לפני כחודש נפגשתי עם אופירה ורוית, הלא הן האחיות יוספי, שהתפרסמו בשנות ה־80 והיו לצמד הנשי הראשון של הפופ הישראלי, במסגרת פרויקט תיעוד המוזיקה הישראלית, שבו אני עוסק. גלגלנו שיחה על מוזיקה, שאיפות והחיים כפי שהיו ונראו פעם. אופירה דיברה בפתיחות. אבל המחלה הקשה, שבה נאבקה ממש באותם רגעים, לא הוזכרה אפילו במילה אחת.
עד שלשום ידעו רק מתי מעט כי היא נלחמת כבר שלוש שנים בסרטן שד ארור, שמכלה אט־אט את גופה. "היא דאגה שלא ידעו ושמרה עד יומה האחרון על צחוק ואופטימיות", סיפר עליה גיסה, בעלה של רוית, אפי אללוף. "בחודש האחרון החמיר מצבה הבריאותי מאוד, והיא חשה שימיה ספורים. למרות זאת, שמרה על חוזק והומור ולא סיפרה לאיש ממכריה על מחלתה. היא נפטרה לצד משפחתה וילדיה: הבת רוני בת ה־22 והבן גיא בן ה־19, שהיו לצדה בימיה האחרונים. לאחר מותה חזרתי אל הראיון עם האחיות, שטרם פורסם, והפך להיות הראיון האחרון עם אופירה. אנו מפרסמים אותו עתה לראשונה.
נולדו במקרה
"אתה חייב להבין שאז לא היו שני ערוצים, אלא היה ערוץ אחד בלבד, ולא היו הרבה אמנים כמו היום, לכן מונחי ההערצה היו אחרים והחשיפה הייתה גדולה", אמרה אופירה יוספי בהתייחסה לימי התהילה שלהן זכו לפני כשלושה עשורים. "אחרי הפעם הראשונה בה ראו אותנו בטלוויזיה, למחרת כבר הפכנו לכוכבות. שלוש שנים לא יכולנו ללכת ברחוב בחופשיות".
במבט לאחור נדמה כי האחיות יוספי היו בזמן הנכון ובמקום הנכון: הן היו שתי צעירות נאות ואנרגטיות בעלות יכולות ווקאליות מצוינות, שהפגינו כוריאוגרפיה מדוקדקת וייחוס משפחתי בולט כאחייניותיה של הזמרת הפופולרית ביותר באותה תקופה – עפרה חזה ז"ל. כל אלה סייעו למכור את האחיות כמוצר פופ שקל לקהל לאהוב ולחבק. להיטיהן חרכו את הרדיו וילדות ונערות חיקו את סגנון הלבוש הקליל והצבעוני שלהן.
אולם למרות כל אלה, במשך שנים שחלפו נותר גורלן המקצועי של האחיות בגדר תעלומה, והן חקוקות בתודעה הציבורית בעיקר כצמד בעל להיט חד־פעמי – "לשמוח ולרקוד", שהגיע למקום השלישי בקדם אירוויזיון 1989.
30 שנה חלפו מאז ועדיין היה קל לזהות את השתיים: אופירה המתולתלת ורוית בעלת השיער החלק. את פני שתיהן עיטר אותו חיוך, שאפיין אותן גם בימי הזוהר. נדמה היה שאין בלבן כל כך געגוע לאותה התקופה. "החיים ממשיכים, כל אחת פנתה לכיוון שלה ואנחנו לא כל כך מתגעגעות לאותם ימים", אמרה רוית, "בייחוד לא להופעות, יותר אהבנו לעבוד באולפנים".
כמו דודתן עפרה, גם הן נולדו אל תוך המוזיקה. "בבית הספר נהגתי לשיר, וההופעה המקצועית הראשונה שלי הייתה ה'פסתיכון' הארצי, שם זכיתי במקום הראשון", נזכרה אופירה, "מי ששידך אותי לכל זה היה המורה שלי לביולוגיה, גבי ברלין".
בעקבותיה הלכה גם רוית, האחות הקטנה, שנדבקה אף היא בחיידק הבמה. "תמיד הערצתי את הקול המיוחד של אחותי", סיפרה רוית, "אני חושבת שהיא אחת הזמרות הטובות בארץ. אחרי שראיתי שהיא שרה ונהנית מזה, התחלתי גם אני לשיר, כבר בבית הספר היסודי".
מי שנכנסה ראשונה לתעשיית המוזיקה הייתה אופירה, ששירתה בלהקת חיל החינוך ועם שחרורה הופיעה בלהקת הייצוג של פסטיבל הזמר החסידי ושימשה כזמרת ליווי של דני סנדרסון. במקביל לצעדיה הראשונים של אופירה רוית התגייסה ושירתה בלהקת הנח"ל ובלטה בתוכנית הלהקה "תל אביב אינה מודאגת".
הצמד המוזיקלי האחיות יוספי נולד לגמרי במקרה. "לאחר שחרורי מהצבא, יגאל בשן לקח אותי תחת חסותו והתחלתי לעבוד עם יורם צדוק על אלבום משלי – 'לא שחורה, לא לבנה'", סיפרה אופירה, "אבל, בשביל להשיג כמה שיותר יחסי ציבור החליטו שאשתתף בקדם האירוויזיון והתחילו לחשוב על שיר שיתאים לי לבצע שם. במקרה עלה להם השיר 'לשמוח ולרקוד', שהיה קצבי וקליט, ואז הצוות החליט לצוות אלי מישהי או מישהו כדי לבצע בדואט את השיר בקדם. נזרקו כמה שמות, ופתאום זרקתי את השם של רוית, אחותי האהובה, שבדיוק השתחררה מהלהקה הצבאית. הם נדלקו על הגימיק והשאר היסטוריה".
השתיים ביצעו את "לשמוח ולרקוד", שכתבו יורם צדוק וזאב אולמן, על במת קדם האירוויזיון ועל אף שהגיעו רק למקום השלישי, הפכו ללהיט של הקדם ולתופעה היסטרית בן לילה. "זה היה בום מטורף", שחזרה רוית, "אפילו לפני הקדם עצמו הצלמים התערבו וכולם שמו עלינו כסף שאנו זוכות. בסוף גילי נתנאל לקח. היינו גימיק, הבאנו צבע אחר, צבעוניות ושמחה, משהו שלא היה בארץ באותה תקופה. למחרת כולם התחילו לחקות את הלבוש שלנו ואת הקולות שלנו. זה היה משהו לא נורמלי".
בניגוד לתופעת הסלבס של היום, האחיות לא התעניינו כל כך בלהתפרסם. "לא עניין אותנו להיות סלבס, רק עניין אותנו שישמעו אותנו שרות", אמרה אופירה, "פעם דיברו על מקצועיות, מנעד וכולי, היום הכל נעשה מטושטש מדי".
זמן קצר לאחר ההופעה בקדם החלו האחיות לעבוד על אלבום הבכורה שלהן – "אופירה ורוית יוספי" - שלטענתן די התפספס. "היה צמא גדול מאוד לשירים שלנו, אז הוצאנו שמונה תקליטי שדרים אחד אחרי השני עוד לפני שיצא התקליט, הרדיו השמיע את רוב השירים", סיפרה אופירה, "התקליט יצא מאוחר מדי לדעתנו, כי השירים כבר יצאו לפני זה. זו הייתה הצלחה מטאורית של שלוש שנים ועם זאת פספוס גדול של האלבום".
אף שהאלבום נחל כשלון מסחרי, האחיות הפכו לחביבות הקהל, והרדיו פרגן ללהיטי האינסטנט שלהן, בהם "כל אחד יכול", "טיפ טיפ טופ" ("מלצרית") ו"אלוהים". בשנת 1990, כשהן בשיא הפופולריות שלהן, נסעו השתיים, בעידודו של יגאל בשן, להקליט שירים בגרמניה בהפקת ראלף צאנג. אחד השירים נכתב עבורן בידי הזמרת הנודעת צ'אקה קאן. "זו הייתה חוויה מאוד מרגשת ובלתי נתפסת עבורנו", אמרה אופירה, "אבל, לצערנו, זה בסוף לא יצא לפועל וחזרנו לארץ עם פרוץ מלחמת המפרץ".
"זו הייתה קייטנה"
לדבריהן, על אף שאינן פעילות מקצועית למעלה מ־25 שנה, הן מעולם לא התפרקו. "לא היינו מגדירות זאת כהתפרקות, פשוט החלטנו לעשות לאט־לאט Fade Out", אמרה רוית, "תבין, היינו עסוקות נון סטופ בהופעות ברחבי הארץ ולא השקענו מספיק זמן בלמצוא חומרים טובים ובהקלטת שירים חדשים. נרדמנו בשמירה ופספסנו את המומנטום".
התפרקו או לא, השתיים הפסיקו להופיע יחד ב־1992. רוית פרשה מעסקי המוזיקה וגרה שנים רבות במקסיקו, בעקבות עסקיו של בן זוגה. לפני שנים אחדות חזרה היא לישראל, וכיום היא הבעלים והמנהלת מסעדת דגים. אופירה, לעומתה, הוסיפה לשיר ולהופיע, להשתתף בקדם האירוויזיון לבד (1991) ובהפקות טלוויזיה למיניהן, ובשנים האחרונות שימשה כאשת שיווק במרכז "דוהל" בתל אביב. "אנחנו אוהבות אהבת נפש זו את זו ובלתי ניתנות להפרדה", היא דואגת להדגיש.
יצא לכן להופיע יחד מאז?
אופירה: "לא, ברגע שנולדו לנו הילדים, החלטנו לרדת טוטאלית מהופעות"
שיערתן ש"לשמוח ולרקוד" יהפוך ללהיט כזה ענק?
"לא שיערנו, הופענו בכל תוכנית אפשרית עם השיר הזה".
רוית: "בשבילי זו הייתה קייטנה. בדיוק השתחררתי מהצבא ועבדנו עם הבמאי מיכה לבינסון לקידום השיר והתקליט של אחותי שהתפספס וחבל. כי הזרקורים הוסטו מהתקליט של אופירה לבד, ואני מתבאסת, כי אחותי היא זמרת ענקית, והיה לה אלבום כל כך יפה לבד".
אהבתן את הכוכבות?
"הייתי ילדה וזה היה מטורף, אתה מתבלבל. ביחס להיום אני חושבת: מי אנחנו היינו ביחס להצלחה וההערצה של אנשים היום".
אופירה: "הופענו איזה 17 הופעות בלילה ביום העצמאות, הייתה היסטריה, אבל לא חשבנו על להיות כוכבות, פשוט התמקדנו בלהופיע ולשיר".
אם הייתן יוצאות היום, בשנת 2017, הייתן יכולות לפרוץ?
ביחד: "חד משמעית כן!"
אז אין סיכוי לקאמבק? שאלתי אותן בסיום פגישתנו. "ממש לא", הן ענו יחד. ולא ידעו כמה הן צודקות.