"אנחנו שרים נגד העולם, נגד השוטרים": תחנות חייה של דנה ברגר

הבנתי שיש הרבה על מה לכעוס ויש הרבה מה להגיד

 התחנה המרכזית

האירועים שעיצבו את חיי

דנה ברגר (47), זמרת יוצרת

כשהייתי צעירה, היה לי חשוב להיות קולית

מנגנת באך
“בכיתה ב’ התחלתי ללמוד פסנתר. הייתי ילדה טובה ירושלים: בלט, צופים, פסנתר – כל החבילה. ציונים טובים, הילדה האולטימטיבית שההורים חולמים עליה. אני לומדת באקדמיה למוזיקה ומנגנת באך ויצירות וקונצרטים. אחרי כמה שנים הגיע המהפך – בחופש הגדול שבין ט’ לכיתה י’, בגיל 15 קורה לי משהו מאוד משמעותי בחיים".

"לא ברור מאין צץ המשבר, אבל אני מחליפה את כל חבריי, את כל הרושם הטוב שעשיתי על ההורים, עוזבת את הצופים, עוזבת את הפסנתר, עוזבת את בית הספר הישן, מתחילה ללמוד גיטרה ולכתוב שירים. התחלתי להסתובב עם נערים מגודלי שיער בירושלים, הפסקתי לשמוע אוליביה ניוטון ג’ון ונחתתי על בוב דילן, לד זפלין, פינק פלויד. הבנתי שיש הרבה על מה לכעוס ויש הרבה מה להגיד, ושעדיף שאני אכתוב שירים ואכעס על העולם”.

להקת ״או באן״
“הייתי סוג של פאנקיסטית כנערה צעירה והייתה לי להקה מחתרתית מאוד, כועסת ורועשת שנקראת ‘או באן’. אנחנו שרים נגד העולם, נגד השוטרים ונגד זיהום אוויר, וגם מצליחים בניגוד לכל הציפיות. בגיל 17 הופענו במועדון המטרו - הופעה שהפכה להיות מאוד משמעותית בחיי ובכלל בקריירה שלי. המטרו היה מקום נחשב בתל אביב, שכל המי ומי מתעשיית המוזיקה היו מתנקזים אליו".

"בחור בשם דני רכט, אושיה מאוד בכירה במוזיקה, במקרה שמע אותנו וסידר לנו שם הופעה. זה קרה בשנת 1986. אנחנו מגיעים בהתרגשות עצומה. אני זוכרת שלבשתי כפפות ארוכות עם שמלת קטיפה שחורה, ובקהל היו המון אנשים חשובים מתעשיית המוזיקה: דן תורן, חמי רודנר, מיקי שביב וערן צור, שזוכרים לי עד היום את ההופעה הזו. למעשה, בזכותה הזמינו אותי כשלוש שנים מאוחר יותר להיות הזמרת של 'בלאגן'”.

להקת הנח”ל
“התקבלתי באופן מפתיע. הייתי כפופת גב, כועסת ולא מחייכת, ולא כל כך התאים לי לשיר על הקרנבל בנחל. אבל צדי צרפתי ישב שם והאמין בי. הוא קלט אותי והעביר אותי את כל האודישנים וזה מאוד הפתיע אותי. הייתי שנתיים עם אנשים מוכשרים ונחמדים שאז בעיניי היו בלתי נסבלים. אף אחד לא אהב אותי ואני לא אהבתי אותם חוץ מיואב צפיר, שיום אחד אמר: 'היחידה שיצא ממנה משהו פה זה דנה ברגר'. רוב התקופה ישבתי עם ווקמן על האוזניים או עם שרון חזיז, שהייתה חברה טובה. למזלי, התוכנייה שלנו היתה מורכבת בעיקר מחנוך לוין, וזה היה נפלא בשבילי, החומרים נתנו לי השראה”.

אמא שלי
“אמא שלי המקסימה גידלה אותי לבד כל השנים. היינו רק שתינו. אני בת יחידה. אני לא אשכח איך אחרי שהתקבלתי ללהקה צבאית הייתי חייבת לעבור לעיר הגדולה, זו היתה הדרישה אז - לגור באזור המרכז כדי להיות קרובים לפיזורים אחרי ההופעות. היא היתה מורה, ולקחה במיוחד שנת שבתון כדי להיות איתי. הייתי קטנה מדי כדי לעבור לבד לתל אביב מכיוון שהייתי רק בת 17.5 כשהתגייסתי. אז שכרנו יחד דירת שני חדרים ברחוב לסל וחלקנו חדר שינה. היתה שנה קסומה יחדיו”.

להקת ״בלאגן״
“תוך כדי השירות הצבאי, אני מקבלת טלפון שעומד לשנות את חיי מיובל מסנר, אחד המוזיקאים שהכי אהבתי. הוא סיפר לי ש'טאטו' מתפרקים והם מחפשים זמרת ללהקה חדשה, וכך נוצרה להקת 'בלאגן'. אנחנו מתחילים חזרות תוך כדי שאני חיילת. אני מגיעה לחדר חזרות בשוק הכרמל עם מדים, נכנסת לשירותים, מחליפה מיד למיני אדום ומוכנה לחזרה. אסור היה לי להופיע בגלל שהייתי בצבא, אבל הם חיכו בסבלנות שאשתחרר. הופעת הבכורה המיתולוגית שלנו ב'רוקסן' היתה שבוע אחרי השחרור. זו היתה תקופה מדהימה, תחילת שנות ה־90, 1,000 איש כל ערב”.

״עניין של זמן״
“זה קרה כשתי דקות אחרי הצבא, במקביל לפרסום הגדול ב'בלאגן' והיה מתנה משמיים. אני תמיד אומרת שב’עניין של זמן’ נשארנו שבע שנים בי”ב. כל מי שיצא משם הוא סוג של אינפנטיל לנצח. הייתי חוזרת מהופעות בשלוש או ארבע לפנות בוקר, לא מתעוררת בבוקר, מגיעה באיחור לסט של בית ספר - רגרסיה מטורפת. זה היה כיף, אבל גם פרנסה לא רעה בכלל. גרתי בתל אביב והיה כיף שיש משכורת. זה לא היה מובן מאליו. הרגשתי מאוד בת־מזל”.