קורין אלאל: “נחשפתי לרוע שהגיע דווקא מהאנשים הקרובים אלי"

קורין אלאל היא זמרת רוק, מלחינה ונגנית ישראלית. נולדה ב־15 במרץ 1955 בתוניסיה ועלתה לישראל בגיל 8. אלאל החלה לנגן בגיטרה בשנת 1967, כשהייתה בת 12. בשירותה הצבאי הייתה חברה בלהקת פיקוד דרום ובצוות הווי הנדסה קרבית. לאורך הקריירה שלה עבדה עם שלל אמנים והוציאה 13 אלבומים, ובהם "אנטארקטיקה" (1989), "זן נדיר" (1992), "כשזה עמוק" (1997), "תנינענק" (2001) ועוד. לאחרונה יצא אלבומה האחרון "כאחד האדם". בשנת 2001 יצאה אלאל מהארון. בשנת 2009 השתתפה בריאליטי האח הגדול VIP, שם הגיעה למקום החמישי. בעת השתתפותה בתוכנית סיפרה על התמודדותה עם סרטן השד. אלאל חיה עם בת זוגה והמנהלת האישית שלה, רותי אלאל. השתיים מגדלות את שני ילדיהן: עומר (15) ויהונתן (9). אלאל מתגוררת כיום במושב גנות.

האם היום ישנן יצירות מוקדמות שלך שהיית שבה אליהן ומשנה?
“ממש לא הייתי משנה דבר, חוץ מאלבום שלם שגנזתי ב־2000, אחרי ההצלחה של ‘כשזה עמוק’. היה נראה לי שהאלבום לא יצא טוב מבחינת מה שרציתי להעביר. הסיבה הייתה המפיק שהיה לי, שרק בדיעבד הבנתי שדיכא את היצירה של הנגנים, וביצירה שלי אני תמיד מחפשת ומדגישה את היצירה של הנגנים. כששמעתי את האלבום הרגשתי שהנגינה מתה, בלי התרגשות. אני תמיד לוקחת סיכון, אבל גם אחרי החוויה הזו לא הפסקתי להסתכן, לא ירד לי הביטחון. בחברת התקליטים שלי דאז תמכו בי בהחלטה לגנוז את האלבום. הם היו מדהימים. הם שמרו עלי. הם אנשים מאוד מקצועיים, והם מבינים מתי זה טוב ומתי זה רע, ויודעים לסמוך על חושי האמן”.

למרות הערכתה לאנשי המקצוע בחברות התקליטים, כיום אלאל מפיקה את אלבומיה בעצמה. “רבים מפיקים היום את אלבומיהם בעצמם, וזה עולם אחר", היא אומרת. "זה לא 200 דולר לכל שעה שחולפת. זה מעניק חופש לעבוד עם מי שאתה רוצה וכמה שאתה רוצה, ואני יכולה לחזור ולתקן מתי שאני רוצה. זו העבודה הכי טובה מבחינה מוזיקלית. חוץ מזה, נהייתי עוד בן אדם: אני היום גם סאונדמנית ועושה מיקסים ומקליטה, כלומר מוציאה אל הפועל את כל הפן הטכני של המוזיקה. אני עושה סאונד היום גם לעצמי וגם לאחרים. אני גם לומדת מוזיקה אלקטרונית במכללה בתל אביב כבר ארבע שנים”.

המתנה הכי גדולה
לאחרונה הוציאה אלאל את אלבומה ה־13, העונה לשם “כאחד האדם”. “לא הבנתי את השם הזה קודם”, היא מודה. “הרביתי לעסוק לאחרונה בתנ”ך בכלל ובקהלת בפרט. במגילת קהלת, שלמה המלך מדבר על האדם והוא אומר: ‘תחיה, תגדל את הילדים שלך, תטעה, יום ככה, יום ככה’. הוא נותן תרשים של ‘כאחד האדם’. התחברתי מאוד ל’כאחד האדם’ הזה. החוכמה שבספר הזה דיברה אלי. התפעלתי איך הוא מגדיר את ברירת המחדל של כל סוגי החושך של בני האדם, לא רק הדברים הטובים, והוא מגדיר את כל סוגי הרוע, שקיימים גם היום. זה מדהים איך האנשים שחיו לפני 3,000 שנים הם כמו האנשים שחיים בהווה”.

למה חשת צורך למפות טוב ורוע?
“הרוע שנחשפתי אליו לאחרונה הגיע דווקא מהאנשים הקרובים אלי. נתקלתי בכל מיני תכונות שליליות קטנות, כל מיני אנשים שיודעים לקחת מהשני מה שיש להם, או אנשים שמתעשרים, ואילו בנם חי בלי כלום. הרוע שקורה בסוריה, למשל, נוגע בי אישית. אחד הדברים שהדליקו אותי במגילת קהלת זה ששלמה המלך אומר שם: ‘אל תקלל עשיר, כי ציפור יכולה להעביר את הקללה לארץ אחרת’, ואז פתאום נפל לי אסימון: שלמה המלך היה הסאונדמן הראשון של היקום. הוא הבין שהכל הוא משהו ש’נוסע’”.

למרות הפרסום והתהילה, את עדיין מגדירה את עצמך גם “כאחד האדם”?
“אני לא מהאנשים העשירים. אני כאחד האדם, ואני ערה לכל מה שקורה מסביבי ורואה את האנשים והאמנים סביבי שבקושי גומרים את החודש. אני חיה היום את החיים האמיתיים, לא את החיים הדמיוניים”.

גם לקורין אלאל קשה לגמור את החודש?

"זה לא מצבי כל הזמן, וגם היום הכל בסדר, אבל זה קורה וזה קורה אצל כולם. כל עניין המחאה החברתית שלא הצליחה – זו החמצה גדולה. זה היה צריך לפרוץ, וחבל שזה נשאר עמום. כל אחד חזר לבור שלו, ושוב לכל אחד קשה בדל"ת אמותיו. וכולם מתנהגים ברחוב כאילו הכל בסדר. זה מצב לא ריאלי. אני רואה את האנשים בקהל: אין להם את אותה שמחה שהייתה להם פעם. אני רואה את הדיכוי והקושי בעיניים. אני ערה לזה בגילי”.

היית מרימה עכשיו מחאה חברתית?
“בטח. הייתי תומכת בזה, החיים במוזיקה מאוד מסובכים. החוקים השתנו: אין דיסקים ויש פחות חנויות, וצריך ללמוד את העולם מחדש, ולא כולם יכולים לעשות את זה. אני בעולם של המוזיקה האלקטרונית ומנסה ללמוד כל הזמן ולהתעדכן, אך אני רואה הרבה יוצרים מסביבי שלא מצליחים לעמוד בקצב. ככה נוצר מצב שצעירים שיכולים לעשות מוזיקה בבית ומבוגרים – לא”.

איך את מתמודדת עם סוגיית הגיל?
"אני בת 62 היום. אחרי שלמדתי את מגילת קהלת והייתי טעונה בהמון מידע חדש, העיסוק בגיל נראה לי מטרחן. מבחינת החברה, בגיל 60 שמים את האדם בצד, הוא הולך לפנסיה ונכנס לרובריקה של העולם השלישי, שאין לי בעיה עם זה. אבל מה שהבנתי וחוויתי לגבי עצמי הוא שגיל 60 זה הגיל הכי חכם של בני האדם. זה גיל שבו בן אדם מגיע למצב שהוא בשל, והוא עם מטען וניסיון חיים להכיל את כל מה שהוא יודע. עם זאת, דווקא אז החברה אומרת לו ‘תצא לפנסיה’. העצה שלי היא שאומנם החברה שמה אותך לכאורה בצד בגיל הזה, אבל אתה יכול לגדול בעצמך ולהעמיק את כל מה שלא עשית ב־60 השנה האחרונות. הייתי רוצה היום להגיע לתובנות של גיל 80 עם אנרגיות של גיל 60”.

ואם היית יכולה היום לגיל 20, היית חוזרת?
“לא, לא, ממש לא. לא תמיד זה היה קל. אני אוהבת את מה שאני היום. אני פוגשת הרבה אנשים שגם מרגישים כמוני. גם הם חצו את גיל 60 והתעוררו לחיים”.

מה השתנה בך?
“קודם כל, הקשר עם אנשים: פתחתי את הלב ואת האולפן שלי לאנשים. החלטתי לשבור את הקרח. כשהייתי תחת חוזה של חברת תקליטים, הייתי מחויבת לחוזה שלפיו אסור לי לתת תמונה שלי ואת הקול שלי למישהו אחר. זה גרם לי לסגירות. אני כבר תשע שנים חופשייה מכל חוזה של חברת תקליטים, והתחלתי לפתוח את החיים שלי למוזיקאים חדשים. הפסקתי לכתוב שירים לזמרים, גם כי לפעמים הם לא היו חוזרים אלי. החלטתי שמי שרוצה שאכתוב לו או אלחין לו – שיבוא אלי הביתה ואלחין לו על פי בקשתו, ולא משנה מיהו ומאיפה הוא. כולם אנשים מהרחוב, אלמוניים לחלוטין. אני מגלה אנשים, ויוצא לי לעבוד עם אנשים חדשים שלא חשבו שיעשו אלבום. הכיף שלי היום הוא לעזור לאנשים להתממש”.

כל בן אדם יכול כיום לכתוב שיר ולהגיע לקורין אלאל?
“כן. בשנים האחרונות זה מתנהל ככה. מובן שיש את רותי (בת זוגה והמנהלת האישית – ר”ז), שהיא המסננת, אבל עובדה שבשנים האחרונות הגיעו רק אנשים מדהימים. זה נעים, וזו המתנה הכי גדולה שנותנים לי. אני כל כך שמחה מזה. במקום להופיע בפני 10,000 איש, אני מקבלת זיקוק של בן אדם אחד”.

ויש מצב לקיסריה?
“היום כן, אני יותר מוכנה לזה נפשית. זה רק עניין של התארגנות. פעם לא הייתי מעזה להעלות את זה על בדל שפתיי בגלל חוסר ביטחון עצמי, משום שבכל הופעה הרגשתי שיורדות לי עשר שנים מהחיים. היום אין לי בעיה לפגוש את כל האנשים במכה. לא מפחדת יותר. גיליתי המון דברים לאחרונה. אני מרבה לחשוב. גיליתי לגבי עצמי ששלוש שעות ביום מספיקות לי כדי ליצור מה שאני צריכה. לא רוצה לעבוד הרבה יותר. אני מנסה לחשוב קודם, ואז שלב ההוצאה לפועל לוקח כלום זמן. כל העניין הוא לחשוב קודם, ואז כל העבודה הרבה יותר קצרה ופשוטה. פעם זה לקח שעות. לאחרונה, למשל, הייתי צריכה לכתוב מוזיקה להצגה בתיאטרון הבימה של הבמאי אלון אופיר, ואני יכולה לומר לך שבמשך כל הזמן שהייתי צריכה להלחין - ישנתי. בחלום דמיינתי את החלל ואת האוויר, ואז ירדתי לאולפן וביצעתי מה שראיתי בחלום תוך כלום זמן”.

חדר העבודה הכי טוב הוא המיטה?
“בדיוק. המחשבות. במגילת קהלת נכתב: ‘בערב, כשבאה לך מחשבה, אל תזלזל כי היא יכולה לשנות לך את כל הבוקר’”.

אם היית עוזבת את המוזיקה, מה היית עושה?
“הייתי כותבת ספר או מתמסרת לאיזה פרויקט שמאוד מעניין אותי לעשות”.

פתח מילוט
בימים אלה אלאל לא מוטרדת רק מהיצירה הבאה שתוציא, אלא גם ממצב כדור הארץ ובעיקר ממצב משק המים והמזון המידלדל שלו. “התחלתי לפתח בימים אלו פרויקט עצמאי שקשור בבעיה הפנימית של העולם ומנסה לענות על השאלה מה הולך להיות עוד 20 שנה, כשככל הנראה תהיה בעיה רצינית של חוסר מזון ומים לשתייה", היא מגלה. "אם מסתכלים במפה שצולמה מהירח על הארץ, רואים נקודות לבנות, שהן האזורים שנפגעו באוזון, וזה בלתי הפיך. כל העולם מנוקד בזה. האזור היחיד שלא מנוקד הוא המדבר. לאור העובדה הזאת, הרעיון שלי הוא שבנגב יפותחו ערים, כמו הערים שהיו בתנ”ך, ערים לא מזהמות, והן יעניקו פתח מילוט לחיים חדשים בתקופה הקשה שתבוא. הערים הללו יפעלו בתנאים של פעם, אבל עם כל הידע האלקטרוני שיש לנו כיום”.

העניין במגילת קהלת מעיד על מגמת התחזקות שלך?
“כולם שואלים אותי את זה, אבל אני ישר מורידה אותם מזה. אני פשוט נפעמת מהידע והחוכמה שהיו לפני 3,000 שנה. חשבתי לעצמי שאם שלמה המלך היה בא היום כאורח ומסתכל על החיים, הוא בוודאי היה אומר: ‘נפלתם על הראש. בתקופה שלי לא היה חשמל. כשהיה אור היה אור, וכשהיה חושך היה חושך. אז למה אתם הולכים לישון?’ אני בכלל חושבת שבמדבר צריך לחיות בלילה. יש אנשים שאוהבים לעבוד בלילה, אז שיעבדו בלילה, ושגם הילדים שלהם ילמדו בבית הספר בלילה”.

אז אפשר להניח שקשה לך לקום בבוקר ולהכין סנדוויצ’ים לילדים.
“כן. זה סיוט”.