כשרג'ינה ספקטור עולה לבמה ומתחילה לשיר בעברית את הפיוט "שלום עליכם", משתררת דממה בקהל. למשמע קולה הרך שמפלח את החשכה, התחושה היא של מפגש עם חברה ישנה ששבה הביתה. וספקטור, הזמרת, המלחינה והפסנתרנית היהודייה־אמריקאית ממוצא רוסי, מודה שהיא אכן שבה הביתה. "ישראל היא המקום הראשון ששרתי בו בפני קהל", היא מספרת.
בהופעה של ספקטור, שנערכה באמפי־פארק רעננה במוצאי השבת האחרונה וסגרה סיבוב הופעות בן שנתיים לקידום אלבומה האחרון, Remember us to Life, היוצרת בת ה־37 שלוותה במתופף, קלידן וצ'לן, תגמלה את הקהל במיטב שיריה ולרובם נתנה ביצועים מסחררים, שבמהלכם היה קשה להסיר ממנה את העיניים. כך למשל ב־Better שפשוט לא יוצא מהראש, ב־Us המלודרמטי, ב־Bobbing for Apples הנהדר (עם המשפט האלמותי Someone next door’s fucking to one of my songs), ב־The Light המרגש וב־Samson כהדרן, שחרך את הפארק עם המשפט And history books forgot about us and the Bible didn’t mention us.
מעבר לכישרון האדיר וליכולות הווקאליות הנדירות, ספקטור היא אמנית שקשה להגדיר. כל שיר שלה הוא מופע קטן שבו היא מלהטטת בקולה ובנגינתה, מסרבת לקחת את הדרך הברורה מאליה, מנפצת תקרת זכוכית בלתי נראית. התוצאה היא ערב־רב של קולות ותחושות שמזכיר קצת את פיונה אפל, נשמע קצת כמו טורי איימוס, מהדהד לעתים את סוזן וגה, אבל בעצם לא דומה לכלום. ספקטור תמרנה בהופעה בין פסנתר הכנף לבין הגיטרה החשמלית ("אני לא באמת יודעת לנגן בגיטרה. זה מה שקורה כששמים לנערת פסנתר גיטרה ביד"), וגם אמרה בדיוק מה היא חושבת על המאורעות האחרונים בארצות הברית ("הפאקינג־נאצים חזרו, וכל כך מוקדם! מי היה מאמין") .
כשהיא יורדת מהבמה סופית, לוקח זמן לקסם להתפוגג. ואולי אין כמו מילות השיר Fidelity כדי לתאר את הקושי להשתחרר מכבליה של ספקטור: I Hear in my Mind / All of these Voices / I Hear in my Mind/ All of these Words / I Hear in my Mind / All of this Music/ and it Breaks my Heart.