לילה. בחוץ קר. אבל ברחבת הכניסה של האנגר 11 בנמל תל אביב יש ים אנשים שעוזרים לחום לחלחל בכוחות עצמו. לפני שדודו טסה עולה לבמה, מחממת אביגיל רוז בקול פעמונים את הטמפרטורה לקראת נקודת הרתיחה. חושך. הנגנים מתחשמלים, ואז דודו עולה, עושה עם הידיים תנועות מעגליות־לולאיות, תופס את הגיטרה ופוצח עם "כבר הייתי עצוב, כבר הייתי שמח, ועוד פעם עצוב, עכשיו נכנס אורח, על מה נדבר?".
אין מה לדבר. דודו והאלפים שנדחסו להופעה בעמידה בהאנגר הענקי - כמו כפפה הדוקה ליד קפוצה. הוא עושה בקהל כבתוך שלו, שולט בו ביד רמה, מחושבת ומדודה, והקהל מתמסר בלי הכרה. גם אני, חרף גילי המופלג, לא יודע את נפשי, משחרר את כל הקפיצים, משתחרר מכוח המשיכה ומתחיל לרקוד כמו בליל אהבה בצמח, אי שם בשלהי הסבנטיז.
טסה לא מדבר בין שיר לשיר. פה ושם זורק מילה חמה, ומתנהג כאילו נפלט זה הרגע מהוריקן סוער במיוחד, שתקף במפתיע את נמל תל אביב. שיר רודף שיר. כל שיר יותר חזק מהשני: "יש בינינו בית", "עם חלומות כאלה", "לאן תיקחי אותי היום", ואז מגיע הפיק: "בסוף מתרגלים להכל", אשכרה שיכרון חושים, כשכל מילה מכאיבה־דוקרת באזור אחר בספקטרום הנפשי: "עדיף כישלון מפואר על חלומות במגירה.... נשבר לי הזין לאסוף נשים פצועות בסוף הלילה... ואני לא רואה איך אני יוצא מזה, איך אני הופך את זה ל־א־ה־ב־ה", כשאלפי הצופים כבר גולשים על גדותיהם במקהלה.
באמצע ההופעה העלה טסה לבמה את נצ'י נץ', ששר את "כל הזמן הזה" (שטסה כתב לו), ואביב גפן, ששר את "מקסיקו" ואת "הגולה". בהדרן שר טסה את "מעליות", "אני רץ" ו"אני גיטרה" (יושב על כיסא עם גיטרה אקוסטית). וכדי לשחזר את מה שבאמת היה שם, אני מנסה עכשיו לגייס מילים שאני לא ממש מכיר.