זה החל אצל עדנה גורן כמעט במחתרת. כילדה, בצפון הישן של תל אביב, יצאה נפשה אל המוזיקה. בהיעדר האמצעים החדישים של היום, הייתה מחוברת אליה דרך הרדיו, שממנו שמעה את שידורי “קול אמריקה” ו־BBC. “כששיר מסוים היה מוצא חן בעיניי, היה עלי להמתין עד שישמיעו אותו שוב כדי לסיים לרשום את המילים שלא הספקתי לרשום בהשמעה הקודמת”, סיפרה פעם.
אלה פיצג'רלד, זמרת הג’אז האלוהית, הייתה כבר אז הזמרת הנערצת עליה. משיריה ומשירי ארבע זמרות נשמה ענקיות נוספות - בילי הולידיי, אדית פיאף, מרסדס סוסה ועמליה רודריגז - תבצע גורן בחמישי השבוע, בפסטיבל מספרי סיפורים בגבעתיים, ב”היא כולה שיר אהבה”, ערב משותף לה וליואב גינאי, שיספר על זמרות הנשמה הגדולות ששרו את עצמן מתוך נשמתן הכואבת. גינאי, מי שהיה מעמודי התווך של רשות השידור ולא הצטרף לשידורי התאגיד, יזם בדרך לתחנת השידור הבאה שלו את המופע המוקדש לחמש זמרות העבר הגדולות שלו ובחר בגורן כשותפתו המוזיקלית במופע בניהולו המוזיקלי של רמי הראל.
“חשבתי שעדנה, זמרת שבקול שלה יש מצד אחד רכות קטיפתית ומצד שני משהו שדוקר, תוכל לתת ביטוי לכאב שבשירים שלהן”, הוא מסביר את הבחירה.
גורן, תושבת גבעתיים, שכונתה לא אחת "אלה פיצ’גרלד הישראלית”, ראתה מבין החמש על הבמה רק את מושא הערצתה. “פעמיים זכיתי לשמוע מקרוב את הקול המלאכי של אלה, הגדולה מכולן, ופעמיים זה היה מביך”, היא מעידה. “הפעם הראשונה הייתה ב־61’, כשהיא הגיעה אלינו עם אוסקר פיטרסון, עוד אגדת ג’אז. לא אשכח איך קולנוע תל אביב הגדול היה חצי ריק, ובעקבות הכישלון החרוץ נאלצו לבטל להם כאן ארבע הופעות. יותר אלה לא רצתה לשמוע מאיתנו.
בפעם השנייה שמעתי אותה בלונדון, ב־84’, כשכבר לא הייתה כל כך בקו הבריאות. הנה (מושיטה לעברי) כרטיס הכניסה להופעה שלה, שאותו אני שומרת באדיקות, ועליו החתימה שלה, שהיא חתמה גם כשלא ממש ראתה. אחרי ההופעה ניגשתי אליה בדחילו וברחימו מאחורי הקלעים והחתמתי אותה. מובן שהיא לא ידעה שאני זו ששרה את שיריה בישראל”.
עדנה טייק וואן
היכן כיום עדנה גורן? בכל מקום שמזדמן לה לשיר בו, כשמזדמן. החודש, ב־27 באוקטובר, היא תציין את יום הולדתה ה־74, גיל שכלל לא ניכר בה, בהופעה במועדון “שבלול” האינטימי בנמל תל אביב, שם תבצע בקול האלט החם שלה מבחר משיריה מכל הזמנים.
גורן גדלה במשפחה שבה פרחו המוזות. הוריה היו בין שחקני במת משה הלוי, והכוכבת המשפחתית הייתה אסתר גמליאלית, אחות אמה, זמרת העבר המיתולוגית של “הטנדר נוסע”, “גדליה רבע איש” ו”הודי חמודי”. גורן אהבה בילדותה את הנסיעות אל הדודה, תחילה למושב בית עובד ולאחר מכן לרמת ישי, בלב עמק יזרעאל.
“מגיל צעיר שמעתי אותה אומרת לי לא פעם, ספק ברצינות, ספק בצחוק, ‘אל תתחתני, כי לא ייתנו לך לשיר”, נזכרת גורן.
לא צייתת לה.
“בוודאי שלא. ‘אף אחד לא ישלוט בי’, הייתי משיבה".
סיפורה של גמליאלית היה צובט לב. כוכבה דרך בסוף שנות ה־30 בתיאטרון “המטאטא”, בטרם היותה בת 20. כשהופיעה בנשף בנס ציונה, התאהב בה עד מעל האוזניים שומר השדות אביגדור יוסיפון. היא הלכה שבי אחר הופעתו המרשימה, נישאה לו ולפי דרישתו נאלצה לתלות את המיקרופון בגיל 22. מאז היו נדירות גיחותיה אל הבמה של המבצעת המקורית של “שני שושנים” מאת אורלנד וזעירא.
סיפורה של הדודה האגדית היה לגורן כמגדלור וכתמרור אזהרה גם יחד.
לדברי הוריה, היא שרה מאז היותה תינוקת. כשלמדה בכפר הירוק הדביקו לה את הכינוי “אלביס”, “מרוב שהייתי שרה את השירים שלו”. הזמר בני ברמן הוא זה שגילה אותה.
“נפגשנו במסיבה בנתניה שאליה הגעתי עם החבר שלי דאז”, היא משחזרת. “כששרתי שם, אמר בני ‘את שרה יופי; בואי נעשה צמד’. הרי מדובר בתקופת הצמדים. ‘לא רוצה צמד; רוצה להתגייס לצבא’, התעקשתי. בני זרם איתי והכיר אותי לאריך טייך, מנצח תזמורת חיל האוויר. שם התחיל הכל. טייך בחן אותי בקפה ‘קמניצר’ על הטיילת, ואפילו ששקשקתי שם כהוגן, הוא קבע שיש לי פוטנציאל וקיבל אותי כזמרת של התזמורת. שם התקרבתי לג’אז דרך המתופף אהר’לה קמינסקי והפסנתרן המנוח זיגי סרבניק, שהיה עילוי”.
מהשירות הצבאי השתחררה לפני הזמן כדי להינשא לבעלה הראשון, יוסי, בטרם היותם בני 20. והיא, בדיחי מהבית, לא הסתדרה עם שם משפחתו. “כתימנייה, לא כל כך הרגשתי גרינברג, אז שיניתי לגורן”, היא נזכרת. מנישואיה אלה, שארכו שלוש שנים, נולד לה אלון, בנה הבכור שלימים חזר בתשובה. בנה השני, שי, הוא מנישואיה לאדי, שארכו עשר שנים.
בגיל צעיר הייתה גורן מהשמות החמים בבידור של שנות ה־60. היא הוציאה את “עדנה”, תקליטון של ארבעה משירי בובי וינטון, עם גרסאות עבריות של חיים קינן והופיעה אצל גודיק במחזמר “איך להצליח בעסקים מבלי להתאמץ”, שלא נחל הצלחה רבה. “בעיניי זו הייתה הצגה נפלאה, מאוד מצחיקה, אבל הקהל לא צחק”, כך היא זוכרת. “כנראה ההצגה הקדימה את זמנה”.
כעבור שנה, ב־66’, חוותה את הפריצה שלה אל תודעת הקהל. זה היה כשהוזמנה לשיר במקום ז’רמן אוניקובסקי ששיחקה את ליבלה, התפקיד הנשי הראשי בסרט “שני קוני למל”. “שמעון כהן ניגן בפסנתר והקלטנו על המקום את השיר ‘הוא יהיה לי בעל’”, היא מספרת. “אז קראו לי עדנה טייק וואן”.
הסרט, שבו לא נראתה, הביא לה זימון מיידי לפסטיבל הזמר והפזמון של אותה שנה. אם לא כל כך זוכרים בו את ביצועה לשיר “בואי ילדה”, הביצוע של גורן ל”לא פעם בקיץ”, שירן האלמותי של רחל ושולמית ליפשיץ, האפיל על הביצוע המקביל של אריק איינשטיין.
“לקראת הפסטיבל שלחו אותי אל הבמאי שרגא פרידמן כדי שיסדר לי העמדה”, היא נזכרת. “’תרימי את היד’, הוא אמר לי, וכמה שהציע לי להיות חופשייה, לא יכולתי למלא את ההוראות שלו. כשהגעתי לפסטיבל בבנייני האומה, ראיתי מאחורי הקלעים את אריק (איינשטיין), שהיה אז ממש סטאר, מסתובב מאחורי הקלעים כמו ארי בסוגר, חיוור כסיד. כשראיתי אותו, רעדתי כמו עלה נידף, וכשירדתי מהבמה כמעט מעדתי מרוב התרגשות”.
בתוך חודשים אחדים הדהד על גלי האתר להיט נוסף שלה. יורם טהרלב כתב ל”האם תל אביב בוערת?”, סרטו של קובי יגר, את השיר "מנדלבאום" על הקוסמונאוט יורי גגרין. “’תשירי את זה וולגרי, קצת זנותי’, דרש ממני מלחין השיר, יוחנן זראי (מחקה את מבטאו ההונגרי). כשהצרדתי את הקול שלי כפי שלא עשיתי בשום שיר, זראי היה מבסוט. ‘ככה אני רוצה’, אמר. אל תשאל, היו ששנאו אותי בגלל השיר הזה”.
ב־68’ הגיעה נקודת ציון חשובה נוספת בקריירה שלה. “יום אחד קרא לי בני אמדורסקי, שהיה אז גם מפיק, לבוא איתו ועם סשה ארגוב לחזרה הגנרלית של להקת פיקוד המרכז. ‘הולכים לשמוע בחור שיכול להתאים’, אמר. סשה לא הפסיק להתפעל משירתו היפה של קובי רכט. ‘שנים אני מחפש קול כשלך (מחקה את מבטאו הרוסי)’, אמר לו והוסיף בזהירות - ‘הייתי שמח אם תרצה לעשות עם עדנה תקליט משיריי’. למחרת התחילו תשעת חודשי חזרות אצל סשה, מלוות בארוחת בוקר, שנוסיה, רעייתו, הייתה מכינה לנו. עברו מאז כמעט 50 שנה. שירי התקליט שלנו, ובהם ‘זמר המפוחית’, ‘לפנות ערב’, ‘אהובתי שלי לבנת צוואר’ ו’לילה בדרום’ עברו את מבחן הזמן כשקובי - אשר קולו נעשה מאז עוד יותר יפה - ואני נהנים עד היום להופיע מדי פעם יחד”.
בשנים הבאות ביססה גורן את מעמדה כגברת הראשונה של הג’אז. לצד הופעות בסגנון הזה, כולל חבירה ללהקת “הפלטינה”, היא השתתפה בפסטיבלים שונים ובתוכניות רדיו. אחת מהן, שהוקדשה לשירי ברט בכרך, הפכה ב־74’ לתקליט. כעבור ארבע שנים הוציאה את התקליט “התחדשות” עם מיטב להיטיה, כשעל העטיפה סמל מזל העקרב שלה.
שנתיים קודם לכן הייתה לגורן חוויה בלתי נשכחת, כשהוזמנה להשתתף בתוכנית הרדיו “שלכם לשעה קלה” שהוקדשה לשייקה אופיר. “שייקה היה האמן הישראלי שהכי הערצתי עוד מילדות, הרבה לפני שהכרתי אותו”, היא מספרת. “להופיע איתו זה היה משהו בלתי רגיל. אפשר היה להתפקע מצחוק מהאיש הזה”.
לא מלמדת אחרים
בין הופעות הג’אז שלה הגיחה גורן להפקות אחרות. אחת מהן הייתה ב־82’ “ילדי הכרך”, הצגה מוזיקלית על עולי תימן מאת דן אלמגור ואלדד שרים ובבימוי צדי צרפתי, שקרא אותה לדגל. “למרות השורשים התימניים שלי, אף פעם לא שרתי במזרחית, גם לא כשהשתתפתי בפסטיבל הזמר המזרחי”, היא מעירה.
לדבריה, כשנפתח בשנות ה־80 בית הספר המוזיקלי “רימון”, הוחמאה לקבל הצעה להורות בו שירת ג’אז. גורן הודתה על ההצעה ולא נענתה לה: “'אני לא מורה ולא מדריכה’, אמרתי בנימוס. כמי שאף פעם לא למדה לשיר, אין לי יומרות ללמד אחרים”.
גורן, שכאמור איננה מסתגרת בד' אמות הג’אז, קופצת לסגנונות אחרים. כך הוציאה לפני 20 שנה את האלבום “קולות” בהפקת מני בגר, שכתב, הלחין, עיבד והפיק מוזיקלית. רב־מכר לא יצא מזה, על אף השירים היפהפיים שהיו בו; גם לא מהאלבום “סתיו”, משירי המלחינה חנה לוי, שהוציאה ב־2010.
כעבור חודשים לא רבים, גורן מצאה את עצמה בצמד 43 שנה לאחר שנולד הצמד שלה עם קובי רכט. “זה לא היה ביוזמתי”, חשוב לה להבהיר, “הרי המרפקים שלי לא ממש חדים ואני צריכה לפעמים שידחפו אותי. מאחורי הקלעים של מופע ביגור, בהנחיית דן אלמגור, פטפטתי לי עם חני דינור, זמרת שיצא לי לחלוק איתה לא מעט במה. הופתעתי לשמוע ממנה שהיא גם כותבת ומלחינה. כשחני שאלה אם אני מוכנה לשמוע שיר חדש שלה, ישר אמרתי - ‘כן, בטח!’. היא שאלה אם אהיה מוכנה להקליט אותו איתה. לאחר שנים שבהן אמרנו זו לזו שעלינו לעשות משהו יחד, יצא לנו, שתיים שביניהן מבדילות 20 שנה, מופע שעד היום אנחנו נהנות להמשיך להריץ לפעמים. עכשיו, אינשאללה, אני יוצאת לדרך עם יואב גינאי”.