"הייתה הגמוניה אשכנזית": התערוכה שמציגה את סיפורה של המוזיקה המזרחית

"התערוכה הזאת באה לעשות איזשהו צדק עם היוצרים הגדולים, שהמוזיקה שלהם ליוותה את העולים מארצות ערב ואיכשהו נדחקה הצדה. יש כאן סיפור מרתק שאף פעם לא סופר. עד כמה שזה יישמע מרעיש, כמעט לא נעשה מחקר רציני על המוזיקה המזרחית בישראל. זה מאותה סיבה שהיא לא זכתה לחשיפה נאותה ברדיו, כי הייתה הגמוניה תרבותית אשכנזית, ששלטה במנגנונים התרבותיים, בעוד שהמוזיקה הערבית זוהתה עם האויב. המהפכה הגדולה של המוזיקה הזאת קרתה דרך הרחוב ודרך הקסטות, ולא כי הממסד חשב שהיא חשובה.

לכן היא גם לא מתועדת, כי הממסד לא ראה בה ראויה לתיעוד. זה גם לא נעשה על ידי אנשיה, בניגוד לתזמורת הפילהרמונית, לדוגמה, שאנשיה דאגו מהתחלה לתעד אותה. בשביל המחקר המקדים לתערוכה היה עלי לכתת רגלי ליוצרים ולזמרים ולחפש אצלם חומרים. גם העולים החדשים מארצות ערב לא היו מורגלים בתיעוד כמו יוצאי אירופה. מטרת התערוכה היא להחזיר את כל התרבות העשירה הקשורה למוזיקה המזרחית לתודעה, כדי שהדור הצעיר ידע מאיפה הכל התחיל. לא רק מזוהר ארגוב. ויפה שעה אחת קודם, כי כל הקשורים בנושא, מטבע הדברים, הולכים עם הזמן לעולמם". 
 

התערוכה עוסקת במוזיקה המזרחית מאז קום המדינה ועד 1997. "תערוכה אף פעם לא יכולה להסתיים אתמול, והיא דורשת איזו פרספקטיבה. איזה מרחק", מבהיר ליטוין. "בחרתי ב־97', כשאייל גולן יצא עם האלבום 'בלעדייך', שהפיקו לו אתניקס. בחיבור ביניהם נשברה איזו תקרת זכוכית, שהייתה מאוד כבדה על ראש המוזיקה המזרחית. אז היא חדרה לזרם המרכזי והפכה להיות צליל לגמרי ישראלי".

"היה לי חשוב להציג, בין השאר, כלי נגינה של יוצרים מרכזיים במוזיקה המזרחית. כך הגעתי אל המשפחות של האחים אל־כוויתי, שאחד מהם היה סבו של דודו טסה. עוד יוצגו הכינור של פליקס מזרחי, הבולבול טרנג של אהובה עוזרי והגיטרה של יהודה קיסר. אפילו כובע הקאובוי שלו. יהיו בתערוכה גם המון צילומים שהורדו מהבוידעם ומוצגים לראשונה, ולצדם המון עטיפות של תקליטים וקסטות. יציגו גם קטעי וידאו, כולל שניים נדירים במיוחד: הופעה של ג'ו עמר בשנות ה־60 בהיכל התרבות - כפי שהונצחה על ידי הטלוויזיה הגרמנית והופעה בסוף חייה של זוהרה אלפסיה, שהייתה זמרת נערצת במרוקו. לצדם ניתן יהיה לראות את אייל גולן, עדיין כזמר אנונימי, נחשף במעגל של דן שילון, וזאב נחמה מכריז עליו כעל הדבר הבא במוזיקה הישראלית".

"מסלול כרונולוגי, שבו אני לוקח את הקהל למסע בזמן. בחדר הראשון בתערוכה תהיה הצדעה לג'ו עמר, האמן החשוב ביותר בשנות ה־50, שהצליח לשלב בין עולם הפיוט לבין המוזיקה הפופולרית. החדר הבא הוא של תזמורת קול ישראל בערבית, אחרי שעברתי בין בתי הנגנים וחפרתי להם באלבומים. חדר אחר יוקדש לחברת התקליטים 'קוליפון' של האחים אזולאי, שלמעשה היו המתעדים של המוזיקה המזרחית לסוגיה עוד בשנות ה־60. בחדר הבא תהדהד המוזיקה היוונית, שלרבים הייתה תחליף למוזיקה הערבית, שהייתה אסורה להשמעה ברדיו. כמובן, יהיה אגף לפסטיבל הזמר המזרחי, שלמעשה היה המצאה של ההגמוניה האשכנזית. ממנו עוברים אל אגף הזמרים התימנים, בלעדיהם אי אפשר לתאר את המוזיקה המזרחית".
 

כשנשאל ליטוין (42), שמדבר על התערוכה עם ברק בעיניים, מה לו ולנשיאת דגל המוזיקה המזרחית, הוא משיב בחדות: "המוצא לא רלוונטי. חשוב שבאים אל הנושא עם סקרנות ואהבה לדבר".