פרולוג
למקום שהתגלו בו הרבה כוכבי זמר, לפני שהיו פה "כוכב נולד" ו"הכוכב הבא" ו"אקס פקטור" ו"דה וויס", קראו "לי לה לו".
"לי לה לו" היה תיאטרון שהביא לבמה פזמונים וקטעי קישור קלילים. הקים אותו איש בשם משה ואלין. כל זה היה בימים שבהם לאמרגן ולמפיק עוד קראו אימפרסריו. האימפרסריו ואלין גילה, למשל, זמרת צעירה בשם שושנה דמארי. בהצגה הראשונה של תיאטרון "לי לה לו" שנקראה "הספר מתל אביב" (ונא לשים לב לדאחקה על "הספר מסביליה" שהוצג אז באופרה הארץ ישראלית) שרה דמארי הצעירה את "לילה בגלבוע". בן לילה הפכה הנערה בת ה־20 לכוכבת התיאטרון.

בתוכנית השנייה היא שרה את "כלניות" ועצבנה את הבריטים. הם אפילו סגרו את התיאטרון באחד הערבים, כי חשדו שהשיר של נתן אלתרמן ומשה וילנסקי לועג לצנחנים הבריטים שכונו "כלניות", בגלל הכומתות האדומות שעל ראשם. מובן שזה רק הועיל לשיר, לכוכבת ולתיאטרון. כולם נהרו ל"לי לה לו" והצטרפו לשושנה דמארי בפזמון החוזר.




כן, הדורות באים חולפים בלי גמר
אך לכל דור יש כלנית וזמר.
אשרי האיש אם בין סופות ורעם
פרחה הכלנית לו, לו רק פעם

כלניות. כלניות.
כלניות אדמדמות אדמוניות.
כלניות. כלניות.
כלניות מטוללות חינניות
(נתן אלתרמן)
תיאטרון "לי לה לו" היה קיים שלוש שנים, וביותר מ־20 התוכניות שהועלו בו, התגלו לקהל כוכבים לא מעטים. האמת, לאימפרסריו משה ואלין הייתה חולשה מיוחדת בעיקר לכוכבות. עם שתיים מאלה שגילה, הוא גם התחתן.

שלוש שנים. 26 תוכניות ואין ספור שירים שאנחנו שרים עד היום, אבל לא תמיד זוכרים וגם בכלל לא יודעים מי הן הכוכבות הנולדות ששרו אותם ראשונות.

תמונה ראשונה
טוהר ותכול המטפחת
לטף ורוך של היד.
את אז אמרת לי:
לא, לא אשכחה
את פגישתנו לעד....
ושוב היום
ואנו נפגשנו פתאום.
כחול המטפחת
קורטוב של נחת
ונתגשם החלום

(תרגום: אברהם שלונסקי)

הרבה זמן חיפשתי את טובה פירון, הזמרת ששרה את "תכול המטפחת" בתוכנית "שי לחייל" בתיאטרון "לי לה לו". אמרו שעזבה את הארץ כדי ללמוד משחק בלונדון ושהיא עושה שם קריירה בכלל לא רעה. לגמרי במקרה גילתה לנו מישהי שיש שמועות שהמורה לאנגלית של הבת שלה הייתה פעם זמרת ידועה בשם טובה פירון.

עוד באותו היום הגעתי לבית שלה ברחוב בר כוכבא בתל אביב. אחרי שבוע היא כבר שרה בצוותא, בהקלטה פומבית של תוכנית רדיו שלנו, את "תכול המטפחת" שלה. השיר נולד מחדש. גם טובה פירון. היא שיחקה בכמה סרטים, כשבאחד מהם, "קשר הדבש", שבה וביצעה את להיטה הידוע.





היא הייתה אשה קטנה וחכמה, אינטליגנטית ושופעת ידע. סיימה בהצטיינות את לימודי המשחק בראדא - האקדמיה המלכותית למשחק בלונדון. במלחמת העולם השנייה הופיעה עם להקה צבאית בפני החיילים של בנות הברית. זו הייתה להקה רוסית, והיא, בתלבושת הרוסית הצבעונית, שרה, ברוסית כמובן, את "סיני פלאטוצ'יק", שזה בעברית: תכול המטפחת.
באחת ההופעות באוסטריה היא פגשה את חיילי הבריגדה מישראל.

ובחור אחד במיוחד, ראשו שחרחר ועיניו מחייכות אפורות, שאומר לך כך בפשטות:
עת לשוב הביתה, טובה, הביתה!

כך כתבה בספר שלה "Goodbye פיקדילי" והוסיפה:
"אני עומדת על הבמה בתלבושת רוסית ושרה שירים עבריים. מאחורי עומדים אנשי הלהקה, רוסיים שמעולם לא שמעו את צלילי השפה הזרה הזו. והם תמהים... מה קרה? מה היא שרה פתאום, טטרית? מה זה?... והרגש חונק אותי. גאווה וגעגועים וצער... הכאלה הם הבחורים בארץ? שזופים, חסונים, גאים? הכאלה הם?... ואני שרה: את חכי לי ואחזור... כן, אני אחזור, אני מוכרחה לחזור".

את, חכי לי ואחזור.
את, חכי היטב.
את, חכי לי גם בקדור
מסגריר הלב.
את, חכי לעת כפורים,
את, חכי בחום.
את, חכי עת אחרים
ישתכחו עד תום.

את, חכי, חכי ולו –
לא יבוא מכתב.
את, חכי אם גם ילאו
המחכים לשווא...

איך ניצלתי זאת נדע
רק אני ואת.
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת
(תרגום: אברהם שלונסקי)

"לא איחרתי את המועד. הייתי כאן בחודשי השחרור. בשעות המאבק נדבקתי ברוח הדור הצעיר, הלכתי בעקבותיו. לא נשארתי בבית. במקלט. יצאתי אל המגינים והלוחמים. הייתי עמם ושרתי להם בעמדות ובמשלטים. עברתי את הארץ לאורכה ולרוחבה. זכיתי לראות, להבין ולהרגיש. לא נשארתי נוכרייה בארץ בשעתה הגורלית. לא איחרתי את המועד ולא החמצתי את הרגעים העילאיים שניתנו לדורנו. גם אני הייתי פה".
היא חזרה למקום ולקהל שזכר אותה עוד כשהייתה נערה צעירה, ששרה ורקדה על הבמה לבושה כנער חרדי מסולסל פאות:

אתם חושבים אני ידעתי.
הכל ברור כאל"ף בי"ת.
לכן זה באתי והופעתי
כדי לגלות את האמת...
(עמנואל הרוסי)

תמונה שנייה
- אומרים שהיא יפה
יפה היא?
בעצם שום דבר. כך סתם.
די נחמדה.
מה. נחמדה היא?
לא, אין בה כלום.
אף כי... אבל...

בכל זאת יש בה משהו
כן, יש בה איזה משהו
לא טוב שהוא. לא רע שהוא.
אבל כיום זה משהו.
אפה הוא קצת גדול שהוא
והילוכה קצת זול שהוא.
אך איזה גבר כלשהו
יכול את זה לסבול שהוא...
לא, אין בה כל ממש שהוא,
ובכל זאת יש בה משהו...
כן, משהו בה יש
(נתן אלתרמן)




המשהו הזה היה בג'ניה מיכלוביץ, זמרת שהגיעה לארץ בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וקיצרה את שמה לג'ני לוביץ. הקהל נפל לרגליה, והיוצרים כתבו לה שירים בנוסח ובאווירה שכמותם לא הכרנו לפני כן, אלה היו שירים קברטיים, כאלה שאיתם הופיעה באירופה, שאיתם היא עלתה לבמה ופלירטטה עם הקהל. "אתה חסר לי. אתה חסר לי. אתה אתה אתה / ורק אתה בלבד", כתב לה נתן אלתרמן. היא שרה את זה וכל גבר בקהל היה בטוח שהיא שרה רק לו: "אתה חסר לי / כלום לא עוזר לי / אתה. אתה. אתה באופן מיוחד".
וכך בין שירי הלאום, שירי העמק והגלבוע ובין הקולות העמוקים של זמרות תימן, הייתה ג'ני לוביץ מביאה לבמה את החושניות ואת הפלירטוט ואת הדו־משמעיות.

כבר מאוחר מדי. כבר מאוחר מדי.
עבר הזמן אין להשיב את מה שאין.
כבר מאוחר מדי. כבר מאוחר מדי.
לשווא לשווא אתה בוכה ומתחנן
(נתן אלתרמן)

היא השתתפה בארבע תוכניות במשך שנה. בכל תוכנית ביצעה שירים שהפכו מבוקשים, הושמעו הרבה ב"קול ירושלים" וכך התפרסמו. היא בקושי הבינה מה היא שרה, כי לא דיברה עברית, אבל הקסם והסקס־אפיל עשו את שלהם.
ג'ני לוביץ נעלמה מהר מבימותינו, אבל השאירה אחריה געגוע וזיכרון שלא דעכו עוד זמן רב בקרב אלה שזכו לראות אותה על הבמה.
סיפרו שיצאה לסיבוב הופעות בחו"ל ונשארה שם. אבל מישהו שראיינתי בזמנו סיפר, ולא למיקרופון, שהיה לה סיפור אהבה עם קבלן עשיר ונשוי. לילה אחד נעלמו שניהם ביחד.

תמונה שלישית
בתום מלחמת העצמאות יצאה שושנה דמארי להופיע בארצות הברית. את מקומה בתיאטרון ירשה נערה בת 15 בשם חנה אהרוני ששרה שם את "זוהרה בת תימן" ואת "זכריה בן עזרא". לימים גם היא יצאה לארצות הברית, הצליחה ונשארה שם.

והייתה מינה ברן, שהגיעה לתיאטרון מפולין. לה נכתב השיר "ארצנו הקטנטונת / ארצנו הקטנטונת / ארצי שלי שלי נפשי אליך כה נכספת". עד כדי כך נכספה נפשה לארצנו הקטנטונת, שכאשר יצאה להופעות ב... נכון, ארצות הברית, היא הכירה את בן בונוס, שחקן בתיאטרון היידי, נישאה לו ונשארה שם. אבל עוד לפני כן, בתוכנית "לא יותר מדי", היא ביצעה שיר שנקרא "עכשיו עושים את זה מניילון". חיים גמזו, המבקר של עיתון "הארץ" לא אהב כנראה את מה שראה ושמע. וכך הוא כתב:
"הפזמון הזה נרצח ממש על ידי הגברת מינה ברן שהראתה חוסר הבנה מפתיע של הטקסט". מי שהיה אז בן זוגה של מינה ברן, שהיה, אגב, קצב, הכה את המבקר כשזה יצא לילה אחד מ"כסית". "זאת מתנה ממינה ברן על הביקורת שלך", הוא אמר לו. המתנה הזו גרמה לאשפוזו של המבקר ולהעמדתו לדין של הקצב.

בין אנשים רבים כבר דרך לי פילסתי.
וניילון רב כה לא ראיתי מעודי.
אומרים שגם המוח זהו חומר פלסטי.
אצל רבים אבוי, זה ניילון אמיתי
(נתן אלתרמן)

אפילוג
בתחילת שנות ה־60 הוזמנה יפה ירקוני לסיבוב הופעות בדרום אמריקה. בארגנטינה הזמינו אותה לתוכנית אירוח לבצע שיר ביידיש בשם "נרות השבת של אמא". הבמאי רצה דמות אם שתברך ברקע על הנרות כשיפה ירקוני שרה. הוא הזמין שחקנית מבוגרת מהתיאטרון היידי של בואנוס איירס. כשיפה הגיעה לחזרה בבוקר היא נאלמה דום. האישה הזו הייתה ג'ני לוביץ, אלילת נעוריה. יפה לא ניגשה אליה. היא התביישה.
לשידור החי בערב ג'ני לוביץ לא הופיעה.


זמן קצר אחרי זה היא נפטרה.
אגב, אחד השירים שהכי מזוהים עם יפה ירקוני, בוצע במקור בפי ג'ני לוביץ.

חביבי, הכל עובר חביבי
אל נא תבכה, חביבי
חבל על הדמעות.
חביבי, אל תצטער, חביבי
חלום עובר, חביבי
חבל על חלומות
(שמואל פישר)