למשך יממה אחת החודש הפך אתר מצדה ההיסטורי לעיר עתידנית עם אלמנטים הפקתיים מהמורכבים והחווייתיים שאליהם נחשף הקהל הישראלי. כ־200 אנשי צוות מקומיים וכ־30 אנשי צוות מחו"ל עמלו למעלה משבוע על הקמת מעין עיר בלב המדבר, שאליה שונעו כ־650 טון ציוד שכוללים 512 פנסים, 25 מכשירי לייזר בעוצמות שלא נראו כמותם בישראל, מעל 500 מטר מסכי לד, שהועמסו על במת מופע ברוחב 40 מטר, וכל זאת בניצוחו של ז'אן מישל ז'אר, האליל המוזיקלי המקפיד לרדת לפרטים הקטנים ביותר, שערך במהלך כל השבוע חזרות קדחתניות כדי להבטיח חוויית מופע בלתי נשכחת באחד המקומות היפים ביותר בעולם.
"זה קורה רק אחת לכמה שנים", נכתב בקומוניקט הקומוניקטיבי, שהעלה את ציפיותיי לשמיים. "ז'אן, שזכה לתואר 'האמן עם קהל המעריצים הגדול בעולם', שבר ארבעה שיאי גינס, הופיע בפירמידות בליון מול 800 אלף איש, ביוסטון שבטקסס מול 1.5 מיליון איש (עם שידור לחלל), במוסקבה מול 3.5 מיליון איש, ובמגדל אייפל בפריז מול 2.5 מיליון - בחר להגיע למצדה למגה קונצרט ראווה, במטרה להעלות את המודעות הבינלאומית למצבו של ים המלח". לנוכח המילים הללו, מה הפלא שחשתי שאני חייבת לסמן וי על האירוע, שעל פניו נדמה כאירוע של פעם בחיים.
אלא שכצפוי, החיים עצמם הרבה יותר אפורים ומדבריים ממה שכתוב בקומוניקטים. אחרי נסיעה, שנמשכה שלוש שעות מייגעות במיוחד, הגעתי לאתר המרהיב של המופע וגיליתי שבשל תקלה בחשמל, לא ניתן לרכוש שם מזון ושתייה בכרטיסי אשראי. מאחר שנתקעתי ללא מזומנים, כמו רבים אחרים שלא ידעו להיערך למצב מראש, נאלצתי לקושש כמה שקלים בשביל לקנות שליש בירה ולהרוות את צימאוני. הרגשתי לכודה במדבר.
וזה עוד לא הכל: האירוע אמור היה להתחיל בשמונה בערב, אך כשהגעתי בסביבות עשר בלילה, המופע טרם נפתח. מי שכן עלה על הבמה היה די.ג'יי, שלפי הכתוב אמור היה להיות "חימום" של ז'אר, אבל בפועל היה מונוטוני, משעמם ומרדים. היה מוזר לחזות ב־7,000 איש ואישה מקבלים זריקת הרדמה במדבר, לפני הופעה של ז'אר האגדי. ובכל זאת, חייבים להודות שהבמה הייתה מרשימה ביותר, כמו גם התפאורה וקרני הלייזר שיצרו גרפיקה מעניינית בחלל המדברי.
איפשהו, לקראת חצות הליל, דרכו כפות רגליו של ז'אר על הבמה שהתמקמה על פסגת מצדה, והקהל התעורר לחיים. הפתיח של ז'אר הצליח להזרים דם חדש באלפים שהטריחו עצמם עד לכאן. ובדיוק כשחשבתי שהגענו לשיא, החל החצי השני של המופע, שכשמו - ZERO GRAVITY (אפס כוח משיכה) - הצליח לשגר את הקהל לחלל. המוזיקה, האנרגיות והאדרנלין גרמו לרגליים להתנתק מהקרקע לכמה רגעים והשכיחו את הוודקה שלא הייתה שם, דווקא כשכל כך הייתי זקוקה לה.
בשורה בתחתונה: לא היה צריך להרחיק עד פסגת מצדה כדי לייצר את האלמנט ה"ז'אן מישל ז'ארי". פארק הירקון, פלוס וודקה לפני, כנראה היו הולמים את מידותיו האמיתיות הרבה יותר.