כל כך הרבה אלבומים ישראליים חדשים יוצאים פה, כל הזמן, ועכשיו - בואכה ראש השנה - הקצב רק מתגבר. במקום לקונן בפעם המיליון על חוסר התוחלת שבעניין, החלטתי להאיר שלושה אלבומים מצוינים שיצאו בחודשים האחרונים וקרוב לוודאי שרובכם לא שמעתם עליהם. הראשון הוא “בדרכו שאין ישר בה". אלבום של רועי ריק, איש להקת הקולקטיב, שהוא למעשה גרסאות עבריות לשיריו של המוזיקאי האיטלקי פבריציו דה אנדרה. הוא נחשב לאחד הזמרים–יוצרים הגדולים באיטליה, אבל שמו לא ממש הגיע לישראל, מה שמקשה מראש על הפרויקט הזה מבחינה מסחרית.
ועדיין, תהילה והצלחה ממש לא היו המוטיבציה העיקרית כאן. ריק בא מתוך אהבה והערכה למוזיקאי הזה, שלהטט בין הרבה ז'אנרים מוזיקליים ונודע בעיקר בחשיבה האנרכיסטית שלו, וזה ניכר בכל אקורד באלבום. התרגום החופשי של ריק ושל אלה אילון מלבב, כולל הקריצות המקומיות (“רגל פה ורגל שם, מחוקים מערק"); השירה לא מהוקצעת, אבל מלאת התלהבות ורגש; יוסי מזרחי המפיק המוזיקלי רקח כאן צליל עשיר, עם קריצות של בנג'ו, קלרינט, כינור ומפוחית; ומעל הכל, השירים של דה אנדרה הם אכן מצוינים וראויים לחשיפה לקהל הישראלי. זה אלבום צנוע ויפה, של מוזיקאי שמצדיע למוזיקאי גדול אחר בלי לבטל את עצמו.
לונא אבו נסאר היא לא שם חדש עבור חובבי מוזיקה. המוזיקאית שגדלה בנצרת היא חברה באנסמבל המוזיקלי היפואי סיסטם עאלי, ואלבום הסולו הראשון והמוערך שלה יצא לפני ארבע שנים. האלבום החדש שלה, “מערבולת", מורכב כמו תמיד אצלה מעברית ומערבית, והוא מכשף, אחר ופשוט יפהפה. שירים שמדברים על חיפוש עצמי וסערות קשות (“להתעקש עד אסון, עד שאין עוד לאן. הכי נמוך שאפשר. אולי רק אז אתעורר מהכישוף הזה"); עטופים בהפקה מוזיקלית מעולה של דרור רותם, שברא אמביינט מסוגנן, אבל כזה שיוצר תחושה מתמדת ומכוונת של חוסר מנוחה.
אבו נסאר לוקחת אתכם לתוך המערבולת המהפנטת הזו, שכובשת בכנות שלה גם כשהיא שרה בערבית, שאני לא מבין ממנה כמעט כלום. אגב, מרתק לשמוע איך היא אחרת בכל שפה. בעברית יש בה משהו לירי ומלנכולי, עדין מאוד. בזמן שבערבית היא נשמעת אסרטיבית ובטוחה יותר.
ברצועה "עכס אל־סר" היא מגלה גם את הפן הראפרי שלה, שיש בו לא מעט זעם ועוצמה. ובכלל, ברור שחלק מהמערבולת של אבו נסאר קשור גם לזהות הכפולה שהיא נאלצת לתחזק, כערבייה ישראלית. בדיוק כמו תמונת העטיפה היפה, של ציפור העומדת במים וגם משתקפת מתוכם, בגרסה חיוורת (או עדינה?) יותר. אלבום יוצא דופן, שהיה חייב להפוך את אבו נסאר להרבה יותר משם המוכר רק ליודעי ח"ן.
גם יוני ליבנה שייך לזן המוזיקאים המוערכים שעוד לא פרצו לתודעה הרחבה. אבל האלבום החדש שלו, והשלישי במספר, “הרופא לשבורי לב", עשוי לשנות את ההגדרה הזו. בייחוד השיר “מתחת לשרוול", דואט חינני שלו עם חנן בן סימון, שהוא בעצם שיר אהבה הומואי לגבר שהוא רואה במסיבה, וכבר זכה לתגובות חמות בתחנות הרדיו. “פרחים על החולצה שלך, ונמרים ונמרים ונמרים. גבר טרופי, גבר טרופי. יער גשם סבוך מסתתר בין ריסיך, ערפל מציץ מתחת לשרוול", הוא שר שם.
ליבנה, שהוא גם מבקר ספרות, כותב בגובה העיניים ובאופן מלא הומור ורגש על יחסי אהבה, מכל הסוגים. מערכות היחסים מתבטאות גם במוזיקה עצמה, ובכל אחד משבעת שירי האלבום ליבנה משתף פעולה עם מוזיקאי אחר, כמו דניאלה ספקטור, שירה ז' כרמל מהאחיות לוז, רועי אביטל ורועי חרמון. התוצאה היא משהו שכמעט לא קיים פה - פופ אינטליגנטי שגם עושה נעים באוזן, אבל גם מעניין להקשיב לו.
ליבנה זכה בפרס אקו"ם על הלחנים באלבום הזה, אפשר להבין למה, וגם הוא יהלום שצריך כבר לנצנץ בחדרי תצוגה יותר משמעותיים.