יותר מ־20 שנה חלפו מאז שמילות "פרפרי תעתוע" התנגנו באוזניות הווקמן שלי באוטובוס המתפתל בירידות סדום, בטיול שנתי רווי הורמונים ולבבות מרוסקים. מאז התחלפו הרבה מאוד נופים בחלון, הווקמן הוא כבר מזמן ז"ל, אבל ערן צור עדיין מצליח להעביר קשת של רגשות, שלא נאמר חיטוט פסיכולוגי עמוק, אצלי ואצלו.
בפעם האחרונה זה קרה שלשום באמפי שוני, במופע המיוחד "אחרי כל המדבר הזה", שבין היתר גם ציין שנה לאלבומו האחרון "המסלול המואר". במופע אירח את ברי סחרוף, שותף מוזיקלי יקר ערך עוד מימי כרמלה גרוס ואגנר, ואת חברו הטוב שלומי שבן. צור - מצחיק, נבוך, ענוג, בוטה, עדיין ילד, הרבה גבר, התפוצץ על הבמה במלוא אונו עם מיטב התחנות בזמן. שלי ושלו.
היו שם, בין היתר, "עלבון" הכועס, "כולה שלי" - שכתב זאב ז'בוטינסקי וזכה להיכנס לאלבומו האחרון של צור, "בעין הסערה" ו"הוא והיא" המרגש בכל פעם מחדש.
ב"שולחן הכתיבה" הצטרף אליו וירטואוז הפסנתר שלומי שבן, ועל במת המבצר העתיק התנגן לפתע מיוזיקל מקפיץ, שרק רקדניות בחצאיות עולות ויורדות נעדרו ממנו. צור ושבן המשיכו לתת ברוק עם ביצועים מרשימים גם ל"ערב ב' כסלו", "קיץ", ו"אריק" - להיטו של שבן, שהפך על ידי צור משיר חמוד לזעקה זכרית פגועה ונחרצת, שהכניסה את הקהל להיסטריה, במובן הכי טוב שיש.
במהלך ביצוע "האזרח האחד", גם הוא של שבן, עלה לבמה ללא התראה מוקדמת ועם הילת הקדושה האופפת אותו, גם ברי סחרוף, והשיר זכה לפינאלה מרטיט. השלושה ביצעו יחד גם את "נימפה"; "כוכב הקופים" של פורטיסחרוף; "תרגיל בהתעוררות" של שבן וחווה אלברשטיין; ו"אלינור", הקאבר הרוקיסטי מימי כרמלה גרוס ואגנר לשירו האלמותי של זוהר ארגוב.
בהדרן שלף צור, כהרגלו, את התותחים הכבדים ביותר: "בלילות של ירח מלא", "המסלול המואר" ו"תמונה אימפרסיוניסטית", ששיגרו את הקהל הביתה בהתרוממות נפש, למרות הידיעה שלפניו שבוע חדש ומתיש ושהחג הבא יגיע רק בחודש כסלו.