מי היה מאמין: אילנית, הקול והאגדה, מציינת 50 שנות קריירה בימים אלה ממש. 50 שנים שבהן הפכה לקול של ארץ ישראל היפה, ולא לחינם הייתה לסיפור הצלחה גדול בשנות ה־60 וה־70. עם יכולות ווקאליות גבוהות מאוד, הלוק המושלם, סיפור החיים המרתק והגינונים העדינים הפכו אותה לכוכבת ישראלית בארץ וגם מחוצה לה.
היא נולדה ב–17 בספטמבר 1947 בתל אביב כחנה דרזנר, לצילה וטוביה שעלו ארצה מפולין. את ילדותה היא מתארת כמוזיקלית ביותר: "אבי היה חייט והיה שר מאוד יפה. אמי גם אהבה מאוד לשיר והיה לה חוש מוזיקלי וכישרון לקליטת שפות. ממנה ספגתי את קליטת השפות המהירה. בבית שמעו כל הזמן תקליטים של פרקי חזנות, שירים ביידיש ומוזיקה שהתנגנה ברדיו. כנער, אבי שר במקהלת בית הכנסת בפולין ואף פעם לא הגשים את חלומו להיות זמר. ואני, כשהפכתי לזמרת, הגשמתי לו את החלום. אל תשכח, אלו אנשים שהגיעו לישראל בדרך לא דרך עם אוניית מעפילים והיו עסוקים בלהתפרנס ולא בלהגשים חלומות".
בשנת 1952, עת הייתה בת 5, עברה משפחתה להתגורר בברזיל, מה ששינה את חייה התרבותיים מן הקצה אל הקצה: "כשעברנו להתגורר בברזיל, הרגשתי כאילו הגעתי לעולם אחר לגמרי. בברזיל הוספתי לשמוע את מה שאבי שמע והיה לי רק תקליט אחד ששמעתי בעברית. זה היה התקליט הראשון שקיבלתי ויצא בחו"ל: אריך נגן שבצדו האחד שירי שושנה דמארי ובצדו השני שירי יפה ירקוני. עם הזמן, התחלתי פחות לדבר בעברית, בגלל ההתאקלמות, והתחלתי להתעניין יותר במוזיקה הברזילאית: הסמבה, הבוסה נובה וכו'".
איך התאקלמת בברזיל?
"בגיל 5 אתה עוד הולך אחרי ההורים. בהתחלה למדתי בבית ספר יהודי שלימדו בו יידיש, אבל שנה אחרי זה אמי שמה אותי בבית ספר ממשלתי מקומי מול הבית. אח שלי, המבוגר ממני בשש שנים וחצי, התקשה להתאקלם בברזיל, אז הוא הצטרף לתנועת השומר הצעיר ועזב את ברזיל וחזר לישראל, שם שהה בקיבוץ במשך כל השנים שהיינו בברזיל".
במקביל ללימודים החלה לשיר, בעיקר שירים דרום אמריקאיים שכה אהבה. כבר אז היא נחשבה לילדת פלא מקומית: "שרתי מגיל קטן מאוד. כבר בגיל 7 הופעתי בטלוויזיה בברזיל עם הלהקה השכונתית, שרנו שירי סמבה. בהתחלה הלכתי ללמוד בלט, אך לא הסתדרתי עם זה ועזבתי מהר מאוד, אז התמקדתי בלשיר".
ב–1960 חזרה משפחתה להתגורר בישראל, מה ששוב הקשה על חנה הקטנה. "כשעליתי לארץ, בגיל 12, היה לי קשה מאוד להתאקלם ולהסתדר פה, כיוון שלא דיברתי את השפה. הורידו אותי כיתה בבית הספר ולמדתי עם ילדים קטנים ממני, אבל היה לי מורה פרטי והתגברתי על זה".
בארץ לא ויתרה על חיידק השירה, ושרה בכל הזדמנות אפשרית. "אהבתי מאוד לשיר ושרתי בשמחות של המשפחה, עד שיום אחד, בת דודתי אתי פולישוק, שניגנה על אקורדיון, רשמה אותנו, בשנה הראשונה שעליתי שוב לארץ, לתחרות כישרונות צעירים של 'מעריב' וויצו בהיכל התרבות. שרתי שם בפורטוגזית ובספרדית וזכיתי במקום הראשון".
באותה תחרות קיבלה מלגה ללימודים, ואת שנותיה בתיכון בילתה בתיכון "תלמה ילין", ובמקביל ניסתה להשתלב בהרכב מוזיקלי מקומי. הראשון היה הרכב בשם "הרמוניה", שכלל בין השאר את השחקן אלברט כהן והזמר יוסי דרום–טרדר. "המורה למוזיקה שלי ב'תלמה ילין', ג'קי לוי ז"ל, עבד עם אלברט ויוסי, וכיוון שהם חיפשו זמרת להרכב, הוא המליץ עלי והם צירפו אותי אליהם. הייתי בת 16. בסוף ההרכב לא הופיע".
החושים של שלמה
השינוי הגיע ב–1964. אילנית: "באותה תקופה ג'קי לוי הכיר את שלמה צח, שהקים את ההרכב 'גידי, צח וגילה'. כשהתעורר הצורך להחליף את גילה, שעזבה על מנת להפוך לשחקנית תיאטרון, ג'קי המליץ עלי. אני זוכרת שבהופעות הראשונות עמי ההרכב עוד נקרא 'גידי, צח וגילה'. בשלב מסוים גידי עזב, ושלמה ואני הופענו יחד כצמד. התחלנו לעשות חזרות ולא היו לנו בהתחלה חומרים מקוריים, מלבד 'לכל אדם כוכב' שכתב חבר של שלמה, גלעד בן ש"ך".
באמצע שנות ה־60, צמד שמבצע פולק היה מוצר די שכיח בישראל, והצמד "שלמה וחנה" התקשה לבלוט. הם התמקדו בעיקר בחזרות וחיכו לצ'אנס, עד שהגיע לבסוף. אילנית: "הפריצה הראשונה שלנו הייתה כשיונתן כרמון חיפש הרכב להופיע עם להקת כרמון בחו"ל וזיקו גרציאני, שבחן אותנו, המליץ לו עלינו. יונתן היה זה שנתן לנו את השם 'אילן ואילנית', כי החליט שבחו"ל יהיה קשה להגות ולבטא בשפות שונות את השם 'שלמה וחנה'. בנוסף, 'אילן ואילנית' זה שם יותר קליט לצמד. רק אחרי שנים התברר לנו ש'אילנית' היא סוג של צפרדע קטנה השוכנת על עצים".
אותו סיבוב הופעות של אילן ואילנית עם להקת כרמון ברחבי העולם זכה להצלחה מסחררת והצמד הצעיר והרענן, שהגיש הרמוניות קוליות נהדרות ובעיקר הראה שליטה אבסולוטית של אילנית בשלל שפות זרות, הפך לאטרקציה בינלאומית ככלל וישראלית בפרט.
על אף הפופולריות שהחלו לצבור, בתחילה אילנית לא ממש ראתה עתיד לצמד: "כשהתחלנו ושלמה אמר שנצליח, אני הייתי מאוד סקפטית, כי לפנינו היו כבר הרבה צמדים מוכרים: הדודאים, חדוה ודוד, העופרים, הפרברים ועוד, וחשבתי לעצמי: 'איזה סיכוי יש לנו להצליח?'. אבל שלמה האמין בזה מאוד, ובגרמניה הופענו גם בסרט על להקת ריקודים. מגרמניה שלחנו לארץ שני שירים: 'לכל אדם כוכב' ו'בואי, סניורינה' שהם השירים הראשונים שלנו כאילן ואילנית".
שני הסינגלים שנשלחו לרדיו הישראלי נחרכו בתחנות הרדיו, העפילו לצמרות מצעדי הפזמונים והפכו את הצמד להצלחה מסחררת. ב–1966, עת כוכבם החל להאיר בארץ ובחו"ל, נישאו השניים וזמן קצר לאחר מכן שחררו את אלבום הבכורה של הצמד הקרוי, איך לא, "אילן ואילנית". האלבום, בניהולו המוזיקלי של גרציאני, כלל להיטים כ"לכל אדם כוכב", "בואי, סניורינה", "שב אני אלייך", "כל מקום", "ילד חן" וזיכה את הצמד בתואר "צמד השנה".
מאז אותו אלבום, שבימים אלה חוגג יובל לצאתו, הוציא הצמד שמונה אלבומים ורשימה בלתי מבוטלת של להיטים בהם: "בשנה הבאה", "כבר אחרי חצות", "למה למה", "בשנה הבאה", "ושוב איתכם", "חופשי ומאושר", "בעקבותייך" ועוד, שזיכו אותם מספר פעמים בתואר "צמד השנה" ובפרס "כינור דוד" הנכסף.
אגב, השם "אילן ואילנית" הפך אף הוא למותג, ובשנות פעילותו של הצמד, לפחות תשעה זוגות תאומים (זכר ונקבה) נקראו בשם זה. "שנינו יחד בחרנו את השירים", סיפרה לי על תהליך בחירת להיטי הצמד, "לשלמה היה חוש לדעת איזה שיר יהיה להיט ואיזה לא. עובדה גם שהוא הצליח הרבה פעמים באירוויזיון עם שירים טובים".
לא יהיה איחוד
בשנת 1968 דחף שלמה, שזיהה את הפוטנציאל הרב הגלום בתגלית שלו, את אילנית להקליט שיר סולו ראשון, עדיין במסגרת הצמד - "כבר אחרי חצות". השיר הפך ללהיט גדול (המתנגן עד היום בתוכניות הנוסטלגיה השונות) ושכנע את שלמה שהוא צריך לזוז מהפרונט ולהשאיר את הבמה לקריירת הסולו של אשתו. ב–1969 הופיעה אילנית לבד לראשונה על במה. זה קרה בפסטיבל הזמר והפזמון שבו ביצעה את "שיר בארבעה בתים", שאומנם לא זכה בתחרות, אך הפך, במרוצת השנים, לקלאסיקת זמר עברי.
נסיקת הקריירה העצמאית של אילנית הביאה אותה לעבוד כפליים: להקליט אלבומי סולו משל עצמה וכן אלבומים משותפים לאילן ואילנית, כך שהצלחתה הכבירה הייתה בלתי נמנעת, הן במסגרת הצמד והן כסולנית עצמאית. היא השתלטה על תואר "זמרת השנה" וזכתה בו במרבית התחרויות שנערכו בשנות ה־70, והייתה לאחת הזמרות המצליחות בישראל בכל הזמנים.
ב–1973, זמן קצר לפני שנסעה לייצג את ישראל, לראשונה, בתחרות האירוויזיון בלוקסמבורג (וסיימה במקום הרביעי) עם "אי־שם", התפרק הצמד אילן ואילנית (שאחרי התפרקותו זכה בתואר "צמד השנה", בפעם האחרונה), ושלמה צח הפך למנהלה האישי, עד היום. באותה שנה התגרש הצמד.
מה הוביל לפירוק הצמד?
"התפרקנו כי כל הזמן בער בו להיות מאחורי הקלעים, להפוך לאמרגן, לפתוח משרד. הוא היה שר מאוד יפה, אבל לא היה נגן גיטרה מי יודע מה והחליט שיותר טוב לו מאחורי הקלעים, ואז הוא הצמיד לי כמלווה את יגאל חרד המעולה ואמר לי: 'את יוצאת עכשיו לשוק לבד'. אני זוכרת שנורא פחדתי כי הוא היה בעצם המגן שלי ולידי תמיד".
במבט לאחור, איך את מסבירה את הצלחת "אילן ואילנית"?
"אלו היו תקופות נאיביות יותר, היו גם בארצות הברית הרכבים כמו פיטר, פול ומרי והוויברס, אז שרנו הרבה שירי עם בשפות שונות, וזה הצליח לנו. כשחזרנו מסיבוב ההופעות בחו"ל הקלטנו את אלבום הבכורה שלנו עם זיקו גרציאני והשאר היסטוריה".
אף שאת ושלמה התגרשתם, הוא נותר לאורך כל השנים מנהלך האישי ואחד האנשים הקרובים אלייך ביותר. מה טיב היחסים האישיים ביניכם?
"תראה, פשוט הבנו שהתחתנו צעירים מדי ורצינו קצת חיים מחוץ לעבודה, אז בגלל זה התגרשנו ונשארנו חברים מאוד טובים, אנחנו עד היום עובדים יחד. אני זוכרת שאחרי שהתגרשנו ברבנות, באותו הערב כבר הייתה לנו הופעה כ'אילן ואילנית'".
יש סיכוי לאיחוד?
"לא, הוא כבר לא שר הרבה שנים".
כאחת הזמרות המצליחות ביותר בשנות ה–70, מה שמר אותך עם הרגליים על הקרקע?
"מה ששמר אותי עם ראש על הכתפיים זה חינוך ההורים מהבית".
מתגעגעת לתקופה ההיא?
"אני נוסטלגית, ומאוד מאוד אוהבת שירים של פעם, גם סטנדרטים אמריקאיים, אבל לכל דור ישנה התקופה שלו, אני זוכרת באהבה את התקופה ההיא".
מה דעתך על הקשיים של אמנים ותיקים להוציא שירים חדשים לרדיו?
"אתה רואה איך תעשיית המוזיקה מתפתחת בצעדי ענק בימים אלה, כל שני וחמישי צצים זמרים חדשים במדינה קטנה מאוד, וזה יותר צפוף וקשה, בייחוד לוותיקים. תראה, אני עדיין מקבלת תמלוגים לא רעים מהשמעות, אומנם לא של שירים חדשים אלא רק ישנים. זו בעיה רצינית, אנחנו צריכים לקלוע לטעם העורכים והשדרנים הצעירים, שלא תמיד מפרגנים, אף על פי שבמדינות אחרות מאוד מפרגנים לאמנים ותיקים, וגם פה בארץ, כשבא אמן ותיק מחו"ל כולם רצים, אבל כשיש אמנים מבית אז לא מתייחסים אליהם בצורה כזו. לפני שנתיים הקלטתי שיר חדש בשם 'ריקוד חדש' שהלך ככה ככה, אבל אני עדיין לא מוותרת".
כנציגה הראשונה שלנו לאירוויזיון, מה דעתך על שיטת בחירת הזמרים לאירוויזיון כיום?
"אני חושבת שבוחרים זמרים טובים. הבעיה מתחילה, לדעתי, עם השירים. אני לא חושבת שהשיר שנבחר לאחרונה הוא זה שמתאים לזכות באירוויזיון. תראה, ניסו הכל: ועדות, שופטים וכו', עובדה למשל ששירי מימון הגיעה למקום הרביעי, נדב גדג' הצליח מאוד, יש הברקות. היום האירוויזיון כל כך שונה וכל כך גדול ובעצם יותר תלוי בשואו עם אספקטים של תחפושות ואקרובטיקה ופחות מתמקדים בזמר או בזמרת עצמם וזה חבל".
גם שרים בלועזית, בניגוד לנציגי ונציגות התקופה שלך.
"נכון, בתקופה של 'אי־שם' יכולתי לשיר באנגלית, אבל בחרנו להופיע דווקא בעברית. בשנים האחרונות זה כבר לא הפך לייצוג של מדינה אלא יותר ייצוג אישי של הזמרים וזה חבל".
מה ישראלי בעינייך?
"הרבה דברים, קודם כל, יש דבר יפה בארץ הזו, שבתקופת מלחמות או פיגועים, פתאום העם הזה מתאחד וכל ישראל ערבים זה לזה, זה דבר יפה מאוד שחבל שזה רק בעִתות צרה ולא ביומיום, בימי רגיעה. אני חושבת שאנחנו קצת מאבדים את הישראליות, נגיד אם זה בעולם המוזיקה, שמאוד קורץ לחוץ לארץ, בעוד יש המון אמנים ששרים באנגלית ונוסעים לחו"ל להצליח, וכשזה לא הולך אז חוזרים הביתה".
מה עם שיר חדש?
"אני עכשיו בטראנס של למצוא יוצרים לעבוד עמם, ומקווה בקרוב להוציא שיר".
חשבת פעם להחליף מקצוע? מה היית אם לא זמרת?
"כשהייתי צעירה לא ידעתי מה יהיה, חשבתי ללכת ללמוד הוראה ולהיות מורה".
איך את מסתדרת עם הקידמה בעידן וואטסאפ ופייסבוק?
"אני מאוד מחוברת, יש לי שני עמודי פייסבוק ואני משתמשת במיילים, וואטסאפ והכל".
היכן את מופיעה בימים אלה?
"אני מופיעה ברחבי הארץ ובהרבה הופעות סגורות, מדי פעם אני עושה גם 'זאפה' וכו'".