עד היום, 30 שנה לאחר שיצא, בכל פעם שאני שומע את הפזמון של "גשם", שיר הנושא מאלבומו השני של מאיר בנאי, אני נדרך. "גשם, רד כבר גשם, כי צריך לשטוף הכל, לא רוצה לראות הכל כשבא הגשם. כי העיר כבר עייפה, היא פוחדת מעצמה, רוצה לישון". פצצת הרגש הזאת, שמרעידה את הלב בכל פעם מחדש, הפכה להמנון שהוא תפילה חילונית, 20 שנה לפני שבנאי החל בתהליכים של התקרבות לדת.
אבל, יותר מהכל היה האלבום השני של בנאי, "גשם", האלבום בו גיבש היוצר בן ה-27 את הקול הייחודי שלו, וזוהי לא משימה פשוטה כשאתה בן למשפחת האצולה של התרבות הישראלית. באותה שנה פרץ אהוד, בן דודו של מאיר, כשבן דוד אחר של מאיר, יובל, כבר הפך עם "משינה" למפלצת רוקנרול שמפוצצת אצטדיונים. "רוקנרול", יסביר שנים רבות מאוחר יותר מאיר בנאי בראיון, "לא חייב להיות גיטרות צורחות ודיסטורשן, אלא משהו שהוא תפילה, צעקה פנימית".
לא מפתיע אם כן, ש"גשם" הפך לאלבום הכי מצליח מסחרית בקריירה של מאיר, ממנו נפרדנו אתמול לאחר מאבק ממושך במחלת הסרטן. השילוב בין ההגשה הייחודית לטקסטים היפהפיים והקולעים, יחד עם ההפקה המוזיקלית של מתי כספי, הביא להתפוצצות. את השיר "גשם" כתב מאיר בהשראת שורה מהסרט נהג מונית" של סקורסזה בכיכובו של רוברט דה נירו, בו מחפש נהג מונית מיוסר קצת רגש בעולם מנוכר. בצניעות המיוחדת שלו לקח בנאי את הניכור והבלבול, את "השדים של הלילה, שיוצאים כבר לרקוד", ומצא לעצמו מקום בעולם. "תני לי יד, תני לי מקום, אצלך בעולם".
למרות שהתקשה במשך שנים לשחזר את ההצלחה המסחרית של "גשם", מבט חטוף על הדיסקוגרפיה של בנאי מצביעה על היכולת המוכחת שלו לייצר להיטים על זמניים, שיכנסו כמוהו אל הנצח של המוזיקה הישראלית. נדמה שעד היום אין קומזיץ שלם בלי שמישהו יפרוט על הגיטרה את "אהבה קצרה". או את הלחן של מאיר ל"שירו של שפשף" למילותיו של יאיר ניצני, שהיה שיר הנושא של הסרט "שוברים" של אבי נשר, בו בנאי אף ניסה את כוחו כשחקן, ושהפך ללהיט ענק.
"וביניהם", אלבומו הרביעי מ-1992, העלה את בנאי שוב על מסלול הצלחה מסחרית וזכה להשמעות רבות ברדיו, וזאת לאחר שהאלבום "הצבעים משתנים", לא זכה להצלחה דומה, למרות שהוא מלא בפנינים. "שער הרחמים" הוא עוד שיר שנכנס לסידור התפילה הישראלי. המנון שהייתי מוכן לצאת אחריו לכל קרב. "מסתובב בעיר הישנה, ורעש בא מכל פינה, אני מכיר כבר, מכיר כבר את דרכי, הדרך לשער הרחמים".
אלבום האולפן האחרון של בנאי, "שמע קולי", שיצא ב-2007, החזיר את בנאי לקדמת הבמה ועורר סקרנות תקשורתית גדולה, וגם ביקורת מחילונים שעיקמו את אפם לנוכח תהליך החזרה בתשובה שעבר באותן שנים. באלבום בחר בנאי להלחין שירים ופיוטים של אחרים, אותם נהג לשמוע בילדותו בבית הכנסת, בין היתר זכו שלום שבזי ושלמה אבן גבירול ללחניו של בנאי. הסינגל הראשון מתוכו, "לך אלי תשוקתי", הצליח מאוד, ומשתתף קבוע בפלייליסט של בוקר יום הכיפורים.
האלבום סימן את הגל של כניסת ה"מוזיקה היהודית" למיינסטרים הישראלי. הוא השפיע על אמנים כמו ברי סחרוף ורע מוכיח באלבומם "אדומי השפתות" משיריו של אבן גבירול, ועל אתי אנקרי עם "בשירי רבי יהודה הלוי". הגל המשיך עם אמנים כמו יונתן רזאל ועד הגלגול הנוכחי שלו, עם אמנים כמו חנן בן ארי וישי ריבו. באחד הראיונות נשאל אז בנאי אם הוא יותר זמר נשמה או יותר זמר שמחה. "אחד התפקידים של מוזיקה היא לפתוח את הלב", השיב. "כשאני כותב זה צריך לבוא אצלי מהנשמה, לשם אני מכוון" הוסיף.
בשער הרחמים כתב בנאי: "לא מביט סביב, לא מקשיב, איש חולם אני, וכך היה תמיד". קולו המלטף של בנאי, שהכיל בתוכו כאב גדול וחסד מנחם, נדם אתמול.