מהרגע שנולדה, ענבל פרלמוטר חישבה את זמנה לאחור. "אני כמו כוכב נופל", אמרה לקורין אלאל, "באתי לכאן לזמן קצר". אבל בזמן הקצר הזה על פני האדמה, בסך הכול 26 שנים, היא הספיקה לעשות כל כך הרבה והותירה את חותמה על כל מי שהכיר אותה, כך שגם 20 שנה אחרי מותה הזיכרונות ממנה חזקים ועוצמתיים. "אומרים שלפני שאתה מת החיים עוברים לפני העיניים שלך. כשאני אראה את הסרט הזה, ענבל תהיה לי מול העיניים", אומרת הזמרת והיוצרת אלונה דניאל.
היא הייתה מוזיקאית בחסד, אמנית בעלת אנרגיה מתפרצת. היא הובילה להקת רוקנרול על טהרת המין הנשי ובלי שהתכוונה שיגרה לעולם מסר של העצמה נשית וכוח נשי. המראה שלה, הקוליות הבלתי מתאמצת שלה, חייה על הקצה, של מוזיקאית שנעים בין השוליים למרכז ובין שפיות לשיגעון, הפכו אותה לאישה שנערות רצו להיות.
פרלמוטר נולדה ברחובות ב־1971 למשוררת עפרה שונית ולמורה לגיטרה קלאסית אברהם פרלמוטר. אחותה איריס הייתה לתקופה קלידנית בלהקת "נושאי המגבעת", וכיום מתגוררת באירלנד. בתיכון דה־שליט ברחובות הכירה ענבל את יפעת נץ, והקליק היה מיידי. ב־1992 הן עברו לתל אביב וניגנו במועדונים קטנים בעיר הגדולה.
"הכרנו כשהיינו בנות 17", מספרת נץ, "נולדנו באותה עיר וגדלנו בה, והיינו חברות גם מעבר לכל העניין המוזיקלי. הלהקה התחילה ממני בעצם. ניגנתי בהרכב אחר, וכשענבל חזרה מלונדון לקחתי אותה לחזרה והתחלנו לאסוף נגניות. לא חשבנו מראש על העתיד, רצינו ליהנות ולנגן. לא באמת ידענו לנגן ותוך כדי השטח למדנו. כשנכנסו למשטר של עבודה, זה הלך והשתפר".
את יעל כהן, הצלע השלישית בהרכב, פגשו השתיים במועדון רוקסן המיתולוגי, שם הציעו לה להצטרף. היא היססה מעט. "לענבל הייתה יכולת למגנט ולהפנט, מעבר לאדם המיוחד שהייתה", מספרת כהן, "הייתה סביבה הילה". השלוש הפכו ללהקת "המכשפות" וההצלחה הייתה כמעט מיידית.
די מהר נכנסה לתמונה גם קורין אלאל, שהפכה למפיקה המוזיקלית של הבנות וגם לבת זוגה של פרלמוטר. "בדיוק הייתי אחרי 'זן נדיר' כשהחלטתי ללמוד גיטרה קלאסית אצל אגון קרטן, המורה הכי גדול לגיטרה בארץ וגם הכי מפחיד", היא נזכרת. "למדתי אצלו שנה וחצי, ותמיד היו אנשים שחיכו בתור לשיעור שלהם. יום אחד הגעתי וראיתי בחורה קטנה עם פוני קצר. לא הבנתי מה בחורה כל כך צעירה עושה אצלו. שאלתי אותה מה היא באה ללמוד, והיא ענתה 'ניצוח', והוסיפה שיש לה להקה ושהיא תשמח אם אבוא לראות אותן. אמרתי לעצמי שאני חייבת לשמוע אותן".
אלאל הלכה, נדלקה והחליטה לקחת חלק. "מיד קלטתי את הטקסטים, את היכולות המוזיקלית, את הגיטריסטיות", היא מספרת, "היא השתמשה בידע הקלאסי של אבא שלה כדי לנגן רוק. אלו עולמות מקבילים שלא היו אמורים להיפגש, אבל אצלה זה קרה וזה נתן לה ידע שלא היה לאף אחד. היא הייתה מסבירה לי דברים, יכולתי ללמוד ממנה".
הבנות סיפרו לאלאל שיש להן הופעות אבל לא משלמים להן, והיא ידעה שהן חייבות מפיק שישמור עליהן. "פניתי לליליאן שוץ והשמעתי לה שיר שלהן", מספרת אלאל. "היא מיד באה, זה קרה נורא מהר. לקח שנה לעבוד על האלבום, כי הן לא היו מוכנות מבחינה טכנית, זו הייתה עבודה קשה שבמהלכה הזמנתי את ענבל שתנגן איתי על הבמה ותפתח את עצמה. הרגשתי כמו מאמנת אישית והצלחתי להביא אותה לרמה גבוהה".
בלהקה של אלאל ניגן גם ערן צור, מי שפעל באותם ימים בלהקת "כרמלה גרוס וגנר". "היא הייתה מיוחדת", הוא אומר, "לא ראיתי אף מגישה דומה לה ברוקנרול הישראלי. המסלול שלה היה קצר. בעירה חזקה וקצרה, כמו כוכב שביט".
את הבעירה החזקה ראתה כל המדינה בפסטיבל עין גב שהתקיים ב־1993: הבנות הפכו את הקלאסיקה "קסם על ים כנרת" לשיר אהבה בסגנון פאנק. אחרי ההופעה האלמותית הזו כבר לא היה אחד שלא הכיר אותה. ארבע שנים ארכה הקריירה המוזיקלית של פרלמוטר, את רובה עשתה במסגרת "המכשפות". שלושה אלבומים הן הוציאו: "עד העונג הבא", האלבום הראשון שהפך לזהב; "זמנים מוזרים"; ועוד מיני־אלבום בשם "המכשפות מתכסות", שבו הקליטו גרסאות כיסוי לשירים מוכרים. הן הופיעו בלי סוף, ובין היתר חיממו את ביורק והקליטו שיר עם ניק קייב.
"היה בזה קסם, משהו חדש ומסקרן, דברים שלא מכירים פה", מנסה כהן להסביר את ההצלחה. "בכל זאת, להקת בנות שמנגנות רוק ולא עם פלייבקים, וכותבות שירים עם טקסטים שכל אחד יכול להתחבר אליהם. מעבר לעובדה שההרכב היה מוכשר מכל הבחינות, וזה קרה ברגע הנכון ובזמן הנכון, הייתה ענבל - בחורה מבריקה עם המון כריזמה, שמה שהכי אפיין אותה זו היכולת להסתכל על כל אדם כאדם ולא מי הוא ומה הרקע שלו. גם בשיא שלנו עם המעריצים, לא היינו בדיסטנס עם הקהל".
המצילה של עצמה
החברים מספרים שהיא לא הייתה רק מוזיקאית בחסד, אלא יוצרת במלוא מובן המילה. "ענבל הייתה אדם מאוד יצירתי בהמון תחומים בו־זמנית", מספרת אלונה דניאל. "היא היתה הולכת עם מכנסי דגמ"ח ובתוכם כלי עבודה. היא הייתה יכולה לראות אוטו מכוסח ברחוב, להוציא מברג מהכיס, לפרק לו את הפנסים ולבנות מנורה בבית. היה לה כישרון טכני גדול. אבא שלה לימד אותה להתעסק בחשמל ובבנייה. חוץ מזה, היא גם הייתה כותבת סיפורים ומציירת, ותמיד נמצאה באיזשהו תהליך יצירה".
אחרי הוצאת המיני־אלבום התמעטה הפעילות של הלהקה, וההופעה האחרונה שלה נערכה בספטמבר 1996. פרלמוטר המשיכה בפעילות מוזיקלית עצמאית. היא הקליטה סקיצות לאלבום סולו, ניגנה בהופעות של קורין אלאל והקליטה בלונדון אלבום עם רם אוריון במסגרת צמד שנקרא "ענבלאנס". "כששומעים את ההקלטות האחרונות שלה אפשר לראות את ההתפתחות שלה כמוזיקאית עם לחנים מורכבים, טקסטים עם גוון חברתי ופוליטי ושינויי סולמות", מוסיף צור. "ברור לי שהיא הייתה עושה דברים נהדרים אם הייתה חיה".
אבל ברקע הלכה והחריפה בעיית הסמים שלה, עד שתפסה את מרכז הבמה. בהרואין היא התנסתה לראשונה בנסיעתה ללונדון בגיל 20 וקצת. בשנה וחצי האחרונות לחייה כבר הייתה מכורה. החברים ניסו לעזור, אך ללא הצלחה. בין היתר, הם היו לידה בטיפולי הגמילה שעברה, ואפילו אספו בשבילה 15 אלף שקל כדי לממן טיפול מיוחד.
"ענבל לא רצתה שיעזרו לה", מסבירה דניאל. "אתה לא יכול להציל אדם מעצמו. רק האדם עצמו יכול לעזור לעצמו. זה נכון במיוחד לאדם כמו ענבל, עם הבעיות שהיו לה מההתחלה. כנראה שהילדות שלה עשתה אותה אדם כזה, היא הטילה בה נכות לדעתי. 'קר לי בחיים', היא אמרה לי פעם, 'אני צריכה שמיכה עבה', וככה זה היה. ראיתי בחורה סופר־מוכשרת, יפה וסקסית שלא נהנית מזה בכלל. זה השילוב של הילדות שלה עם העובדה שהיא הייתה בעלת עור דק ורגישה מאוד שהפך את הסוף שלה לטרגדיה".
"היינו ממש ילדות טובות, באמת ילדות טובות, עם ערכים", אומרת נץ. "סמים זה משהו שמגיע מתוך מצוקה ולא עושה אותך אדם רע. רק נראינו קשוחות, אבל זה לא היה המצב. אם הייתי אדם יותר בוגר, אולי הייתי יודעת להתנהל מול הדבר הזה, אבל הייתי בת 25־26 כשהתחיל העניין שלה עם הסמים. מי ידע מה זה? אם היו לי אז יותר כלים, אולי הייתי יכולה לעזור לה יותר".
"כולנו ניסינו לעזור לה", מוסיפה אלאל, "בהתחלה היא הסתירה את זה טוב מאוד ולא כולם ידעו. ועד שהבנו מה קורה לא ממש ידענו איך לעזור. זה לא עולם שהכרנו".
אחת בדורה
יום הלווייתה היה היום שבו "המכשפות" היו אמורות להתאחד לראשונה אחרי הפרידה. בחזרות פרלמוטר הייתה חלשה, אבל רצתה להופיע והתעקשה להמשיך. את הבוקר האחרון שלה, ערב ראש השנה בדיוק לפני 20 שנה, היא התחילה בפגישה עם אמה. הן עלו לקבר של אביה ונפרדו לאחר שסעדו צהריים.
בערב היא נכנסה לרכב שלה, וולוו אספנות שחורה, ונסעה לכיוון רמת גן, לארוחת חג בבית משפחתו של בן זוגה הטרי, שרק דה מאיו. היא לא הגיעה לשם. רכבה התנגש במעקה בטיחות במחלף ראשון לציון. בכביש לא נמצאו סימני בלימה, ובדמה של פרלמוטר לא נמצאו עדויות לשימוש בסם. המסתורין סביב מותה נמשך עד היום, 20 שנה אחרי.
"'המכשפות' היו הצלחה היסטרית בארץ, וכל דבר שנקטע בשיא ממשיך לעניין", אומרת נץ, "זה משהו מאוד דרמטי וטרגדיה שבשיא ההצלחה שלה היא הולכת ברגע. היא הייתה אחת במינה, אחת בדורה. רק כשבגרתי והבנתי את החיים, קלטתי כמה נדיר זה שבחורה כל כך צעירה תכתוב תכנים כל כך בוגרים".
הם לא שוכחים אותה, ויודעים שלא ישכחו. "יש לי בסלון תמונת מכשפה שהביאה לי במתנה בהופעה האחרונה שעשינו", מספרת דניאל, "היה לה כישרון להיכנס ללב תוך דקות ולהישאר בזיכרון ובתודעה. אנחנו נתעסק בה עוד הרבה זמן. היא השאירה על כולנו רושם חזק".
"אין יום שעובר ואני לא נזכרת בה", מוסיפה כהן, "האובדן שלה נוכח בכל דבר והבור בבטן לא נסגר. היינו חברות והיה משהו תמים, טהור ויפה בחברות שלנו, במשפחה שיצרנו. החברות הזו לא תחזור עם מישהי אחרת ואין מישהו שיכול למלא את מקומה".
"מדי פעם אני חולמת עליה", מספרת נץ, "הפעם האחרונה הייתה לפני חודשיים. חלמתי שהיא פה ושהיא חזרה, ודיברנו על הסמים והיא אמרה שהיא נקייה ובאנו לנגן ביחד והיא נתנה לי מפרטים, וכשהתחלנו לנגן התעוררתי. היא הורסת לי את הנגינה ביחד גם בחלום".