שבע עשרה שנים חלפו מאז חברי רדיוהד ביקרו בפעם האחרונה בישראל, ונדמה שלא הרבה השתנה כאן, ואם כבר השתנה – אז לא לצד החיובי. הניכור האנושי מול העולם שהופך ליותר ממוחשב, כפי שתיארו אותו באלבום "OK Computer", רק התעצם אמש בעזרת מסכי הסמארטפונים שהיו מונפים אל עבר הלהקה, המפרידים בין האנשים, ליחידות מסריטות, שיעלו את החוויה לרשת החברתית.
הבידוד של ישראל במפה העולמית, והדה לגיטימציה שמקבלים אמנים שבוחרים להגיע לכאן רק החריפה, וטענה את הערב במשמעויות פוליטיות שהיו זרות לו. ואילו "Creep" התנגן בפארק, ממש כאילו הלהקה לא הפסיקה לנגן אותו כמעט כליל בהופעות שלה בעולם, והעלה תחושה שיעל אבקסיס עומדת לפרוץ אל הבמה במעיל ארוך של קסטרו מהפרסומת ההיא, עם אותו שיר בדיוק.
רדיוהד יודעים מה הם עושים כשהם עולים לבמה בשעה 20:30 בדיוק, ונותנים לקהל את מה שהם רגילים לתת: מוזיקה מורכבת, שורת שירים שהוא לא בהכרח מכיר, וכניסה אל תוך מסע רגשי סוחף, אך לא מטלטל, כשהקהל יכול להבין על מה הם שרים, גם אם המילים מתערבלות למעין עיסה שאין בה רווחים או פסיקים בין ההברות השונות, אך גם כזה שלא נותן את הסיפוק המיידי, שמופע ענק בפארק הירקון בדרך כלל נותן.
בניגוד להייפ הפוליטי שסבב את המופע של הלהקה בישראל בחודשים האחרונים, מאז שהודיעה על ביקורה בתל אביב - כאשר רוג'ר ווטרס דרש ממנה בפומבי לבטלו, בעוד הסולן תום יורק, נתן לו להבין כי ממש לא הולך לעשות את זה - ההופעה אמש הייתה הכי רחוקה מפוליטיקה שאפשר. או כפי שיורק אמר בעצמו על הבמה: "הרבה נאמר סביב ההופעה הזו, אבל בסופו של דבר באנו לנגן מוזיקה".
מסע ההכפשות ההדדי בין רדיוהד ורוג'ר ווטרס אומנם הביא לכל הצדדים המעורבים שירות יחסי ציבור נרחב, כמו גם עבור האמנים האחרים שקפצו על העגלה, ביניהם הבמאי קן לואץ' שניסה להשטיח את הדיון במילים: "רדיוהד צריכים להחליט, אם הם בצד של המדכא או המדוכא", וסולן R.E.M מייקל סטייפ שפרסם בחשבון האינסטגרם שלו את ההודעה: "אני עומד לצד רדיוהד ולצד החלטתם להופיע. בואו נקווה שהדיאלוג יימשך". אך כקידום להופעה שהתרחשה בפארק – המאבק היה מיותר במיוחד. בסקאלה שבין הפוליטי לאישי - ההופעה של רדיוהד הייתה על הקצה האישי של גלי ה-FM.
במרחב שבין הפוליטי לאישי – ההופעה של רדיוהד הייתה נמצאת על הקצה הקיצוני של גלי ה-FM, בצד האישי של הסקאלה.
במשך השעתיים הראשונות של המופע, יורק ולהקתו עשו מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לקחת את הקהל למנהרה חשוכה ומנוכרת של מוזיקה, שגורמת לך להרגיש קצת לבד בתוך קהל של 40 אלף איש. בניגוד לאמנים אחרים שהגיעו הקיץ, רדיוהד לא סיפקו לקהל רכבת הרים מטורפת של להיטים, כמו שעשו גאנז אנד רוזס, לפני ארבעה ימים בפארק.
גרף הריגוש של יורק לא מספק שיאים בזה אחר זה, אלא יותר כעקומה – לא עקומה ארוכה ומלנכולית, חוויה שלא נותנת לצופה סיפוק מיידי – ומותירה אותו תמיד עם הרוג'ר ווטרס ביד. אם באתם לחפש פאן, פספסתם בשבועיים, ואתם מוזמנים לצפות הקטעים וידאו של בריטני ספירס עושה עם השפתיים, על אותה במה בדיוק.
מסכי הענק בצידי הבמה לא הציגו תקריבים של חברי הלהקה, עבור המעריצים שעומדים רחוק, כפני שנעשה בכל מופע אחר בפארק. הם הקרינו קטעי וידאו ארט שונים ומשונים: פעם פסים סגולים מרצדים, פעם שלג בסגנון הטלוויזיות של שנות ה-90, ומדי פעם גם צילומים מטושטשים ומוסתרים של ראשיהם החתוכים של חברי הלהקה.
קטעי הווידאו הללו הפכו את תום יורק למעין נקודה קטנה, שזזה מעט ימינה או שמאלה על הבמה, עבור רוב המעריצים שלא הגיעו בשעה 17:00 אל הפארק, והיו צריכים להסתפק בשורות הרחוקות יותר של הקהל, וגם בלי אפשרות לקנות כרטיס לגולדן רינג, ולהיות קרוב למושא הערצתם.
נראה שרדיוהד רצו שנתרכז במוזיקה, ובחוויה שמעבירים הפיצוצים והריבועים הסגולים שעל המסך, במקום בחברי הלקה עצמם. מעין אנטיתזה, להופעה של בריטני, שהזכרנו לפני כמה שורות, שהתרכזה בקלוז-אפים על עופריה וישבנה המתוחים של הזמרת, לצד מוזיקה שהוקלט לפני 15 שנים באולפן.
אם אתם לא נמנים עם קהל המעריצים שלהם, ומכירים היטב כל שיר מתוך אלבומם האחרון "A Moon Shaped Pool", כנראה שלא הייתם נהנים מהחלק הראשון והארי של המופע, אבל הנאה, במובן המוכר של המילה, היא לא מה שתום יורק ולהקתו באו לספק.
לקראת סוף הערב, במה שנראה כמחווה נוסטלגית של רדיוהד לקהל שידע להעריך אותה כבר ב-1993, הרבה לפני שמישהו מחוץ לגבולות הממלכה הבריטית הצליח להבין את הלהקה הלא קלה לעיכול הזאת - הרבה בזכות השיר "Creep" שנוגן בישראל באותה פרסומת מיתולוגית עם יעל אבוקסיס וליאור מילר, הם חזרו אל השיר האהוב, ואל כל הלהיטים המוכרים והוותיקים יותר שלהם כמו “No Surprises” ו-“Karma Police" האהובים על הקהל הרחב.
"הוידאו ארט היה פצצה, בדרך כלל יש לך את התמונה של מה שהם עושים כדי שמי שרחוק יוכל לראות, אבל פה זה היה באמת וידאו ארט", הסביר חן פלדמן, מעריץ של הלהקה בסוף המופע, שהוסיף: "וזה היה אקסטרה כיף, כי עמדתי קרוב בכל מקרה וראיתי. אני לא צריך שישימו את הפרצוף של תום יורק על הטלוויזיה".
רדיוהד לא באו לעשות לכם פאן, אבל בהחלט נתנו ברגש
הלהקה לא הגיעה כדי לרצות מישהו, אם זה רוג'ר ווטרס, שרצה לבטל את המופע, או הקהל, שצפה בקטעי וידאו ארט אומנותיים, שהפכו את תום יורק לנקודה קטנה ורחוקה
