פרולוג
בשנה ההיא עלו על הקרקע בין השאר הקיבוצים בית זרע, עין שמר ושפיים. בתל אביב נבנתה שכונת פלורנטין ובירושלים קריית משה. באותה השנה החלו עבודות הקמת תחנת הכוח בנהריים. אלכסנדר פן, החתיך בן ה־20 וקצת, עלה ארצה. "ספיח", קובץ השירים הראשון של המשוררת רחל, ראה אור בשנה הזו. קמה קבוצת הפועל רמת גן־גבעתיים, ששיחקה כדורגל באצטדיון המכתש שנבנה באותה שנה. ונולדו שייע גלזר ויעקב חודורוב. וגם עמוס קינן. בתל אביב נולדה בדיוק באותה שנה בת לעדה וליחיאל פולני, נכדה לרופא הבילו"יי ד"ר חיים חיסין, ממייסדי העיר תל אביב.
נבצר ממני לגלות על איזו שנה מדובר, כי המלכה האם, היא נעמי פולני, מעדיפה שהחל מהשנה, ביום הולדתה שחל היום בדיוק, נחדל למנות את מניין שנותיה.
אפשר היה להתחכם ולהשתמש במטבע הלשון שהיא עצמה טבעה, ולומר שהיא "שמוניסטית פלוס", אבל מהו הפלוס הזה לעומת הפלוסים הרבים האחרים שיש לה.
בינינו, לא היא ולא איש מחבריה מוכנים להשלים עם גילה הביולוגי. ואם יש מישהו שמוכן לתת לה את הגיל הזה, הרי שבין כך ובין כך היא לא תיקח אותו. אז למה להתעקש?
תמונה ראשונה
יבוא היום, ועוד תשב אל מול האח,
וגם הגב יהיה כפוף כחטוטרת,
ותיזכר אז בימיך בפלמ"ח,
ותספר על זאת אגב עישון מקטרת
ומסביב, ומסביב ישב הטף
ואשתך גם היא מופלגת בשנים.
תזיל דמעה ותקנח את האף,
ותיאנח: היו זמנים. היו זמנים
(חיים חפר)
היכל התרבות בתל אביב. יום שישי בצוהריים. מאי 1960. "היה היו זמנים. מצעד פזמוני היישוב", שכתבו דן בן אמוץ וחיים חפר. על הבמה עולים בזה אחר זה כוכבי העבר, שאני בן ה־16 אולי שמעתי את שמם, אבל בקושי הכרתי את קולם מהרדיו וברור שמעולם לא ראיתי את פניהם. הסכמתי להתלוות לאמא שלי, כי בין מנחי המופע היו שני אלילי - יוסי בנאי ואורי זוהר. איתם היו יונה עטרי, רחל אטס ואבנר חזקיהו, שקרעו את הקהל מצחוק.
את שומעת? אמרה רוחל'ה אטס ליונה עטרי, בעלי עובד אצל פנחס רוטנברג אז הוא אמר לי שפעם הכל בארץ יהיה על חשמל.
מה, הפרימוס יעבור על חשמל? שואלת יונה בספקנות.
הפרימוס - לא, אבל הלוקס כן. משיבה לה רוחל'ה. ויהיה סמובר מחשמל ואפילו את רכבת העמק עוד יחשמלו.
מה את אומרת! מתפעלת יונה.
ועונה לה רוחל'ה: אני יודעת מה שאני אומרת. הנה, אתמול בבוקר בעלי התחשמל.
אבל צחוק בצד, כמו שנהגו אז לומר, כי היו הרבה דמעות כשעלו כוכבי העבר, ואמא שלי התרגשה עם כל הקהל לשוב ולפגוש אותם ולשיר איתם ועם מקהלת צדיקוב בניצוחו של יצחק גרציאני, את כל השירים ששמעתי בבית ושאת מילותיהם הייתה רושמת בפנקס קטן עוד כשהייתה נערה צעירה בקיבוץ נען.
היו שם ברכה צפירה ואסתר גמליאלית וניורה שיין וברונקה זלצמן ואלכסנדר יהלומי ויעקב טימן ויוסף גולנד ולאה דגנית. כל שם זכה בפרץ מחיאות כפיים וכל שיר בפרץ קולות, והכל לווה בדמעות ובצחוקים. פתאום, כששלוש השעות כמעט חלפו עברו להן, עלתה לבמה עלמה צעירה שעל גבה תלויה צמה כל כך יפהפייה ואחרי כל הקולות הרועמים שנשמעו במשך כל המופע, היא שרה בקול צלול ונקי ובדיקציה מושלמת, כשהיא מלווה רק בצלילי האקורדיון של האיש שעמד מאחוריה. שקט הושלך בהיכל. "זאת נעמי מהצ'יזבטרון", לחשה אמא שלי כלא מאמינה למראה עיניה ולמשמע אוזניה, וחרש־חרש הצטרפה עם הקהל לפזמון החוזר שהלך וגבר והתעצם.
היו זמנים. אז במשלט ישבנו.
היו זמנים. לחמנו ואהבנו.
עכשיו דבר אין להכיר,
על המשלט יושבת עיר.
אולי בזכות אותם זמנים.
(חיים חפר)
וכך, ב"היה היו זמנים, מצעד פזמוני היישוב" בהיכל התרבות, בחודש מאי בשנת 1960, התוודעתי לראשונה לנעמי פולני, המלכה האם.
תמונה שנייה
נעמי'לה את לבי את שוברת
אבל לא ניכנס לפרטים.
השיטה כאן בכלל היא אחרת,
פה החבר'ה יהיו מבסוטים
ויהיה זה נכון, כי מרגע ראשון
תזכרו את השם צ'יזבטרון צ'יזבטרון...
...זאת קולקציה של צחוק וצ'יזבאטים
שכמוהם מזמן לא שמעתם.
צ'יזבטרון, צ'יזבטרון, צ'יזבטרון.
אומנות. כישרון
(חיים חפר)
עם כל הכבוד, ויש כבוד לכל חברי הצ'יזבטרון: לגדעון זינגר, לאוהלה הלוי, לשלמה בר שביט, ליואל זילברג וליתר המשתתפים, אז כולם ידעו ששייקה אופיר ונעמי פולני היו הכוכבים הבלתי מעורערים של הצ'יזבטרון, הלהקה שהניחה את הבסיס לכל להקות צה"ל.
נעמי ושייקה היו אלה ששרו את "היי הג'יפ" ואת "דחילק, שולה". החיילים השתגעו על נעמי שהצחיקה אותם עד דמעות במונולוג שלה "אולי זה יישמע טיפשי/ אבל אני נורא אוהבת סרט בלשי" ושרה להם את טנגו קולוסאלי:
על שפת הים תמיד היית מחכה לי
ומספר לי סיפורים.
היום זה כבר לא משנה לי.
היום חיי גמורים.
אני יודעת כי תאהב אישה אחרת
ומשום כך אני אותך משחררת.
חבל חבל,
אך זהו הגורל
(חיים חפר)
אף על פי שלהקת הצ'יזבטרון הייתה קיימת רק שנתיים, היא השאירה לנו שירי נצח כמו "הן אפשר הן אפשר/ שיהיה זה פשוט כבר מחר" ו"יצאנו אט/ חיוור היה הליל" ואת שיר הרעות, שיר השירים של כל הזמנים.
ונזכור את כולם.
את יפי הבלורית והתואר.
כי רעות שכזאת לעולם
לא תיתן את לבנו לשכוח.
אהבה מקודשת בדם,
את תשובי בינינו לפרוח
(חיים גורי)
תמונה שלישית
האם האם האם אמרו לך פעם
שעל גבך תלויה צמה כל כך יפהפייה.
שאם ארצה לאבד עצמי לדעת
אז רק בצמתך אבחר כחבל התלייה
(חיים חפר)
"העבודה עם נעמי פולני בלהקת הנח"ל הותירה בי ובשאר חברי ללהקה רושם עז". ככה כותב יהורם גאון ב"עוד אני פוסע", ספרו האוטוביוגרפי. "נעמי הייתה נערצת עלינו בזכות אישיותה הכריזמטית וחריפות שכלה. ובעיקר בזכות החדשנות שהביאה ללהקה הצבאית". הוא מספר כיצד באו יוצאי הלהקה וביקשו להמשיך לעבוד איתה. "רצינו רק לשיר עם נעמי, להיות עם נעמי, ללמוד אצל נעמי".
ב־16 במאי 1961, באולם נחמני בתל אביב, התקיימה ההופעה הראשונה של להקת התרנגולים באולם מלא עד אפס מקום. "בתום המופע התקבלנו במחיאות כפיים סוערות, שאחריהן עלינו שוב לבמה ונתנו את המופע כולו כהדרן", כותב יהורם גאון, "הקהל פשוט קרא לנו לבמה שוב ושוב, ואנחנו עלינו וביצענו עוד שיר ועוד שיר, עד שביצענו את כל השירים שנית".
התרנגולים שיגעו את כולנו. צעירים ומבוגרים נהרו להופעות שלהם. החברים שלי ואני ראינו אותם כמה וכמה פעמים. לא היינו היחידים. עד היום אני מזהה את הגרופיז של אז. אלה שיכולים לזכור את הקולות ולשחזר את התנועות של התופעה המכוננת ההיא. מעולם לפני כן לא נראתה אצלנו שלמות שכזו. הדיוק בצליל ובתנועה. השירה הנקייה. כל שיר ושיר היה סצינה תיאטרלית. זו לא הייתה כוריאוגרפיה. ממש לא. זה היה בימוי ועיצוב של תנועה זורמת, שמלווה ומשלימה את המילים ואת הלחן. זה היה מרחיב לב. זה היה מרגש. זה היה חכם. זו נעמי פולני.
פעם לחצתי עליה. נורא רציתי לדעת עם אילו מהשירים שלה היא הכי שלמה. "השמלה הסגולה", ענתה. היא גם נימקה, אבל מכיוון שלא חוננתי בשפה מדויקת ובוהקת כמו שלה, לא אנסה לחזור על זה אפילו.
את תלבשי את השמלה הסגולה
ושוב עינייך מוצפות באור כהה.
את תשלחי חיוך אל כל עובר ושב
וסיגלית פתאום תפרח בשערך.
את תזמרי לך שיר שאת מיליו שכחת.
את תצחקי פתאום ולא תדעי מדוע
כשאנחנו נצא ביחד
(חיים חפר)
אפילוג
מדי ליל שבת בין אחת עשרה לחצות משודרת ברדיו 103FM, שעה של מוזיקה ישראלית בעריכתה של נעמי פולני. גם אני, כמו רבים ממעריציה המובהקים, מקפיד להאזין לבחירותיה של המלכה האם. לרוב אני מתמוגג לשמע השירים והביצועים שכבר לא מרבים כל כך להשמיע אותם ורק אצלה יש להם עדיין מקום של כבוד. לעתים אני קצת מופתע לגלות שירים ויוצרים צעירים יחסית שלא העליתי בדעתי שהיא שמעה אותם ועליהם.
דליה גוטמן, מפיקת־העל שהיא חברתה הקרובה, הייתה נוהגת לשוחח עם נעמי פולני לפני כל תוכנית, ובעזרתו של מעריץ נוסף, יובל ניב, עלו השיחות האלה לרשת.
"הדבר שמפתה אותי בתוכנית שאני עורכת השבוע", סיפרה באחת הפעמים, "זה לעשות איזשהו רצף מתקבל על הדעת של פרטים שהתהוו בנפרד. זאת עשייה שמעניינת אותי. בתוך הארגון, השיר הרבה פעמים מקבל תוספת, משמעות ואיכות. שירים שאולי כבר משעמם לשמוע, בתוך הסדר החדש מקבלים תוספת עניין. לפעמים יש שירים שלא שמחים לשכנות שסידרתי להם. לא תמיד הם אוהבים אחד את השני. אני קוראת לתוכנית 'אין חדש תחת השמש'. השיר הראשון נותן את הטון".
הדרך יפה עד מאד - אמר הנער.
הדרך קשה עד מאד - אמר העלם.
הדרך ארכה עד מאד - אמר הגבר.
ישב הזקן לנוח בצד הדרך
(לאה גולדברג)
בפייסבוק קיימת קבוצה. "פרס ישראל לנעמי פולני", קוראים לה. פתאום אני מבין כמה זה מגוחך. לבקש פרס ישראל לנעמי פולני? הרי היא עצמה פרס ישראל. לא ככה?