האלבום החדש של פאר טסי נקרע בין איכות לזילות

שנתיים אחרי שפרץ לתודעה בענק עם "דרך השלום", פאר טסי מתקשה לשחזר את ההצלחה או להצדיק את מעמדו כזמר ים־תיכוני בולט, עם רצף שירים רדודים ודי גרועים, שנשמעים כבדיחה עצובה (ואני לא מתכוון לדדי דדון), שלא מצליחים להתקרב לאותו להיט, שבנה אותו. באלבום החדש "שחור או לבן", אני מוכרח להודות, טסי הצליח לשבור סטיגמה ודי הפתיע אותי, בחלקו לפחות, עם כמה שירים איכותיים.

אומנם לא מדובר בשירים בעלי פוטנציאל להיטי, אך הם מוכיחים שכשהוא רוצה, הוא יכול להישמע טוב. בין השירים שזכו לטקסטים וללחנים רציניים ולא משוחזרים, אפשר למצוא את שיר הנושא, "בשלושים לעשירי", "זה לא משנה", "סרט ישן" (שהלחינו טסי ואריק זנטי למילותיו של אסי דיין ז"ל), "רק עוד פעם" ו"כמה טוב": בלדות חזקות, עוצמתיות ווקאלית שמצליחות לגעת, לרגש ולשדר פסון שרמנטי מצדו של טסי.

החוליה החלשה באלבום, זו שאמורה להיות חזקה אצל טסי כזמר ים־תיכוני, הבונה עצמו על חפלות וחתונות, היא דווקא שירי הקצב והסלסולים: במקום לבחור בשירים קליטים עם משמעות מינימלית, או אפילו מעט מקוריות, בחר טסי להרוס במו ידיו את רצף השירים האיכותיים דלעיל, שהעטירו איכות על האלבום, ובחר בשירים ים תיכוניים פרימיטיביים של שקל וחצי בשוק הסיטונאי של המסחרה העירונית.