פרולוג: "אבי קורן היה בלהקת הנח"ל עוד לפני שידעתי שהוא בלהקה. זאת אומרת, אני לא בחנתי אותו. יום אחד הייתי במסיבה של מישהי מלהקת פיקוד הצפון, נורית כץ. יושב לידי בחור חמוד. חייל. חבר של נורית ושר. אמרתי לו: מה אתה עושה בצבא? אז הוא אומר לי: אני בלהקת הנח"ל. אמרתי לו: סליחה?! והוא אומר לי: תתפלא, אני ב'שמש במדבר', התוכנית שאת השירים שלה אתה העמדת".
זה מה שסיפר דני ליטאי ליואב גינאי בתוכנית הטלוויזיה "לגעת ברוח". הוא לא סיפר שלקח לי זמן לשכנע אותו במסיבה ההיא שאני לא איזה חייל קוקו שעובד עליו. הסברתי לו שנכנסתי במקום יורם, שהשתחרר באמצע התוכנית המצליחה ההיא ושאת כל ההעמדות שלו לשירים שהוא עבד עליהן עם הלהקה במשך חודשים, נאלצתי ללמוד תוך פחות מחודש. הוא השתכנע רק כשקמתי מהספה וביצעתי מולו את כל השירים מההתחלה עד הסוף.
זה היה מופע יחיד של חייל יחיד בכל שירי "שמש במדבר". עמדתי שם ושרתי את כל השירים עם כל המילים בעיבודים קוליים, שהיו גבוהים מאוד לטנור טירון כמותי ועם התנועות שהיו מורכבות מאוד, מסוגננות ומסובכות למי שעד אז רקד מקסימום קרקוביאק ו"אל גינת אגוז" בערבי התנועה.
חפשי אותי
בתוך בניין נטוש בכפר
ובדרכים הנסתרות.
חפשי אותי
בין השיחים על חוף נהר
ובנקיקים ובמערות...
חפשי אותי
בתוך חורשה כחום היום,
אולי אני אילן עבות.
חפשי אותי
ועל לבי תוכלי לרשום
את שמנו בראשי תיבות
(נעמי שמר)
אתנחתא
ערב טוב קהל נכבד מאוד.
אנחנו פותחים –
פותחים. פותחים.
את התוכנית.
שמונה עשרה זה מספר
לא מבוטל –
היו כבר שבע עשרה
יפה מאוד
אז אנחנו פותחים.
בפעם השמונה עשרה
בפעם השמונה עשרה
על היאחזות קטנה. על שיר.
על מה?
על מה שמתחשק
(יוסי בנאי)
החזרות ל"בפעם השמונה עשרה", שהייתה, כמה מפתיע, התוכנית השמונה עשרה של להקת הנח"ל, התנהלו כך: בלילה, אחרי שיוסי בנאי סיים לשגע אולמות מלאים עם רבקה מיכאלי בשלאגר "ילדות קשה", הוא היה מגיע לאולם החזרות של פיקוד הנח"ל כדי לביים אותנו. לפעמים היינו מחכים לו שעות עד שהופיע. איך היינו מחכים? יושבים במעגל ושרים את מיטב שירי הלהקה מכל התקופות. פעם, אחרי שעתיים או שלוש שעות של שירה, כשכמעט נגמרו לנו כל השירים וגם הלילה, החליט מפקד הלהקה (שזה אני) לשחרר את החבר'ה כדי שינוחו לקראת חזרת הבוקר. כשהתחלנו להתפזר, הפציעה דמותו של הקב"ה (הקדוש בנאי הגדול) מן החשיכה.
"רגע, רגע לאן אתם הולכים?", שאל.
"חיכינו שלוש שעות וכבר התייאשנו", אמרתי לו.
"אבל אני פה כל הזמן. פשוט ישבתי והקשבתי לכם. אתם שרים כל כך יפה שלא היה לי לב להפריע".
אוי, יוסי, יוסי...
תמונה ראשונה
גם דני, שהיה אחראי להעמדת הפזמונים בתוכנית, שיחק בערבים בתיאטרון. כמפקד הלהקה הוטל עלי לדאוג שיגיע לחזרות בבוקר. מדי בוקר הייתי מתייצב בביתו שבגבעת רמב"ם ומעיר אותו. היינו נכנסים לדבר המצ'וקמק שקוראים לו מכונית. זו הייתה וספה 400 שחנתה במעלה הרחוב כדי שאפשר יהיה לדרדר אותה וכך להתניע אותה. לא תמיד זה הצליח. לפעמים הייתי דוחף אותה כשדני ליד ההגה, מנסה להתניעה. לפעמים התברר שמכל הדלק ריק, אז הייתי לוקח פחית ריקה שהייתה נמצאת פק"ל במכונית, רץ לתחנת הדלק, ממלא את המכל וחוזר בריצה.
היינו בעצם חניך ובמאי שהפרש השנים ביניהם היה משמעותי מאוד באותה עת, אבל אולי המפגשים האלה שבהם הייתי בעצם המבוגר האחראי, היו אחת הסיבות לכך שהקשר שלנו התהדק והפך לחברות קרובה בת 50 שנה.
את הסולו הראשון (וכמעט האחרון) שלי קיבלתי באותה תוכנית. זה היה השיר הראשון שהלחין חבר שלנו מהלהקה, יאיר רוזנבלום, כשהוא רק השתחרר וקצת לפני שחבר לדני. ממש רגע לפני ששניהם הפכו לצמד מובילי הלהקות הצבאיות.
לשרוק לך בערב בשתי אצבעות
וכל השכנים שיבואו לראות.
ללכת לסרט יחדיו יד ביד
ולא לראות מה מתרחש על הבד.
לתת לך בחוץ לטיפה חביבה
בגב, במותן וגם בסביבה.
לדעת שיש לך גזרה פצצתית,
זה מה שנקרא אצלי רבע שנתית
(יוסי גמזו)
תמונה שנייה
"הייתי הילד היחיד בכיתה שהוריו היו גרושים. באותה תקופה זה לא היה מקובל בכלל. ילד להורים גרושים היה סוג של קללה. ילד מ'משפחה הרוסה' היה ממש כתם".
מגיל צעיר נאלץ דני לנדוד בין שני בתים. אביו, שעלה ארצה בגיל 16 היה סוציאליסט ואידיאולוג של פועלי ציון שמאל. בצד היותו איש עמל, הוא היה איש ספרים וספרות. עד שחלה בדמנציה היה כותב ומגיב ופעיל בצד השמאלי של המפה הפוליטית. אמו, בת למשפחה בית"רית, הגיעה ארצה מריגה ממש בדקה ה־90 וניצלה. כל משפחתה נספתה בשואה. כשמחלת הנפש של האם החמירה, עזב אותה דני ועבר להתגורר אצל אביו שהתחתן שוב.
אבל מי שהכי השפיעה עליו ונטלה עליו את חסותה הייתה רחלה, אחותו הבכורה שהייתה מבוגרת ממנו בשמונה שנים. רחל איתן פרצה לתודעה שלנו כשספר הביכורים שלה "ברקיע החמישי" ראה אור ומיד זכה להצלחה רבה. היא הייתה יפהפייה תל אביבית בת 30 שנשואה לאדריכל דן איתן. הספר הפך אותה בן לילה לאחת הסופרות המבטיחות והמוערכות במחוזותינו. גיבורת ספרה, ילדה בשם מאיה חרמוני, היא בת להורים גרושים שנשלחת למעון לילדים ממשפחות הרוסות.
כשנכנסה מאיה חרמוני לחדר הרחצה של המעון ועמה מגבת מטבח שחוקה... נמחו מיד כל הדברים הקודמים מעל לבה. כל שנותר עוד, מפרפר בחיותו, הם רשמיה המטושטשים של נסיעת הבוקר עם אביה למקום החדש... חיוכו החנף, הרהוי, המבקש לצוד בחטף את הסכמתה ואת שלוות נפשו כאחת. נשיקת פרידתו, האצה לברוח והרווחה המוזרה שבאה עליה כשהסתלק והשאירה כאן עם חפציה.
רחל איתן עשתה מסיפור חייה ספר מצליח. דני ליטאי אחיה ברח מסיפור חייו אל המוזיקה והפזמונים. כשנשאל, ולא פעם אחת, איזו העמדה שלו אהובה עליו ביותר, ענה תמיד "הפרוטה והירח". זה היה כל כך ברור ומובן, כי הוא העמיד בפזמון הזה מין עולם פנטסטי שמנוהל בידי לא אחר מאשר צ'רלי צ'פלין האליל שלו, ובו מתנועעות כל הדמויות שמצליחות לברוח מהמציאות היומיומית הקשה אל עולם החלומות.
הוי הפרוטה והירח.
הנושא הוא ישן
אך הוא מתאים בכל זמן.
רעי, לו פעם אך הייתה
פגישת ירח ופרוטה
היה השיר יותר שמח
(נוסח עברי: חיים חפר)
תמונת ביניים
הוא היה בן 40 כשהתרחש אצלו שטף דם במוח. ישבנו ליד החדר שבו אושפז בתל השומר וחיכינו. שעות חיכינו. לא ויתרנו. רצינו לראות אותו. רק לראות אותו. בסוף ניגש הרופא אל יאיר רוזנבלום ואלי ואמר: "הוא פקח את העיניים. תיכנסו, תיפרדו ממנו ותצאו". נכנסנו, נפרדנו ויצאנו.
כשהתאושש כנגד כל הסיכויים, הועבר דני לבית לוינשטיין לשיקום. מחצית גופו הייתה משותקת, אבל לא הרצון לחיות. כנגד כל הסיכויים הוא חזר לביים את "הלהקות חוזרות", שהיה לאחד הלהיטים הגדולים שיצרנו.
שמונה שנים אחרי שיאיר ואני נפרדנו מדני בתל השומר, דני ואני נפרדנו מיאיר בבית העלמין שבקיבוץ עינת.
היה לי חבר, היה לי אח
הושט לי יד כשאקרא.
היה לי חבר, היה לי אח
הושט לי יד בעת צרה.
אני אחיך אל תשכח!
היה לי חבר, היה לי אח
(יורם טהרלב)
תמונה שלישית
קוראים לה מיאסטניה גרביס. היא נדירה מאוד. בארץ חולים בה כ־300 איש בלבד. היא פוגעת בשרירים. בתחילה קשה ללכת, אחר כך קשה לראות ובסוף קשה לאכול.
בינינו קראנו למיאסטניה הזו "אשתו האחרונה של דני". לפניה היו לו שלוש נשים חוקיות. בשנים האלה נשארנו סביבו חבורה קבועה, צמודה ומצומצמת. אצל שולה ונדב, חברי הילדות שלו מפתח תקווה, חגגנו את יום הולדתו ה־70. עם אורי גרוסמן החבר הצמוד, היינו נוסעים לאכול חצ'פורי במסעדה ברמלה. והיו משמרות השלום והדמוקרטיה שמתכנסות בכל יום שישי מתחת לבניין של עיריית תל אביב.
בכל שנה, ביום השנה לרצח יצחק רבין היה דני מארגן ומביים את הטקס. הייתי חוזר בכל שנה להיות החניך שלו מהלהקה, נשמע להוראות הבימוי שלו ומנחה את הטקס.
בפעם הראשונה מאז רצח רבין, הוא לא היה שם לפני ארבע שנים. שכב מחוסר הכרה בבילינסון. דינה, החברה שלו ממשמרות השלום, הגיעה אליו וקראה לו את הליין־אפ. הוא עפעף כאילו לאישור. חמישה ימים אחרי זה נפטר. אתמול מלאו ארבע שנים למותו.
פעם ליוויתי אותו לטיפול קשה מאוד, והוא הודה לי בדמעות. הייתי מובך נורא. אמרתי לו: "דני, אם זה היה הפוך, אני בטוח שהיית עושה בשבילי אותו דבר בדיוק". "אתה יודע מה", ענה לי, "אני לא בטוח".
הו, מה יפית, ארץ כנען
וזה סיפור ישן נושן.
הו, עד מתי תיקחי חיי
ואת ימי ועלומי?
כל הר וגיא ספוג דמַי.
אולי כדאי
לומר כבר די?
(דני ליטאי)