יום הולדת 80 לפילהרמונית, הנגנים בריאיון מחוץ לקופסה: "צריך גם להתפרנס"

הערב תפתח התזמורת הפילהרמונית הישראלית, כפי שהיא נקראת כיום, את פסטיבל ה־80 שלה בקונצרט שבו ישחזרו נגניה את תוכנית הקונצרט ההיסטורי, בניצוחו של המנצח האיטלקי הנודע ריקרדו מוטי, בן ארצו של טוסקניני. הקונצרט יכלול כמו אז את הפתיחה (אוברטורה, כפי שנקראה ב־36’) ל“סולם המשי” מאת רוסיני, ואחריה ינוגנו הסימפוניה השנייה מאת ברהמס, סימפוניה מס’ 8 (“הבלתי גמורה”) מאת שוברט, נוקטורן וסקרצו מתוך “חלום ליל קיץ” מאת מנדלסון (השם "מנדלסזון" נכתב בתוכנייה המקורית) והפתיחה “אוברון” מאת ובר. 

בין הנגנים שניגנו בקונצרט המכונן ההוא היה הכנר יעקב סורוביץ’, מי שהיה נגן ראשי בתזמורת הפילהרמונית בוורשה וסייע לברוניסלב הוברמן, הכנר שייסד את הפילהרמונית, באיתור נגנים לתזמורת. בנו, מוריס סורוביץ’, ניגן בה בבסון. בתו, שרה, פסנתרנית ומורה לפסנתר, ניגנה לעתים בתזמורת. היא נישאה לד”ר לאו וולה, פסנתרן ומלחין שעלה מווינה ולימים הצטרף לפילהרמונית כנגן קונטרבס. 

בנם ונכדו של סורוביץ’ המייסד, גבריאל (גבי) וולה, מי שבתור ילד שיחק בערמות החול שמהן צמח היכל התרבות, וכמו אביו ניגן שנים רבות בפילהרמונית בקונטרבס, יהיה כגמלאי לא ותיק בין באי קונצרט הפתיחה המשוחזר. אותו ושניים מעמיתיו בתזמורת, נגן הבסון זאב דורמן ונגן הטרומבון יהושע פסטרנק, זימנו לשולחן עגול במשכן התזמורת בהיכל התרבות.

בעוד שוולה (70) בוגר מכון קרטיס בפילדלפיה, אשר למד פסנתר מאמו וכינור מסבו, הוא ממשיך שושלת בפילהרמונית; דורמן (69) בן קיבוץ גבעת ברנר ואביו של המלחין המחונן אבנר דורמן, הגיע אליה לאחר שניגן בתזמורת בני הקיבוצית ובתזמורת הגדנ”ע. פסטרנק התל אביבי הגיע מתזמורת הגדנ”ע ומתזמורת צה”ל לפילהרמונית, שבה החליף בעמדת הטרומבון את היינריך שיפר, אחד המייסדים. בעוד חודשים אחדים, בהגיעו לגיל 67, יפרוש פסטרנק לגמלאות כשני עמיתיו. הוא יודע שגם אם היה רוצה להמשיך, בעניין הזה לא יעזור בית דין. חוק הוא חוק.

ומה קורה כיום? האם כמו בהיי־טק, הנגנים הצעירים מעדיפים לנגן אפילו בתזמורות בערי שדה בחו”ל מאשר להתדפק על שערי הפילהרמונית? “בעקבות תהליך חילופי הדורות, שבמסגרתו כ־40% מהנגנים הצטרפו אליה במרוצת שבע השנים האחרונות, יש בתזמורת תהליך הפוך”, מספר פסטרנק, שזה מכבר משמש כיושב ראש הנהלת הפילהרמונית. “לא מעט נגנים שרצו לנגן בה מצאו את המקומות תפוסים, מה שאילץ אותם להרחיק מכאן. כעת הם מגיעים אליה. אם בעשור הקודם הנגנים החדשים היו בעיקר יוצאי חבר העמים, כעת רובם צברים. אנחנו לא חוסכים במאמץ כדי לקלוט נגנים שאנחנו מאוד מעוניינים בהם”.

“הצטרפתי לתזמורת שבה ניגנו עדיין אחרוני דור המייסדים", מספר גבי וולה. "‘תחשוב טוב מה אתה עושה כשאתה נכנס לתזמורת שהיא בית זקנים ומנגנת לקהל זקן’, היו מהם שאמרו לי ושאלו בקול רם איזה עתיד יש לתזמורת כזאת ולמוזיקה הקלאסית. אני מאוד שמח שלא הקשבתי לדברים שלהם, שהתבדו. לא רק שהתזמורת לא מתה, אלא היא פורחת עד היום, ולקונצרטים שלה באים יותר צעירים מאשר בעבר”.

“רובם של הנגנים הוותיקים, שאיתם ניגנתי, היו דמויות שהערצתי בילדותי”, אומר דורמן. “עם זאת, אני חייב לציין שהיום הרמה הטכנית של התזמורת היא הרבה יותר גבוהה מאשר בתקופה שבה שלושתנו הצטרפנו אליה. זה מושך נגנים צעירים, שאחרי לימודים גבוהים בחו”ל מעדיפים את התזמורת מאשר לחפש את מזלם הרחק מכאן”.

וולה: “האווירה אז הייתה משפחתית. תל אביב הייתה קטנה, ורוב הנגנים גרו במרחק הליכה זה מזה וילדיהם שיחקו יחד. אם הכרתי אז את הנגנים ומשפחותיהם, כיום התזמורת קבוצות־קבוצות, והמשפחתיות התפוגגה במידה מרובה”.

דורמן: “מהטה נקלט כאן כאיש הנכון בזמן הנכון. כשבקואופרטיב אין מי שמקבל את ההחלטות האמנותיות, זה מרשם בטוח לבעיות, כי תזמורת היא לא דמוקרטיה. הרי לא מעט קולקטיבים התפרקו בגלל עודף דמוקרטיה. לזכותם של מייסדי התזמורת ייאמר שהם הבינו שאם לא יהיה מנהל מוזיקלי, שיתווה את הדרך, כפי שלא היה עד בואו של מהטה, התזמורת תהיה במצב לא טוב”.

וולה: “מהטה התגלה מההתחלה כמנהל מצוין, שהוא אוטוריטה וגם בעל יכולות הנהגה נדירות”.

פסטרנק: “מעבר ליכולות ההנהגה שלו, יש כימיה יוצאת מהכלל בין מהטה לבין התזמורת. זה עוזר לו להנהיג את הפילהרמונית כמעט יובל שנים, תופעה שאין לה אח ורע בעולם. מהטה עבר אפילו את יוג’ין אורמנדי, שעמד 44 שנה בראש התזמורת של פילדלפיה”.
 

דורמן: “למהטה יש הסמכות שלו, ואם הוא מתעקש על משהו, זה קורה. ועם זאת, לא נשמר דיסטנס והאווירה מאוד נעימה, ולתוך זה הוא מכניס מדי פעם בדיחות ביידיש”.

פסטרנק: “לא חושבים אצלנו על פרידה בקרוב. עם זאת, אנחנו מקרבים אלינו מנצחים צעירים, שאנחנו מאמינים שיש להם הפוטנציאל לנהל מוזיקלית את התזמורת ביום מן הימים”. 

דורמן: “מה שבטוח זה שמנהל מוזיקלי מסוגו של מהטה שוב לא יהיה כאן”.

“לא יודעים הרבה דברים. למשל, מהטה שותה רק מים ובעניין זה הלכתי בעקבותיו. הוא לא שותה קפה, גם לא אלכוהול ונמנע מלעשן. כמו כן, הוא יכול לקחת תנומה קלה של חמש־עשר דקות ולהיות אחריה ערני כמו אריה”.

אקורדים צורמים נשמעו לאחרונה בהיכל, כשהנהלת התזמורת השיבה לעבודה נגן בכיר שנחשד כי הטריד מינית נגניות. "דירקטוריון התזמורת החליט פה אחד להחזיר את הנגן בתנאי שיעמוד במכלול של תנאים", אומר פסטרנק. "זה כולל את התפטרות הנגן מארגון הנגנים, שבלעדיו אין לו עוד הגנה מפני פיטורים, כך שעל כל הפרה הכי קטנה אפשר לפטר אותו בהתראה קצרה ואין לו עוד הזכות לבחור ולהיבחר לתפקידים ניהוליים בתזמורת. בגוף כמו שלנו אין מקום למעשים כמו אלה שיוחסו לאותו נגן". 

ביקורת נוספת נשמעה על כך שתוכנית הפסטיבל כוללת רק יצירה ישראלית אחת, “סינפוניה ברווה” מאת אהרן חרל”פ. “תזמורת צריכה גם להתפרנס, מה גם שחלק ניכר מהתקציב שלה בא מהקונצרטים", מבהיר דורמן. "לכן האפשרויות לפעול לפי שיקולים אמנותיים טהורים מוגבלות. לא מדובר רק במוזיקה ישראלית, אלא גם במוזיקה בת זמננו בכלל, שהקהל עדיין לא פתוח אליה”.

פסטרנק: “מכל המנצחים שבאים אלינו, מעטים מוכנים להרים את הכפפה ולנצח על יצירות ישראליות. אנחנו משתדלים שיהיו בעונה שלוש יצירות ישראליות, אולי ארבע, השאלה היא מי ינצח עליהן. מנצח מבחוץ אומר ‘אתם רוצים יצירה בת ימינו? אני אביא את היצירה שאותה אני רוצה’. בלי להזכיר שמות, יש גם מנצחים ישראלים המעדיפים ללכת על בטוח ולא לנצח על יצירות מכאן”.

דורמן: “אולי כדאי לאמץ כאן מה שראיתי באמריקה, שם תזמורות מקבלות מאות אלפי דולרים כדי לבצע יצירה אמריקאית”.

פסטרנק: “זאת מגמה שישנה בתזמורות בעולם, מתוך הליכה אל הקהל, כששירים של מלחינים כמו סשה ארגוב או מתי כספי הפכו זה מכבר לקלאסיקה”.

דורמן: “זה טוב שהתזמורת ערה למוזיקה הנוצרת כאן וגם טוב מבחינה כלכלית”.

וולה: “הספקתי לנגן תחת שרביטו של איגור סטרווינסקי באחרית ימיו. בדרך כלל הוא היה מנצח על החלק השני של הקונצרט ומאפשר למנהל החזרות שלו, רוברט קראפט, לפתוח. יום אחד, כשקראפט ניצח, סטרווינסקי רצה לנצל את ההזדמנות ולעבור מאחורי הקלעים אל האולם. סדרן, שחשב שהוא אחד מהעלייה הרוסית דאז, עצר אותו ושאל ‘מי אתה?’. ‘אני איגור סטרווינסקי’, השיב. ‘ככה כולם אומרים: תצא החוצה’, אמר הסדרן. מהר העמידו אותו על טעותו.

“ארתור רובינשטיין היה מאוהב בבית ההארחה של התזמורת. כשהיה מגיע ארצה הוא לא רצה מלון ולא כלום, רק להתארח בבית ההארחה. מה מסתבר? רובינשטיין הגדול אהב מאוד לבשל. הוא היה אומר למנהל בית ההארחה אלו מצרכים נחוצים לו, וכשהיה חוזר מחזרה או מקונצרט, היה מסתער על המטבח; לא כמו בתזמורות אחרות, שהיו מאלצות אותו לעבור ממלון למשנהו.

“ואיך אפשר בלי יאשה חפץ, הכנר הגדול? כאשר אני נזכר איזו חוויה מוזיקלית עברנו איתו, נהיה לי עור ברווז. בסופו של קונצרט שלנו בלוס אנג’לס המתין לו הנגן הראשי עם יד מושטת, כדי ללחוץ לו את היד כמקובל. אבל חפץ לא שם לב אליו, עבר על פני כל הכנרים והגיע לעמדת כלי ההקשה, בסוף הבמה. היינו כולנו נדהמים, כשראינו אותו ניגש לנגן כלי ההקשה ישראל סגל ומתחבק איתו. מאוחר יותר התברר שחפץ היה אספן בולים נלהב, וכך גם סגל. החברות ביניהם נוצרה מהחלפת בולים.

“והיה קטע עם המנצח לורין מאזל. פעם הוא היה לא מבסוט מאיך שניגנו. מכיוון שלא היה מהצעקנים, הוא פשוט עצם את עיניו ולא פקח אותן עד סיום הקונצרט. אז הוא הסתובב לקהל, קד קידה עלובה ונעלם. הקהל המשיך למחוא כפיים והוא לא חזר, בעוד שאנחנו נשארנו פעורי פה”.

התזמורת הזאת היא במידה רבה הפילהרמונית טורס, מאז מסע הבתולים שלה למצרים כבר בינואר 37’ בניצוחו של טוסקניני. “בשנותי בתזמורת השתתפתי בלפחות 120 סיורי קונצרטים בעולם”, מעיד דורמן. פסטרנק זוכר את מסעו הראשון עם התזמורת ליפן. “הקהל ישב שם בקונצרט כמו פסלים קפואים”, הוא מספר. “איש לא זז שם ולא נשמע הרשרוש המוכר בארץ של הסוכריות. בשנייה שהסתיימה היצירה והמנצח הסתובב לקוד לקהל, גוש הקרח הפך להר געש. זה היה מדהים!”.

תשעה קונצרטים ורסיטלים נכללים בפסטיבל ה־80, שיינעל ב־31 בדצמבר. בין המשתתפים - המנצחים מנפרד הונק ולהב שני לצד זובין מהטה וריקרדו מוטי; הפסנתרנים מאריי פרחיה, יפים ברונפמן, יבגני קיסין ויוג’ה ואנג; והכנרים פנחס צוקרמן, יוליאן רחלין ודיוויד גארט.

דגש על יצירות מאת מלחינים ישראלים הושם במארז חגיגי של תריסר תקליטורים ממיטב הקלטות הפילהרמונית, בהן הקלטות נדירות, היוצא בחברת “הליקון קלאסיקס”. בין המלחינים: פאול בן־חיים, מרדכי סתר, אלכסנדר אוריה בוסקוביץ’, מנחם אבידום ונעם שריף.

כמו כן, תיערך באכסדרת היכל התרבות תערוכת צילומים מהרגעים הגדולים של התזמורת לצד מיצב של חמישה סרטים שיוקרנו על חלונות ההיכל.