מגן עדן ועד אריק אינשטיין: סודות ההצלחה של מישל עמר

נפגשנו בערב קריר בבית קפה במרכז תל אביב - הוא עם חפיסת סיגריות וחיוך רחב שפתיים, ואנוכי, מתרגש לפגוש אושיית מוזיקה שכמותו, מפנטז על הרגע שאוכל להצטלם איתו סלפי ולהעלות לפייסבוק כמעריץ נלהב. אבל מישל עמר, עם כל הרקורד שלו בברנז'ה המוזיקלית בישראל, הוא אדם צנוע, ביישן, אופטימי וחם. רק לאחרונה חגג 60 וציין ארבעה עשורים של קריירה מוזיקלית עשירה ופורצת דרך, שהפכה אותו לאחד המתופפים הבולטים והמשפיעים בישראל.

ברזומה העשיר שלו מסתתר סיפור חיים לא פשוט אך אופטימי מאוד: ילדות קשה בשכונת עוני בנתניה של שנות ה־60, להקת רוק כבד ששברה את הכלים בשנות ה־70, תהילה כאחד המתופפים המבוקשים על ידי מיטב אמני ישראל, קריירה טלוויזיונית, טיפוח דור מתופפים שרואים בו מנטור וחלום אחד ענק: להקים את בית הספר הראשון לרוק בישראל.

השכונה הייתה רועשת

הוא נולד בקזבלנקה שבמרוקו בשנת 1956. הוריו התגרשו כשהיה ילד, ובשנת 1965 עלה ארצה עם אביו, דודו, סבתו ושתי אחיותיו. תחילה המשפחה השתכנה בדירתה הצפופה של הדודה ברמת גן, ולאחר מכן עברה לצריף קטן בנתניה.

"זו הילדות למעשה, בנתניה", הוא נזכר. "אבא היה חולה, אמא לא הייתה איתנו, ולא היה כסף בבית. גם עצם זה שעליתי ממרוקו לא הקל עלי, ותמיד היו צועקים לי: 'היי, הנה העולה החדש, הנה המרוקאי' וצוחקים עלי בגלל העדה שלי. הילדות לא הייתה הכי כיפית בעולם. וכך מצאתי עצמי עובד בגיל 14 בשביל להרוויח כסף למחיית המשפחה. אני זוכר שערב אחד, אחרי העבודה, הלכתי למועדון בנתניה בשם 'אוהל שם', והייתה שם להקת קצב של גיטריסט בשם פרדי והם היו מנגנים רוק'נרול אמיתי, שירים של בלאק סאבת' ולד זפלין, וזה היה שוק תרבותי עצום עבורי, זו הייתה הפעם הראשונה שהרגשתי שאני רוצה להיות שם, במקום של המתופף".

מה עושה ילד ממשפחה ענייה שחולם להיות מתופף אך אין לו אמצעים?
"התחלתי לתופף על פחים, על שולחנות, אבל רציתי תופים. זה סיפור די מעניין, כי מישהו אמר לי שיש אחד בשכונה שיש לו מערכת תופים, הלכתי אליו והגעתי למכבסה קטנה ומוזנחת, והבחור הוציא מהבוידעם מערכת תופים מצ'וקמקת, בייס דראם קרוע, פדל חלוד לגמרי ואיזו מצילה, והתלהבתי שכאילו זה וואו, כל העולם עבורי. קניתי את זה ממנו והתחלתי לנגן בבית דרך תקליטים".

והרעש לא הפריע לשכנים?
"אז זהו שלא. זה היתרון בשכונה ההיא, שהדלתות אז היו פתוחות וחזרנו מבית הספר, אכלנו מהסירים אצל השכנים. זו הייתה שכונה רועשת לטוב ולרע, אבל היה שם גם פשע, זנות וכל מה שאתה לא רוצה. זה היה הדאון טאון של נתניה".

למדת לתופף אצל מורה?
"לא, לא היה לי כסף למורה, אז למדתי, כאמור, בדרך הקשה. דרך תקליטים, כי הייתי רעב לזה מאוד. באותה תקופה היה לי שכן שקראו לו פרוספר והיה לו חדר עם פטיפון ותקליטים. מדי לילה היינו מתאספים אצלו בחדר ושומעים תקליטי רוק כבד ומנגנים אותם שוב ושוב. זה היה הבילוי שלנו אז, וככה למעשה למדתי לנגן".

עמר בן ה–16 החליט שלא די לו במערכת תופים והאזנה לתקליטים אצל השכן והבין שכדי להביא לידי ביטוי את זעם הרוק'נרול שהיה ספון בו, הוא חייב להקים להקת קצב. אלילו באותה תקופה היה ג'ון בונהם (מתופפה האגדי של להקת לד זפלין) ועמר ניסה לדמות את סגנון נגינתו, מה שגרם לו אז להיתפס כ"עוף מוזר", או כפי שסיפר: "הייתי שומע בונהם ומרגיש שאני מתפוצץ. תופפתי חזק והיו צועקים לי: 'בוא'נה, אתה מנגן כבד, תנמיך קצת', אבל ידעתי שזה בוער בי וזה מה שאני חייב לעשות. באותה תקופה לא אהבתי את הביטלס, זו נראתה לי מוזיקה עדינה למשפחה, לא האנדרגראונד ששמעתי בשכונה. כיום, כמובן, אני מאוד אוהב ומעריץ את הביטלס, אבל באותה תקופה הם נראו לי ילדים טובים מדי".

אז איך הקמת את להקת הקצב הראשונה שלך?
"באותה תקופה ניגנתי עם כמה חבר'ה בשכונה, ויום אחד הגיע אלי איזה חבר שאמר: 'שמע, יש גיטריסט אחד מהיר בשם דני ממן, ואתה חייב לשמוע אותו. הוא ילד והוא ג'ימי הנדריקס הישראלי'. קבענו פגישה, שמעתי את דני והגיטרה התיישבה עליו כמו כפפה ליד. התחברנו והחלטנו להקים להקה, ואז הלכנו לבדוק בסיסט בשם מיקי גל שגר בבת ים. מיקי בא אלינו לדלת, וכששמע שאנחנו רוצים להקים להקה הוא לקח מעיל וגיטרה, וזו הייתה הפעם האחרונה זה שש שנים שהוא חזר לבית בבת ים".

רוק בארבעה ערוצים

עמר, ממן וגל צירפו זמר בשם אלברט צרפתי (מלהקת האבנים הגדולות), ובשנת 1975 נולדה להקת גן עדן, שם שנהגה במהלך חזרה בצריף קטן בנתניה. בתחילת דרכם חברי הלהקה לא נתפסו כרוקסטארים, נהפוך הוא, כפי שנזכר עמר: "באותה תקופה לקהל היה קשה לעכל אותנו, הסתובבנו ברחובות עם שיער ארוך וזקנים, וחשבו שאנחנו פושעים".

ב–1976 צרפתי עזב את הלהקה ("הלך בעקבות האהבה", כך עמר) והיא נותרה ללא סולן. לאחר חיפושים, נכנס לתמונה האמרגן החיפאי הנודע יעקב מירקין שנכח באחת ההופעות והחליט להחתים את הלהקה ולקחתה תחת חסותו. מירקין המליץ ללהקה לבחון זמר חדש וצעיר בשם מני בגר, שבדיוק חזר מחו"ל ובסוף הופעה בצפון, כשהקהל יצא מהאולם, הלהקה עשתה לבגר אודישן שבו ביצע את השיר Stairway To Heaven של לד זפלין "ומיד כששמענו את מני זה התלבש, זה עבד ומני הצטרף ללהקה, והתחיל להגיע מקריית אתא לנתניה לחזרות בצריפים", נזכר עמר. נוסף לבגר, הצטרף ללהקה המוזיקאי והפסנתרן דורון פיקר שהשלים את התמונה המוזיקלית.

אז איך להקה אלמונית שעושה רוק שוליים מחתרתי מגיעה לאולפן הקלטות?
"זה לא היה פשוט, התחלנו לנגן בכל מיני מקומות אבל רק רוק כבד ומורכב, לא מוזיקה ששומעים ברדיו. גרנו בשכונת פשע ועשינו חזרות בצריף בקריית נורדאו, לא היה לנו כסף לאכול או לחיות, אבל היה לנו מזון רוחני שזו המוזיקה. באותה תקופה דני החל לכתוב מוזיקה מקורית, ומני הציע שאם אנחנו רוצים להתקדם הלאה, אנחנו חייבים להקליט שירים מסחריים, יחסית לסגנון הלהקה, ולשחרר אותם לרדיו. מני כתב מילים ללחנים של דני, וזה נשמע לנו מאוד מוזר לשיר רוק'נרול בעברית, זה לא התלבש. הייתי בהתחלה נגד, עד היום מני לא שוכח לי את זה, אבל הקלטנו את 'התקרבי אלי', הסינגל הראשון שלנו שיצא לרדיו במימון של מירקין, והרדיו להפתעתנו קיבל את זה, כי עשינו את זה שיר מסחרי, מוזיקת רוק קלה".

לאור הצלחת "התקרבי אלי", פנה אל עמר מאיר אזולאי מחברת התקליטים היפואית הנודעת והמשגשגת, והציע לו להרים תקליט של הלהקה. לאחר ישיבה של חברי הלהקה ומירקין עם האחים אזולאי, נכנסה גן עדן לאולפן ההקלטות.

"המצחיק היה שמי שהקליט באולפן הזה בשנות ה–60 היו ג'ו עמר, אריס סאן ולהקות מרוקאיות שונות שהשתמשו בעיקר בכלים אקוסטיים, ואנחנו, להקת רוק כבדה, היינו צריכים לנגן בפול ווליום באולפן קטן של ארבעה ערוצים, אבל זרמנו והקלטנו את התקליט. למזלנו, טכנאי ההקלטות היה גרי אקשטיין הגדול".

ב–1978 יצא אלבומה היחיד של הלהקה - להקת גן עדן, שכלל שירים רוקיים כבדים בעברית שהרדיו אומנם קיבל בחום ואהבה, אך הקהל פחות, והתקליט נכשל מסחרית. הקשיים הכלכליים ("היינו מתחלקים שלושה חברים על מנת פלאפל אחת") החלו להעיק ממש וגרמו לפירוק הלהקה עוד בטרם יצא התקליט לחנויות. לימים הוא יהפוך לאבן דרך ברוק הישראלי, ובשנה שעברה יצא בהדפסה מחודשת על ויניל כשהוא מעפיל לראש צמרת מכירות האלבומים. עם זאת, הלהקה הופיעה לא מעט במועדון הרוק של שאול גרוסברג ואשר ביטנסקי, שגם סידרו לה הופעות רבות בבית לסין.

כמעט עבד בבניין

בסוף שנות ה–70 נסעו ממן ועמר להופיע באירופה עם להקות מקומיות, ובתחילת שנות ה–80, החליט מישל לקבץ מחדש את חבריו: פיקר, ממן וצרפתי, והלהקה חזרה להקליט שירים חדשים בתקווה לעבוד על אלבום שני (שנגנז בסופו של דבר). בהמשך, מיקי גל הצטרף ללהקה ועמו יצאו הסינגלים - "בוא נרוץ" ו"שלוות הלילה", שלא יצאו עדיין על גבי דיסק. בשלב מסוים ממן פרש שוב מהלהקה בשל חזרתו בתשובה ועמר נאלץ לחפש גיטריסט שימלא את החלל שהותיר אחריו ממן.

"נזכרתי ששנתיים קודם הכרתי גיטריסט מעולה בשם ארז נץ שעבד בחנות מוזיקה כלשהי, פניתי אליו והוא התלהב מהרעיון להצטרף לגן עדן. ארז הביא איתו זמר בשם יגאל בן דוד ונכנסנו לאולפן", נזכר עמר.

עם נץ ובן דוד הלהקה הקליטה את "שמש חמה", שכתב והלחין נץ בילדותו, ואף שהשיר זכה להצלחה רבה ברדיו, הלהקה לא הצליחה לשכנע חברת תקליטים להוציא תקליט נוסף, והלהקה התפרקה.

עם פירוק הלהקה באמצע שנות ה–80, עמר, אז נשוי ואב לילדה, עמד בפני פרשת דרכים: מצד אחד, הוא הבין שמרוק'נרול הוא לא יוכל לפרנס את משפחתו החדשה, ומצד שני, הוא קיבל הצעות ללוות אמנים (דוגמת דורון מזר) ולהקות מחול ייצוגיות בחו"ל ולהמשיך להתפרנס ממוזיקה, וכמו כן, לנסות להגשים חלומו ולנסות מזלו בחו"ל. הניסיון הזה לא צלח, ותחושת הפספוס מלווה את עמר עד היום.

עם שובו לארץ, גמלה בלבו החלטה להניח את התופים בצד ולפרוש: "שמע, באותה תקופה גרתי בנתניה וזה לא כמו היום, שיש מבחר רב של מתופפים, באותה תקופה היו שלושה מתופפים שהשתתפו בכל ההקלטות וקיבלו את רוב העבודה, והיה קשה מאוד להיכנס למעגל הזה".

באותה תקופה ניסה לעבוד בתחום אחר ופנה לעבודות בניין ("כדי להביא אוכל הביתה"), אך חיידק המוזיקה מיאן להניח לו לנפשו, והוא החליט להניח בצד את עברו כאיש להקה ולהתחיל לדאוג לעצמו כמתופף סוליסט. "אל תשכח שבדרך כלל, כשלהקת רוק מתפרקת, זוכרים את הסולנים ולא את המתופפים, כמו גם בהופעות עם אמנים, המתופף תמיד מאחור בפינה שלו, אז הייתי צריך לעבוד כפליים כדי שיכירו אותי ויזמינו אותי לעבודות", הוא מדגיש.

זמן לא רב חלף, וארז נץ התקשר לעמר וסיפר לו שדובי קיזלשטיין, המתופף של דני סנדרסון, צריך חילוף לכמה הופעות וכך מצא עצמו עמר מופיע עם סנדרסון. במקביל, החל להופיע כמתופף עם קורין אלאל, בין השאר יחד עם חבריו לגן עדן - פיקר וגל, מה שנתן לו את התחושה שאפשר עדיין לעשות רוק'נרול ולהתפרנס מכך.

"לא הייתה עוד בארץ זמרת שעולה עם להקת רוק, חומה של סאונד, ופשוט נתנה רוק'נרול לפנים", מסביר עמר את הצלחתה של אלאל של שנות ה–80. שרידי גן עדן גם השתתפו בהקלטות והופעות אלבומה של אלאל "פירות אסורים" (1987) בהפקתו של פיקר.

ההופעות המוצלחות עם סנדרסון ואלאל הפכו את עמר למתופף מבוקש, ולאורך שנות ה–80 הוא הופיע עם רשימה ארוכה של אמנים כמיקי גבריאלוב, יהודית רביץ, ירוסלב יעקובוביץ' ומתי כספי: "בוקר אחד צלצל אצלי הטלפון ושמעתי קול מוכר עונה: 'שלום, זה מתי כספי, מישל בבית?', ואז הוא הזמין אותי להיבחן אצלו למופע השני (והתקליט) של 'ארץ טרופית יפה', ובאותה תקופה לא שמעתי בכלל סמבה ומקצבים כאלה. בשבועיים שהיו לי בין הטלפון לפגישה, חרשתי תקליטים ברזילאיים. מתי התחיל לנגן על הפסנתר ולא ידעתי איפה להתחיל ואיפה לסיים, אבל זרמתי. בסוף הוא אמר לי: 'טוב, סיימנו, מבחינתי זה בסדר, תעלה רק למשרד לסגור את התנאים'. ושם, זה התחיל, התחלתי להרוויח ולהתפרסם והיה לי כסף להביא אוכל הביתה".

בסוף שנות ה–80 ולאורך שנות ה–90 עמר הפך לאחד המתופפים הבולטים והמבוקשים בישראל, הן בהופעות והן בהקלטות, כשהוא מלווה אמנים כשלמה ארצי ("ניגנתי תופים בהקלטות, ומאיר ישראל היה מתופף ההופעות שלו"), אריק אינשטיין ("אין לך מושג כמה התרגשתי שנפלה בחלקי הזכות לנגן בשתי הקלטות איתו"), יהודית רביץ, נורית גלרון, גידי גוב, חוה אלברשטיין, אסתר עופרים ("אחד משיאי המקצוע שלי") והרשימה אינסופית.

למד הכל מאריק

התפנית הבאה בקריירה של עמר אירעה כשהוזמן לנגן באופן קבוע בתוכניות טלוויזיה פופולריות כ"בטברנה", "שירה בשידור", "סופשבוע עם יאיר לפיד" ועוד. המעבר לטלוויזיה לא היה קל לעמר. "צלצל אלי תמיר הרפז מהתזמורת של התוכנית של יאיר לפיד בערוץ הראשון, שיא הפריים טיים אז. עכשיו, אני איש להקה, וכל האמנים שם קוראים תווים פרימה ויסטה, ואני בא מלהקה ולא מעבודה עם תווים. לאחר כמה תוכניות פיתחתי שיטה והתחלתי לפרק את השיר לגורמים ולבוא עם דף שאפשר לי לנגן גם עם הלב וגם בתיאום מדויק עם הנגנים המלומדים. בשלב מסוים הנגנים ביקשו ממני לפתור בעיות בתזמון המקצבים בהתאם לשיטה שפיתחתי. היום מיטב התלמידים שלי והמתופפים הבולטים מאמצים שיטה זו".

בעשור האחרון, כמיטב דרכו, עמר החליט להתרחב מבחינת הקשת המוזיקלית והתמקד בליווי אמנים ים תיכוניים, בהם אייל גולן, שרית חדד, שלומי שבת, יוני רועה, עמיר בניון, שימי תבורי, ישי לוי ומושיק עפיה.

לא חשבת להקים עוד להקת רוק?
"לא חלמתי להקים, אבל הייתי חלק מ'להקה מקומית' שליוותה את סי היימן בראשית הדרך, וליווינו מלבד סי גם את אתי אנקרי, גידי גוב, דני בסן ועוד. זו הייתה להקה טובה".

ומה עם איחוד של להקת גן עדן?
"כשיצאה ההדפסה המחודשת של התקליט, נפגשנו למיני איחוד באולפן, ועלה לנו הרעיון לעשות מופע איחוד, אבל אם אני מקים שוב את גן עדן, אני רוצה לחזור למקום הנקי והטהור ללא שיקול כלכלי, לבוא מהמקום של כיף".

מזהים אותך ברחוב?
"כן, אני לא אוהב לדבר על עצמי, כי המודל לחיקוי שלי כבנאדם הוא אריק איינשטיין. אבל לא משנה בכמה הופעות ותקליטים השתתפתי וכמה דברים חשובים עשיתי, זוכרים אותי בעיקר מהטלוויזיה".

במה שונה קריירה של מתופף היום לעומת פעם?
"פעם לכל אמן היה מתופף קבוע ולא היה דבר כזה מתופף מחליף. פעם אמן היה מבטל הופעה בגלל מתופף. זה היה קשר מוזיקלי ומקצועי הדוק, והיו מצבים כאלה".

איזה טיפ היית נותן למתופף בתחילת הדרך?
"להאמין בעצמו, להשקיע וללכת עם הצבע שלו והאמון שלו כדי לבנות משהו מיוחד שיהיה הוא ולא כמו אחרים. יש היום המון נגנים צעירים ומוכשרים מאוד, אבל העניין שהרבה מהם נשמעים אותו דבר, לכן חשוב להביא את המשהו האישי ולהיכנס לשורשים של התופים. חשוב מאוד לשים את האגו בצד".

את העשור השישי לחייו החליט עמר לפתוח בהגשמת חזונו: להקים את בית הספר הראשון לרוק בישראל. "לא ראיתי בארץ בית ספר לרוק, כי כדי לעשות רוק כמו שצריך, צריך ללמוד ברמה הכי מקצועית ולקבל כלים מניסיוני הרב ומניסיונם של הרוקיסטים הגדולים. כיום אין מקום או מוסד שמתמקד נטו ברוק. אין תמיכה מהממסד לכך, אבל נתמודד עם זה".