ב-2006 אריק ברמן פרץ לחיינו כצלע הגברית הכמעט יחידה במה שהייתה קרויה אז בשם "כנופיית רימון", מעיין אנטיתזה ל"דור הרוקסן", במהפכה שהגיעה לתחנות הרדיו השונות משום מקום ושרדה שם זמן קצר יחסית. כבר בהתחלה ברמן לא בזבז זמן והטיל שתי פצצות אטום על המאזינים: "מה עוד ביקשת?" ו"המתוקות האחרונות". רוב המבקרים לא התלהבו- רשת ג' בחרה לצנזר את "המתוקות האחרונות" ואחד ממבקרי המוזיקה היותר מוערכים ציין לגביו: "אין לי כוח לטקסטים כאלה, פשטניים, אפילו לא יומרנים", וקינח ב"אז מה? אז כלום".
לעומת זאת, בחיים עצמם, ההשפעה של ברמן על הקהל ועל תחנות הרדיו בכללן הייתה הרבה יותר מכלום, בוודאי לאורך זמן. מחוזק בחבורת נגנים שהתאגדה סביבו "ברימון" ושני טקסטים משויפים היטב, אשר שיחקו משחקי מחבואים עם העברית, הכניס ברמן כמעט לכל בית או רכב בישראל את העיבודים המוזיקאליים של המתופף אודי קראוס ואת הכינור של אבנר קלמר במהלך שעשה עבורו את מה שעשה השיר "אריק" בזמנו לשלומי שבן.
האלבום שכונה בפשוטות "I" או "הראשון", אשר יצא בעקבות שני השירים הללו, הופק על ידי משה לוי, יד ימינו של שלום חנוך שהיה הראשון לזהות, והגיע למעמד של אלבום זהב. בין לילה ובמשך חודשים, לא היה אחד במדינה שלא דיבר על אריק ובמקביל הוא המשיך לשתף פעולה עם סולנים אחרים שהכיר ב"רימון" ואף כתב עבורם שירים, כאשר הזכורה מכולן היא מירי מסיקה, לה העניק את "עכשיו אתה חוזר בחזרה", שנבחר כשיר השנה של 2008.
עשר שנים אחרי שאפשר היה להשכיר דירת שני חדרים במרכז תל אביב ב-522 דולר לחודש, רגע אחרי הוצאת אלבומו החמישי, אריק ברמן הגיע במוצ"ש האחרון לאמפי שוני שבבנימינה מצויד במראה מזוקן, לבוש חצי מחויט וכובע חום סטייל באולר, זאת עם מופע ישיבה, שכלל אורחים מיוחדים, לציון אותו מפץ גדול שהרעיד את כולנו לפני כעשור.
סדר השירים לא היה על פי סדר הופעתם באלבום הבכורה וההופעה החלה דווקא עם "אפשר לחשוב" ו"בין אלון לאזדרכת", שלא העידו כלל על מה שיהיה צפוי בהמשך. מיד אחריהם הגיע "ג'וני" בביצועה מרטיט של מירי מסיקה, מה שעורר מעט את פוקדי האמפי. כמו כן, די היה ברור מההתחלה כי כולם חיכו ל"מה עוד ביקשת" ול"מתוקות", רק כדי להצטרף בשירת המילים המוכרות היטב, כשהיו פעמים שברמן ויתר על תפקידו לטובתם. רגע לפני שזה קרה, עלה משה לוי לבמה עם האקורדיון לביצוע "זה לא שאני אור" בסוג של דואט עם ברמן, שבחר לרגע להתיישב בפינה כלשהי על הבמה ולשיר משם. בין לבין עלה ערן צור לביצוע מרשים, קודר וחצי ספוקן וורדי ל"אם היה לזה סיכוי". בעוד כי היה מתאים יותר שברמן יישאר נאמן לשירי אלבומו הראשון בלבד, עד אחרי סיום ביצועם המלא, הוא בחר לשלב בתווך כמה שירים מאלבומו החדש, אולי כדי להראות סוג של המשכיות.
הסמן הימני של ההופעה הזו היו ללא ספק חטיבת כלי המיתר בניצוחם של אבנר קלמר (כינור) ונועה אילי (צ'לו). השניים ניווטו את ההופעה להפליא, כאשר השיא היה כמובן ב"שער 6", שיר בו הצטרפו אל הבמה ארבעת חברי להקת "מוניקה סקס". הביצוע של יהלי סובול היה פחות מלוטש מהמקור הברמני, אבל לאחר מכן כאשר ניתנה ללהקה ההזדמנות לבצע את "מכה אפורה" המיתולוגי שלהם בביצוע שהיה מתאים כל כך לזמן ולמקום, עד אשר הצליח לגרום לקהל לקום על רגליו ולנהור לכיוון הבמה (אף על פי שדי ברור כי חלק מהנוהרים קדימה, כלל לא היה בתכנון בעת שהשיר חרך את הרדיו ושינה תפיסות עולם).
לקראת סוף החלק הרגיל של המופע, זכו העומדים והיושבים לראות גרסאות חד פעמיות של "לילות של ירח מלא" של ערן צור וברמן (שיר שזכה בעבר לביצוע בימתי משותף ומוכר היטב לו ולשלומי שבן), "עכשיו אתה חוזר בחזרה" של מירי מסיקה המצוינת ו"בינינימי" בביצוע נפלא של כל המשתתפים.
בהדרן ביצע ברמן קודם כל את שירו החדש והמקסים "אבא", ואז ניגש לקלאסיקות אחרות שלו כמו "הבחורה עם החתולים", לבקשת המעריצים" ול"טעם נרכש" ו"הגשמה עצמית" מאלבומו השני. הערב נחתם, איך לא, עם "יום חדש נפלא" שבמהלך ביצועו החליט ברמן לצאת לסיבוב מאובטח בתוך הקהל, ללחוץ כמה ידיים ולשוב אל הבמה לקול מחיאות הכפיים.
במופע העשור לאלבומו הראשון, שנדמה כי יצא רק אתמול, אירח אריק ברמן כמה מפורצי הדרך של הרוק הישראלי. בעוד הוא עצמו ממשיך את דרכם וסולל דרך חדשה משלו, הראה ברמן כי הרוק המקומי עדיין לא איבד תקווה לנוכח המציאות הרדיופונית המקדשת שירי רוק מהעבר (במקרה הטוב) או סוגדת לפופ עכשווי ומלא חורים. מופעים מהסוג הזה מוכיחים איזה איכות, טקסטואלית ומוזיקלית, יש לנו מתחת לאף, ומראים כי רצוי מאוד שיהיה להם גם ייצוג רדיופוני הולם. אם לא, אחרת נשתגע.