקים שסדקו את ההגמוניה האשכנזית וסימנו פרצה בחומת העוינות: זוהר ארגוב זכה עם "הפרח בגני" בפסטיבל הזמר המזרחי; חיים משה שיחק אותה בגדול עם "לינדה לינדה"; מרגול פרצה את חומות "סיבה למסיבה" עם "יום אחד אפרוש כנפיים"; זוהר ארגוב מת בנסיבות טרגיות ונעשה אייקון תרבות; ומאחורי הקלעים אביהו מדינה הופך לאידיאולוג של המהפכה המוזיקלית המתחוללת מתחת לפני השטח.



אבל בכל תקופת המרד, קולה של אהובה עוזרי לא נשמע. איכשהו היא נותרה בצל, מאצילה השראה על צאצאיה הרוחניים, ומחכה לרגע שבו תחזיר לראשה את כתר המלכה.



אך גם כשבמהלך הניינטיז פרצו לאוויר זמרים כמו אייל גולן ושרית חדד, שעקפו את כל האשכנזים בסיבוב ובישרו את העתיד לבוא – נותרה עוזרי מאחור, ונאלצה להמשיך להתפרנס עוד הרבה שנים בשיפודיית הכובשים על תקן נוכחת־נפקדת שכמעט נעלמה מהתודעה.



נקודת המפנה הגיעה ב־1997, כשאנשי הקולנוע רון כחלילי ושוש גבאי יצרו את "ים של דמעות" (ערוץ 2), סדרה מופתית בת ארבעה פרקים, שסקרה את תולדות המוזיקה המזרחית. עוזרי כיכבה בפרק הראשון, פרק החלוצים, וכבשה מחדש בסערה. הרבה צופים לא שמעו את השם אהובה עוזרי עד "ים של דמעות" הקלאסי. כמי שהייתה שם ממש משלב הסטארט־אפ, סיפוריה השלימו את הפאזל הבעייתי ממילא של תלאות הזמר המזרחי והפכו אותה לדמות האם היסטורית. כולם היו בניה.



ב־1999 שלף אותה המפיק המוזיקלי ניצן זעירא מ"נענע דיסק" ממצולות השכחה, והפיק לה את "צלצולי פעמונים", אלבום ששיגר את עוזרי בקונטיניואיטי מושלם עם הישגי המהפכה, שהיא עצמה הייתה אחת ממחולליה, והעניק לה תחייה מחודשת. שלוש שנים אחרי הוציא זעירא את "היכן החייל" בהוצאה מחודשת, וגרם לדור של אשכנזים שלא ידע את אהובה עוזרי ללמוד בעל פה שירים מופלאים שיצאו לאור על תקליט ב־1975, נותרו עשרות שנים מחוץ לרדאר של קל ישראל וגל"צ, אך נותרו רעננים כביום היוולדם.



מהרגע שעוזרי קיבלה מקלט מדיני ב"נענע דיסק" של זעירא, הדרך להכרה הגדולה הייתה קצרה. עוזרי אומנם זרעה בדמעה, אך קצרה ברינה, ובמשך 11 שנים הוציאה 11 אלבומים, אחד אחרי השני, בהם ארבעה אלבומים חדשים, ארבעה אוספים, אחד "המיטב" ואחד יחיד ומיוחד, "מעלי הדממה", אלבום מחווה שבו מצדיעים לה כל כוכבי הזמר הישראלי, בלי הבדלי עדה ומוצא: אהוד בנאי, ברי סחרוף, חווה אלברשטיין, יהודית רביץ, רונה קינן, יעל דקלבאום, קורין אלאל, גליקריה, קובי אפללו, מאור כהן, שאול בסר, דנה ברגר, זוהר פרסקו ושי צברי.



"מעלי הדממה", אלבומה האחרון שהפך קלאסי ביום צאתו לאור, לא רק הוציא את עוזרי סופית מהמשבצת המזרחית, הוא בעיקר חשף את גדולתה ככותבת ומלחינה מחוננת ואיכותית מהדרגה הכי גבוהה. "בלדית" שמעולם לא התמסחרה, מעולם לא התחנפה, לא שכחה לרגע מאיפה היא באה ולאן היא הולכת, סירבה בתוקף לשחק את המשחק וניצחה בגדול, חרף העובדה שהסרטן במיתרי קולה תקף כבר ב־2000.



סיפורו העקלקל והפתלתל של הזמר המזרחי בפרט, והתרבות המזרחית בכלל, עדיין נמצאים עמוק בתהליך התהוות. דבר אחד בטוח, אהובה עוזרי היא כבר מזמן אייקון שנכנס לפנתיאון הכל ישראלי. נפלה עטרת ראשנו.