עוד לא התאוששנו ממטח פחיות הבריטיש שנדי שנורה לעבר רוד סטיוארט כשהופיע בארץ בשנות ה–80; עוד לא התאוששנו מההופעה שלו ב–2010 בהיכל נוקיה, כמו שקראו לזה אז (על אף הסאונד שנפל באמצע, קטעי הווידיאו הביזאריים שהוקרנו ברקע וכדורי הרגל שרוד בעט אל הקהל, ואולי בזכותם, הייתה חוויה בלתי נשכחת); והנה סטיוארט חוזר אלינו, בפעם השלישית. עכשיו הוא יגיע להופעה אחת בפארק הירקון בתל אביב ב–14 ביוני, ויבצע את כל להיטיו הגדולים. וצפויה גם הפתעה: הכוכב יארח בהופעה את ריטה - כן, ריטה שלנו - וישיר איתה את להיטו האלמותי "I am Sailing".
בעת ירידת שורות אלה לדפוס נמכרו כבר 15 אלף כרטיסים להופעה, וההתרגשות בעיצומה. סטיוארט מכר יותר מ–100 מיליון תקליטים, הוא בעל עיטור מסדר האימפריה הבריטית, מחזיק באחוזות מפוארות משני צדי האוקיינוס, באקסיות בלונדיניות למכביר ובזיכרונות רוק'נרול יפים. גם אחרי שעבר ניתוח בגרון בעקבות סרטן בלוטת התריס ונאלץ ללמוד לשיר מחדש, הוא עדיין שר בקולו הצרוד והסקסי (אם כי באוקטבה יותר נמוכה). והכי חשוב: גם אחרי שנים של התזת ספריי שיער בכל שעה עגולה, עדיין יש לו כרבולת תרנגול להתפאר.
כל אחד מהאלפים שכבר קנו כרטיס להופעה בפארק, וגם אני, יכול לספר לכם שלא קל להיות מעריץ/ה של סטיוארט בישראל. באנגליה כל בר דעת יודע שזהו אחד הזמרים הגדולים ביותר שהמדינה הנפיקה מתחילת דברי ימי המוזיקה הפופולרית שלה, שמדובר בפיגורת רוק ראשונה במעלה, תו תקן לאיכות.
בארץ, לעומת זאת, נאלצתי לנהל לא מעט ויכוחים סביב סוגיית רוד סטיוארט. בישראל, משום מה, התקבעה התדמית של רוד ככוכבן דיסקו מנצנץ, מעין צביקה פיק בלונדיני. ובתור מדינה חובבת פינק פלויד, שמחזיקה מרדיוהד אלוהים חיים, שמעתי לא פעם דברי לעג לאור אהבתי הבלתי מתפשרת לסר רוד. ועתה, לפני ההופעה שאני מתרגשת לקראתה כפי שהתרגשתי לקראת לידת ילדי, אני מבקשת לשים לזה סוף. רוד סטיוארט הוא לא "הפייגעלה מהפרסומת לשנדי" או "הקיפוד עם הטייטס המנומרים" - רוד סטיוארט הוא כוכב הרוק הראוי ביותר שאתם יכולים לחלום לראות על הבמה השנה, או בכל שנה אחרת.
אני שיכור
רודריק דיוויד "רוד" סטיוארט נולד כבן הזקונים לאב סקוטי ואם אנגלייה בצפון לונדון ב–1945, קצת לפני סוף המלחמה. מילדות הוריו כיוונו אותו לקריירה עתידית ככדורגלן. על אף אהבתו הענקית לכדורגל, וכישרונו בתחום, סטיוארט בחר בסופו של דבר במוזיקה. הרציונל היה פשוט: מוזיקה הוא יכול לעשות גם בזמן שהוא משתכר, בעוד שלשחק כדורגל לא. לשמחתו, אין בעיה להיות חובב כדורגל שיכור, ועד היום הוא אוהד מושבע של קבוצת סלטיק הסקוטית.
אם תשאלו את רוד, כדורגל זה החיים שלו. להיות זמר זה רק עבודה. והתחביב שלו? בניית דגמי רכבות. השמועה אומרת שאשתו לשעבר, הסופרמודל הניו זילנדית רייצ'ל האנטר, עזבה אותו בגלל התמכרותו זו, אבל רוד מצא אישה חדשה שאין לה בעיה עם זה.
בתור ליידיז–מן זה כמובן לא מפתיע שלרוד יש לא פחות משמונה ילדים, מחמש אמהות שונות. קצרה היריעה מלסקור את כל נשותיו ומערכות היחסים שניהל עם דוגמניות, שחקניות וכוכבניות ארוכות רגליים. שמו כמובן לנצח ייקשר לבריט אקלנד (כולם זוכרים את סשן הצילומים המפורסם שלהם, שבו רוד לובש גופייה ותחתוני ספידו תואמים בפסי כתום–ירוק ובריט לובשת ביקיני לבן) ולאשתו השנייה (מתוך שלוש), האנטר.
בתו הבכורה של סטיוארט, שרה, נולדה כשהוא היה בן 17 בסך הכל, ונמסרה לאימוץ. במשך שנים ארוכות היא לא ידעה מי הוא אביה האמיתי, אך בסוף גילתה. כיום שרה בת 54 והיא בקשר חם עם אביה.
בעשר השנים האחרונות סטיוארט נשוי לדוגמנית בדימוס, צלמת וחברת פאנל בתוכנית הבריטית "Loose Women", פני לנקסטר בת ה–46, שגבוהה ממנו בראש וצעירה מבתו הבכורה בשמונה שנים. לזוג שני ילדים, בני 6 ו–11, ולרוד גם נכדה מאחת הבנות הגדולות שלו, שאביה הוא לא אחר מאשר בניסיו דל טורו.
עכשיו אפשר לחזור למוזיקה. רוד לא נהיה כוכב בן לילה. בתחילת שנות ה–60 הוא הסתובב באירופה וניגן לפרנסתו במפוחית בפינות רחוב. בהמשך אותו עשור ניגן ושר בשורה של להקות. לקח לו גם זמן להתביית על תדמית וסאונד. בתחילת שנות ה–60 הוא נהיה ביטניק ונטה לפוליטיקת שמאל, כשהוא תומך בתנועה לפירוק נשק גרעיני. לקראת אמצע העשור הוא נשבה בקסמה של תת–תרבות הנוער הבריטית החמה של הרגע, המודס. הלוק המודי המחויט–אך–טווסי, והלייף–סטייל ההדוניסטי, התאימו לו כמו כפפה ליד, וכמקובל אצל המודס, הוא נטש את הרוק לטובת מוזיקה אמריקאית שחורה - סול ורית'ם אנד בלוז - כשהוא מושפע בעיקר מסם קוק. הכינוי "Rod the Mod" דבק בו, והוא אפילו זכה לחשיפה תקשורתית בתור טיפוס בולט בסצינה הלונדונית.
הפריצה הגיעה במחצית השנייה של שנות ה–60, עם הלהקה השישית שניגן בה: הג'ף בק גרופ - שאותה הקים הגיטריסט ג'ף בק לאחר פירוק היארדבירדס. אבל עם כל הכבוד לבק, הדבר הכי חשוב שקרה לסטיוארט בלהקה הזאת הוא שיתוף הפעולה עם רוני ווד, שהפך מיד לנפש התאומה שלו. שני החבר'ה לצים פרשו מלהקתו של בק, והצטרפו ללהקה מצליחה שהסולן שלה הודיע על פרישה.
כשסטיב מאריוט, סולן להקת המודס הגמדית הסמול פייסז, נטש אותה בסוף 1968 על מנת להקים את האמבל פאי עם פיטר פרמפטון, שלושת החברים הנותרים החליטו להמשיך בלעדיו וצירפו שני חברים חדשים. אל איאן מק'לאגן, קני ג'ונס ורוני ליין חברו ווד כגיטריסט וסטיוארט כסולן. הגעתם העלתה את ממוצע הגובה - על כן שונה השם מהסמול פייסז לפייסז - וגרמה ללהקה להתרחק מאר אנ' בי לעבר רוק'נרול ובלוז–רוק נוסח הרולינג סטונס. במובנים רבים, הניחו הפייסז את היסודות לשתיים מהמהפכות המוזיקליות המובילות של הסבנטיז: ההארד–רוק והפאנק.
הפייסז, עם כישרון כתיבת השירים של רוני ליין (שהלך לעולמו ב–1997), הגיטרה של ווד והקול של סטיוארט, היו אחת מלהקות הרוק'נרול הבריטיות המוצלחות ביותר של תחילת הסבנטיז. הם פעלו שש שנים בסך הכל והקליטו ארבעה אלבומי אולפן.
קשה להחליט איזה מיתוס מדויק יותר: האם בילו את רוב זמנם על הבמה או שמא בפאב? איך שלא יהיה, הפייסז נודעו כלהקת הגוד–טיים האולטימטיבית. קני ג'ונס מעיד שהשאלה הראשונה שעלתה כשהפייסז נכנסו לאולפן להקליט אלבום חדש הייתה "אז איפה נמקם את הבר?".
הפייסז - חמישה חברים רזים במכנסיים צמודים ושיער גדול, שאהבו לשתות ואהבו להשתובב עם מעריצות - הפכו לארכיטיפ רוק'נרול שמקדש חברות גברית, כפי שהיא באה לידי ביטוי בתחתית הכוס. גלן מאטלוק טוען שבלעדי הפייסז הסקס פיסטולס לא היו קיימים. סלאש מגאנז אנ' רוזס הכתיר אותם כלהקת השיער הראשונה של הרוק'נרול. "תאמינו לי, כולנו רצינו להיות הפייסז", אמר סלאש.
תמיד חוזר לכתיבה
בפברואר 1970, חודש לפני שהפייסז הוציאו את אלבום הבכורה שלהם, "First Step", שחרר סטיוארט באנגליה אלבום סולו ראשון בשם "An Old Raincoat Won't Ever Let You Down", ששילב פולק, בלוז ורוק'נרול. באמריקה האלבום נמכר כבר בסוף 1969, תחת השם "The Rod Stewart Album", מתוך מחשבה שהשם המקורי "אנגלי מדי".
האלבום נפתח בקאבר ל"Street Fighting Man" של הרולינג סטונס ונסגר בביצוע ל"Dirty Old Town", שכתב אקטיביסט הפולק הגדול יואן מקול על העיר התעשייתית האפורה סלפורד שבמחוז מנצ'סטר. בין לבין, ביצע סטיוארט גם שירים שהוא עצמו כתב. במשך כל הקריירה שלו התחלקו שיריו בין קאברים למקוריים. היו תקופות ארוכות שבהן נטש לחלוטין את כתיבת השירים, אבל הוא תמיד חזר לזה. את כל שירי אלבומו האחרון, "Another Country" מ–2015, הוא כתב בעצמו.
כמה מלהיטיו הקלאסיים ביותר, כמו "מאגי מיי" ו"בייבי ג'יין", נכתבו על ידו, אבל הוא הראשון להודות שגדולתו תמיד הייתה באינטרפרטציה. מ"The First Cut Is the Deepest" של קאט סטיבנס, "Handbags and Gladrags" של כריס פארלו ועד "I Don't Want To Talk About It" של קרייזי הורס ו"Tomorrow Is A Long Time" של בוב דילן, לסטיוארט תמיד היה הכישרון להפוך כל שיר לקוּל ולרגש בלי לגלוש לסנטימנטליות מביכה. כשרוד שר שיר,
זה צובט בלב וצובט בטוסיק בדיוק במידה הנכונה.
אלבום הסולו השלישי של סטיוארט הפך אותו לכוכב בינלאומי. "Every Picture Tells a Story" יצא ב–1971 והכיל אולי את השיר היפה ביותר שסטיוארט כתב אי־פעם. עשר שנים קודם לכן נסע רוד בן ה–16 עם חברים ל"ביולי ג'ז פסטיבל", שם איבד את בתוליו לאישה מבוגרת באוהל הבירה. על המקרה הזה ביסס את השיר "מאגי מיי", המספר על רומן בין נער לאישה מבוגרת. את השם מאגי מיי, שבכלל לא היה שמה של האישה שלקחה את בתוליו, אימץ סטיוארט משיר על זונה מליברפול.
עד כמה שקשה להאמין, השיר יצא בהתחלה כבי–סייד של סינגל אחר, כי אנשי חברת התקליטים חשבו שהוא לא משהו. למזלו של סטיוארט, שדרנים בתחנות רדיו באמריקה זיהו את הפוטנציאל והתחילו להשמיע את השיר, עד שהפך להיט ענק משני צדי האוקיינוס.
אווירת סוף הקיץ, המנדולינה המלנכולית, התיפוף של מיקי וולר והטקסט המתוק–מריר של סטיוארט הפכו את "מאגי מיי" לקלאסיקת סבנטיז בלתי
מעורערת, והכניסו אותו למקום ה–131 ברשימת "500 השירים הגדולים ביותר בכל הזמנים" של מגזין ה"רולינג סטון". באופן אישי, הייתי מעלה אותו בכמה עשרות מקומות. איך שלא יהיה, פסגת היצירה של סטיוארט הגיעה מוקדם, אבל ההצלחה המסחרית הענקית עוד הייתה לפניו.
קריירת הסולו התפתחה לצד זאת של להקתו. את חמשת אלבומי הסולו הראשונים שלו הקליט בהפסקות בפעילות של הפייסז. כשהפייסז התפרקו ב–1975, ורוני ווד הצטרף לרולינג סטונס, סטיוארט כבר היה סופרסטאר בינלאומי. באמצע שנות ה–70 הוא הבין שהעולם גדול יותר מלונדון, ועתה, כשהוא כבר לא כבול על ידי להקה, החליט לארוז כמה מכלים של ספריי לשיער, להגיד ביי ביי ללונדון ולעבור לאמריקה, שם הוא גר במשך 40 שנה. בשנים האחרונות הוא מבלה עם משפחתו יותר ויותר זמן באחוזה המשפחתית באסקס, כדי שילדיו הצעירים יקבלו חינוך בריטי טוב.
לא מעט אנגלים מאמינים שהמעבר לאמריקה הרג את הנשמה של סטיוארט. אם הנפש שלו הייתה נטועה עמוק בכדורגל, בתת–תרבויות אנגליות ובאווירת החבר'ה של הפייסז, הרי שהמרדף אחר החלום האמריקאי, על כל המשתמע מכך, קלקל אותו. אבל הזמר מעולם לא התרגש מצקצוקי לשון. הוא חתם בחברת וורנר ברדרז, עזב את החבר'ה שלו בפאב ובחר בחיי חוג הסילון הטובים בהוליווד עם חברתו השוודית, כוכבת הקולנוע וסמל הסקס בריט אקלנד
.
אחת הסיבות להחלטה של סטיוארט לעזוב את אנגליה הייתה כמובן הימלטות ממסים. בשנות ה–60 וה–70 נאלצו עשירי אנגליה לשלם בסביבות 90% מהכנסתם למדינה, ולא מעט כוכבי רוק הבינו שעדיף להשתקע במקום אחר, גם באופן זמני, כדי להימנע מהגזירה. הרולינג סטונס עברו לצרפת בתחילת שנות ה–70, דיוויד בואי ומארק בולן נמלטו לשווייץ, קאט סטיבנס לברזיל, רינגו סטאר למונטה קרלו וסטיוארט לאמריקה. אף אחד מהם לא הסתיר את סיבת עזיבתו - הם כתבו על זה שירים, וסטיוארט אמר ב–1974 שלנוכח תקרת המס הזו אין לו שום כוונה להישאר באנגליה. למרות אחוזי המס המופרכים, ואף על פי שכל כוכבי הרוק של התקופה עשו את זה, סטיוארט חטף לא מעט ביקורת בעיתונות הבריטית על החלטתו לעזוב ולבקש אזרחות אמריקאית.
וגם המעריצים כעסו - אם לא בגלל גלות המס, אז בשל העובדה שעם המעבר החליט הכוכב שחבריו לפייסז כבר לא ינגנו באלבומי הסולו שלו, כפי שעשו עד אז.
ואם זה לא מספיק, הרי שפירוק החבורה הביא איתו סאונד חדש. "זאת פריצת דרך מבחינה מוזיקלית", אמר סטיוארט בזמנו ל"מלודי מייקר" על האלבום שסימל את הקלקול שלו, "Atlantic Crossing" שיצא בקיץ 1975. "הכל שונה בו. הכל". הפעם לא היה זכר לגיטרות האקוסטיות ולרוח הפולקית שנשבה באלבומיו הקודמים. סטיוארט הקליט את האלבום באולפני "מאסל שולס" האגדיים באלבמה עם המפיק האמריקאי טום דאוד ועם נגני האולפן האמריקאים שתמיד חלם לעבוד איתם, כולל יחידת כלי הנשיפה ה–Memphis Horns וחלק מההרכב Booker T. & the M.G.'s. האלבום כלל את הלהיטים "I Don't Want to Talk About It", "This Old Heart of Mine" וכמובן "Sailing" - שלושתם קאברים. עם חציית האוקיינוס הגשים רוד את החלום המודי שלו והקליט את הגרסה שלו לממפיס–סול.
ממציא עצמו מחדש
לקראת המחצית השנייה של שנות ה–70, הלוק של רוד הפך הרבה יותר גלאמי. השיא הגיע ב–1978, עם להיט הדיסקו "Da Ya Think I'm Sexy?", שכתב עם חברי להקתו. "האם את חושבת שאני סקסי?" הגיש את רוד למעריצות החרמניות כשהוא עטוף בטייטס מבריקים ובחולצה מנומרת. האמהות של התקופה מרטו את שערות ראשן מרוב התרגשות, אך ספק אם מעריצי רוד המקוריים ממועדוני הכדורגל של אנגליה קיבלו בעין יפה את גרסת הדיסקו האנדרוגינית של אלילם.
גם הרולינג סטונס, קיס, בלונדי, הקינקס ופול מקרטני הוציאו שירי דיסקו באותה תקופה, אבל רבים סברו כי סטיוארט לקח את הסליז צעד אחד רחוק מדי. לא עזרה הטענה שהשיר הוא בכלל פרודיה על אווירת הפיק–אפ הרוויה בקוקאין שהייתה רווחת בתקופת "שיגעון המוזיקה" של ג'ון טרבולטה. הפרודיה של הרוקר הצוחק על תרבות הדיסקו לא ממש הובנה. מבחינת הציבור הרחב, סטיוארט עבר לדיסקו והשיר היה להיט מטורף.
בתור אחד הכוכבים הכי גדולים של הסבנטיז, כמובן עלתה השאלה אם סטיוארט ימשיך לעשות חיל גם בעשור שאחריו. כידוע, ה–MTV, שהושק בתחילת שנות ה–80, שינה את חוקי משחק הפופ מן הקצה אל הקצה. מי שהמציא את עצמו מחדש כמוצר ויזואלי מפתה הצליח לשרוד את המעבר לעידן הווידיאו–קליפ. מי שלא, נאלץ ללכת הביתה.
אף שב–1980 מלאו לו 35 והוא בכלל שייך לדור אחר, סטיוארט עשה את האדפטציה למציאות החדשה בקלי קלות. הקליפ של "She Won't Dance with Me" היה השלישי ששודר ב–MTV ביום השידורים הראשון שלה, ב–1 באוגוסט 1981. בהמשך אותו יום שודרו עשרה קליפים נוספים של רוד. לא משנה כמה מינימליסטי הקליפ, ושבדרך כלל לא קורה בו שום דבר, תמיד תענוג להביט ברוד מתנועע ומתפתל כשממית מיוחמת בבגדים מטופשים.
על אף שספג ביקורת כששבר את החרם התרבותי על האפרטהייד, עת הופיע באתר הנופש סאן סיטי בדרום אפריקה (ואחר כך מתפלאים שהוא לא מחרים את ישראל), סטיוארט המשיך להוציא להיטים במהלך כל שנות ה–80, והוא לא נעלם גם בשנות ה–90.
הלהיט הענק האחרון שלו היה בלדת הרוק "All for Love", שיתוף פעולה קיטשי ומזעזע עם סטינג ובריאן אדמס שיצא ב–1993, מפסקול הסרט "שלושת המוסקטרים". זאת ללא ספק הייתה נקודת שפל באמינות של רוד, אבל עם קילומטרז' כמו שלו זה כמובן נסלח.
בסוף 94' הוא נתן את הופעת הרוק הגדולה בהיסטוריה, מבחינת כמות הקהל, כשהופיע מול 3.5 מיליון מעריצים בריו דה ז'ניירו (ז'אן מישל ז'אר שבר מאז את השיא בהופעה במוסקבה), והוכיח שגם בגיל 50 הוא הסחורה הכי חמה שיש.
היום סטיוארט בן 72. כבר 15 שנה שהוא מקליט כמויות בלתי נדלות של קלאסיקות מ"ספר השירים האמריקאי הגדול" - להיטי פופ וג'ז קלילים משנות ה–30 וה–40 של המאה הקודמת. לצד חמישה אלבומים מהז'אנר, ששיריהם משגשגים במצעד האדולט קונטמפוררי השמרני, סטיוארט ממשיך להוציא גם אלבומים אחרים, בהם הוא מבצע קלאסיקות רוק או סול, שירי כריסמס, וגם שירים מקוריים חדשים. וגם אם רוד כבר מזמן לא ממציא את הסאונד שלו מחדש, יש מי שידאג לשלב אותו במוזיקה עדכנית. הראפר אייספ רוקי החזיר אותו למצעדים לפני שנתיים עם השיר "Everyday" שסימפל את קולו מתוך שיר ישן מתחילת הסבנטיז. סטיוארט ואייספ רוקי ביצעו יחד את השיר בפינת ה– Carpool Karaoke הקאלטית בתוכניתו של ג'יימס קורדן. האחרון שר איתם והתוודה שמעולם לא הרגיש יותר קול. בתור מעריצה מושבעת של רוד, חשתי שילוב של קנאה וגאווה.