שלושים שנה שדנה ברגר, אחת הרוקריות המובילות בישראל (ואולי מהבודדות שעדיין מאמינות ברוקנרול אנטי מסחרי), מנהלת קריירה מוסיקלית ענפה שאומנם ידעה עליות ומורדות, אך בעיקר שמרה על סטטוס יציב של טקסטים איכותיים ולא שגרתיים, לחנים רבגוניים, וקול שרק משתבח עם השנים. ב"ימים צפופים", אלבומה העשירי שיצא ממש עכשיו - חם מהתנור, ברגר נשמעת רלוונטית ומעניינת כפי שלא שמעתי אותה שנים: חושפנית יותר, חסרת מעצורים, פרועה ועם זאת עדינה, רכה ושברירית.





האלבום נפתח עם השיר הכי "כסאחיסטי" באלבום, בניחוח פופ-רוק סיקסטיזי, "מהפכה", שכולל משפטים נועזים עבור ברגר כמו, "היום אני קוסמת, היום אני פצצה, היום אני גדר, היום אני פרוצה", יריית פתיחה לא פחות ממושלמת. אחריו, מגיע כאנטיתזה סנטימנטלית, שיר הנושא מהאלבום, "ימים צפופים", המלנכולי, הרגוע ושובר הלב, שמציג את ברגר הידועה והמוכרת ("כשהתותחים יורים האהבה בוכה"). כהמשך ישיר למלנכוליה מגיע אחד הבלוזים הטובים ששמעתי מבית היוצר של הזמרת, שעם סלסול מדויק יכול להפוך לבלדה ים תיכונית מופתית - "אתה לא בבית", שיר על פרידה וגעגועים לאהבה כוזבת שתמה.



ב"עם היד על הלב", שיר פולק בלוזי עדין, המציג בגאון את קולה המלטף והמרטיט של ברגר, משתפת דנה פעולה עם אשכול נבו, ושרה על אהוב ליבה שתמיד במחשבתה (גם אם לא בזרועותיה). אך ללא ספק השיר העצוב, הריאליסטי והיפה ביותר, באלבום הוא "נגן" שהלחין דודי בר דוד, למילותיה של צרויה להב: מונולוג דרמטי של אם ששרה לבנה שזה עתה נולד, ברגע של אושר, לעולם מלא ייסורים וכאב, טקסט עמוק שמשתלב היטב עם הלחן הקליט.





כהלך הרוח של האלבום, ברגר ממטירה עצבות ובדידות של שברון לב מאהבה שהייתה ואיננה, גם ב"קבצנים" (שכולל סולו גיטרה רוקי במיוחד של יניב דדון), ו"קומי לכי" שמציגים תהליך אישי ופגיע מאד של ברגר בהשלמה עם אובדן הזוגיות והכמיהה לחזור למה שהיה. כהמשך סיפורי ולירי לאלבום, מגיעים השירים "בסך הכל", "אל תאמין לי", "תגיד לי מתי להתחיל", "שודדים" ו"אם אתה שומע", שדנים דווקא בהתחלה חדשה, ובניסיון לתת סיכוי נוסף לאהבה.



מלבד "מהפכה", היוצא דופן מבחינת רצף שירי האלבום הדנים באהבה וביחסים של "בינו לבינה", מתבלט "אחות" בו ברגר שרה לחברתה הטובה ביותר מהעבר, זו שגדלה איתה והייתה לה נפש תאומה, עד שהגיע הזמן שהשתיים פנו לדרכן הנפרדת. זהו שיר טראגי ומצמרר על זיכרונות מחברה מהעבר, שהלכה לעולמה.





האלבום המלנכולי, כדרכה של ברגר, הוא אחד האלבומים הטובים, הכנים והאישיים ביותר שלה, והוא מציג את נפשה בצורה החשופה והישרה ביותר. בחירת השירים העצובים והמרגשים כאחד, לצד לחנים מקוריים ושונים זה מזה, והדגש הנרחב ששמה ברגר גם לעיבודים המוסיקליים (היא עבדה עם תשעה מפיקים מוסיקליים שונים בהם שמוליק ורועי נויפלד, חמי רודנר, דודוש קלמס, איתי פרל, נדב אזולאי ועוד), רקמו אלבום מעולה שלא קשה לעכל אותו, אך נדרשת יותר מהאזנה אחת בכדי באמת להבין ולהתרגש איתו.