יחד, כל הדרך: צמד רעים עובדים על הזוגיות ועל אלבום אוסף

בוקר יום ראשון. בעוד אני מחיש צעדי אל בית הקפה שבו קבעתי לבצע את הראיון, אני שומע מרחוק שני קולות הרמוניים מבצעים שיר חסידי מוכר. כשאני מתקרב למקום מתגלה לפני התמונה: שני המרואיינים שלי, ישראל גוטסדינר ובני רוזנבאום הלא הם צמד רעים, מפליאים בקולם אל מול מספר אנשים היושבים ברחבה שממוקמת מול בית הקפה. הם עוברים מהשיר החסידי לשיר בפרסית ואז מבצעים שירים ברומנית ובטורקית.

הביצועים שלהם מלאי אנרגיה ושמחה והם כל כך סוחפים, עד שמבלי משים מצאתי את עצמי מצטרף אליהם בקול גדול, ובזיוף קל, ל"בשנה הבאה" של אהוד מנור ונורית הירש.  לא מעט צמדים לקחו חלק בדברי ימי ההיסטוריה המוזיקלית של מדינת ישראל: החל מהדודאים והפרברים ועד לסטטיק ובן־אל. חלקם קנו לעצמם כס כבוד בפנתיאון המוזיקה המקומית, אחרים נמוגו מהתודעה. צמד רעים משתייכים לקבוצה הראשונה, ודורות על גבי דורות גדלו על שיריהם. מי שנחשבים לצמד המוזיקלי הדתי הראשון בישראל ניפקו במרוצת השנים שלל להיטים, בהם "עוד יישמע", "והבא עלינו", "אשת לוט", "ולירושלים עירך", "מי האיש" ו"יברכך".
 

"דודינקה", הם אומרים לי בשילוב קולות מדויק עוד בטרם פציתי פי, "לפני שנתחיל את הראיון אנחנו רוצים שתראה את רשימת השירים שאנחנו מכינים להופעה הקרובה". גוטסדינר המשופם מציג בפני רשימה גדושה בשירים בשלל שפות, שירי דת ושירים "חילוניים". "אנחנו שגרירים של המוזיקה הישראלית בחו"ל ושגרירים של המוזיקה הבינלאומית בארץ ולא יודעים על כך", הוא נאנח. "אף אחד לא כותב או מספר על זה. מה, לא מגיע לנו לקבל קצת חשיפה על התרומה הרבה שלנו?".
 

מגיע. בהחלט מגיע. קרוב ל–50 שנה השניים מופיעים על הבמות הגדולות בארץ ובעולם ועושים שמח. "המטרה העיקרית שלנו היא לשמח לבבות", אומר רוזנבאום. "לפעמים אנחנו מופיעים בהתנדבות בבתי חולים בפני קהל של שישה אנשים ועדיין זה מרגש אותנו כמו קהל של אלפים. השמחה מניעה אותנו לאורך כל השנים הללו".
 

בואו נחזור במנהרת הזמן אל קיץ 1966. גוטסדינר היה אז חייל צעיר במקהלת הרבנות הצבאית בניהולו של מנשה לב–רן (לימים מנהלם המוזיקלי של פסטיבלי הזמר החסידיים). זו לא הייתה ההיכרות הראשונה שלו עם השירה, עוד כנער תל אביבי הוא השתתף בשלישיית זמר בישיבת בני עקיבא. ובזמן שהוא זימר בעיר הגדולה, רוזנבאום נהג לשיר וללוות עצמו בגיטרה בשכונת ילדותו נווה שאנן בחיפה.  
 

"כשרק הגעתי למקהלה הצבאית נוצר תקן לזמר בריטון", נזכר גוטסדינר. "שמעתי מחבר שיש בחור חיפאי בשם בני שיש לו קול בריטון יפה. טוב, הגענו להופעה בבית הבראה לפצועים בחיפה, ולפני שעלינו מנשה לב–רן הלך לחדר הסמוך לבחון את בני. אחרי דקה הוא חזר ואמר: 'יש לנו בריטון תותח שלא שמעתם'. בני הצטרף למקהלה ומאז חיי הפכו אפורים" (צוחק).

 

"הגיבוש של ישראל ושלי היה אחרי מלחמת ששת הימים", משחזר רוזנבאום. "אחרי המלחמה הגבולות התארכו והחלו לחלק את חברי המקהלה לצוותים כדי להופיע בכל המוצבים. ציוותו את ישראל ואותי לגיטריסט בשם עמוס נדב והתחלנו להופיע יחד. כך התחלנו להתגבש כצמד". "הרבה לפני 'כוכב נולד', 'אקס פקטור' וכל התוכניות האלה הלהקות הצבאיות היו הסטאז' הגדול ביותר לכל זמר מתחיל שרצה להשתלב בתעשייה", מוסיף גוטסדינר. "לקראת השחרור שלנו פנו אלינו מחברת הד ארצי ורצו לצוות אותנו כצמד. כשהשתחררנו מהצבא בשנת 1969 יצאנו עם הלוקסוס הכי גדול: הוחתמנו לחוזה בן שלוש שנים בחברת התקליטים הגדולה בישראל".
 

אל השם "צמד רעים" הגיעו במקרה: "אני זוכר שישבנו לילה אחד במשאית בדרך חזרה מהופעה ברמת הגולן וביקשנו מהחבר'ה לזרוק לנו שם לצמד", מספר רוזנבאום. "מכיוון שהיינו חברים טובים, מישהו הגה את השם 'צמד רעים' וזרמנו איתו".
 

הופעתו הפומבית הראשונה של הצמד באזרחות אירעה באחד האירועים הממלכתיים ביותר של אותה תקופה: פסטיבל הזמר החסידי הראשון שנתקיים בהיכל התרבות בתל אביב ב–1969. הצמד ביצע את השירים "השם נפשנו" ו"ותיק". הם אומנם לא קטפו את המקום הראשון אך הציגו את הצמד כגימיק פורץ דרך. "מכל הפסטיבל החסידי היינו הדתיים היחידים על הבמה", מבהיר גוטסדינר. "למעשה היינו הדתיים הראשונים שהופיעו על במות אזרחיות עם מיטב האומנים, משלום חנוך ואריק איינשטיין ועד יפה ירקוני, ששי קשת ויגאל בשן". 
 

לאורך השנים הופיעו השניים דרך קבע בפסטיבלי הזמר החסידיים והפכו לכוכביו הגדולים עם להיטים שקטפו את המקומות הראשונים: "עוד יישמע", "יחדשהו", "עד בלי די" ועוד. בסוף שנות ה–60 ולאורך שנות ה–70 הוציא הצמד אלבום אחרי אלבום, מרביתם בעלי נופך דתי עם שילוב אלמנטים של פופ ורוק עדכני וחדשני שלא נשמע עד אז בארץ. "הראשון שעבד איתנו על שירים היה יוחנן זראי", מספר רוזנבאום. "הוא לקח את השירים שגדלנו עליהם כמו 'לכה דודי' והלביש אותם בלבוש יותר מודרני, וזה תפס כאש בשדה קוצים. מעולם לא נשמעה בארץ מוזיקה דתית בצורה כזו".
 

לצד שירי המסורת והדת, הצמד, שגדל על להקת הגוספל גולדן גייט קוורטט, שר גם שירי עם אמריקאיים ושירים בשלל שפות נוספות. "שרנו המון שירים 'רגילים', אבל המוניטין שלנו הוא כזה של צמד ששר שירים דתיים. אנחנו לא יוצרים אלא מזוהים כמבצעים, וככאלה אנחנו חייבים רפרטואר מגוון. כשאתה מחזיק קהל למשך שעה וחצי, אין מצב להחזיק אותו עם שירים דתיים בלבד. זה היה די משעמם ומתפרק מהר מאוד". 
 

במקרים מסוימים עובדת היותם חובשי כיפות הייתה בעוכריהם. בשנות ה–60 וה–70, בניגוד להיום, מרבית ההופעות המבוקשות ביותר נערכו בערבי שבת. אחד הפספוסים הראשונים של הצמד היה קשור לכך שהם שומרי שבת. "יום אחד הגיע לארץ איזה אמרגן צרפתי והתלהב מאיתנו", נזכר רוזנבאום. "הוא רצה להחתים אותנו לסיבוב הופעות ב'אולימפיה' בצרפת. ההופעה הראשונה הייתה אמורה להתקיים בשישי בערב ואמרנו לו: 'שבת. אנחנו לא מופיעים'. 

"הצרפתי פנה בכעס למיקי פלד שהיה האמרגן שלנו בארץ באותה תקופה ואמר לו: 'תגיד, מה יש להם לחפש במקצוע הזה?'. אחרי 50 שנה מותר לי לשאול: איפה אנחנו נמצאים ואיפה האמרגן הצרפתי הזה נמצא? מאז הופענו ב'אולימפיה' מספר פעמים". בשלב זה השניים בתיאום מוחלט פוצחים בשירת א–קפלה בצרפתית. 

 

והם לא הופיעו רק על הבמות. מסוף שנות ה–70 ולאורך העשור הבא הם הגישו, יחד כמובן, את התוכנית "שלום לבוא שבת" ששודרה מדי שישי בערוץ הראשון ובה הם אירחו את מיטב הזמרים החילוניים והדתיים בשירי מסורת. "היו לנו מאה אחוז רייטינג", מדגיש רוזנבאום. "כל אחד ברחוב זיהה אותנו. זו הייתה תקופת הזוהר שלנו".
 

לצד הפופולריות הגואה בארץ השניים סימנו נקודות על גבי הגלובוס שבו הופיעו עם שיריהם. הם היו בברזיל, באוסטרליה, בארצות הברית (בין השאר ב"קרנגי הול" המהולל), באירופה ועוד ועוד. בין שלל החוויות המרגשות מההופעות ההן, אחת הם לא ישכחו לעולם. "הופענו במוסקבה לפני נפילת חומת ברלין. ביקרנו אצל התושבים שם ועל אף שהם לא ידעו עברית טובה, ראינו מתחת למזרן שלהם קלטות של אריק איינשטיין, יהורם גאון ושלנו. זה צמרר אותנו", מספר רוזנבאום.
 

למרות ההצלחה המקומית והבינלאומית, הנקודה הרגישה ביותר של הצמד היא יחס התקשורת אליהם. "למה צמד שהופיע בכל העולם במשך 50 שנה ומביא כבוד למדינה לא מקבל במה ולו מינימלית בטלוויזיה או ברדיו?", שואל גוטסדינר וממשיך: "אני אגיד לך למה - כי אין פה צהוב או לכלוך, וזה לא מעניין את התקשורת. זה לא כואב לי, זה חבל לי. אבל אני לא מתלונן, אני ווינר. אני צריך להצליח בלי התקשורת".  
 

עם התקשורת או בלעדיה, השניים כבשו יעד נחשק נוסף כשבשנים 1996–1999 היו קמע המזל של נבחרת ישראל בכדורגל. "בשנת 1996 הוזמנו על ידי המאמן דאז שלמה שרף ויו"ר ההתאחדות גברי לוי להגיע לאצטדיון רמת גן כדי לשיר את 'התקווה' במשחק של ישראל נגד פולין", משחזר גוטסדינר. "בקהל היו אולי אלף איש והנבחרת הייתה, כמו היום, בשיא השפל. באותו משחק הנבחרת ניצחה כנגד כל הסיכויים, ובוני גינצבורג רץ לתוכנית 'המעגל' של דן שילון ואמר שצמד רעים נתן להם אנרגיות לנצח. 
 

"מיד אחרי המשחק גברי לוי ושלמה שרף אמרו לנו שאנחנו נשיר את ההמנון בכל משחק נבחרת, וכך היה במשך שלוש שנים ברציפות. אפילו כשאנריקו מסיאס הגיע לארץ ורצה לשיר את 'התקווה' במשחק הנבחרת מול צרפת, הם אמרו לו: 'רק עם צמד רעים או אל תשיר'". 
 

בימים אלה עובדים השניים על שיר חדש, "שנאת חינם", שעליו עבדו עם עובדיה חממה. השיר יצטרף לסינגל "כי מלאכיו יצווה לך", שיצא לאחרונה. אלבום מספר 25 לא צפוי בקרוב, משום שלדבריהם הם לא מאמינים בפורמט הזה, אבל לרגל חגיגות היובל הם עובדים על דיסק אוסף של הקלטות נדירות לצד מוכרות. 
 

"לפני 15 שנה הוצאנו דיסק חדש ומהמם ביופיו עם שירים שכתבו לנו נעמי שמר, יורם טהרלב ועוד. אבל הרדיו לא השמיע", מזכיר גוטסדינר. "אז הורדנו הילוך מהקלטות, אבל עכשיו הרגשנו שיש רוח חדשה, ואולי הפעם זה יושמע ויצליח. זה הכוח שמניע אותנו". "אנחנו לא יכולים בלי זה", מוסיף רוזנבאום. "לא נפרוש בגלל שלא משמיעים אותנו או לא משדרים אותנו".
 

במקביל להקלטות החדשות ממשיכים השניים להופיע עם המוזיקאי שלמה בר (הברירה הטבעית) במופע "שרים שורשים", שרץ בהצלחה כבר מספר שנים ומוסיף למלא אולמות. "זה מופע מדהים, שלמה שר שירים שלנו ואנחנו שירים שלו", הם אומרים. "במשך כל המופע אנחנו ביחד על הבמה. יש לנו חיבור קסום".
 

גוטסדינר: "ברור שיש אגו. יש לכל אחד. אני אומר לך את האמת: אם הייתי חושב שאני רוצה ויכול להיות זמר לבד, הייתי לבד. חלוקת האחוזים לא באמת חשובה, השאלה היא אם השלם גדול ביחד או לא. ביחד אנחנו משלימים זה את זה. ברור שיש ויכוחים, אבל זה מינורי ביחס למה שיש לנו ביחד. אנחנו הצמד הכי ותיק שנשאר באותו הרכב ביחד".
 

רוזנבאום: "אני משער שמה שמשאיר אותנו ביחד זה קצת או הרבה שכל וכיבוש האגו. המשפחות שלנו מכירות זו את זו היטב, ואנחנו מחוברים היטב בפן האישי. גם אם אנחנו מתווכחים או כועסים אחד על השני, כשאנחנו על הבמה אנחנו נושמים יחד, מחייכים יחד ומקרינים אנרגיה חיובית משותפת. זה מה שחשוב מעל לכל".
 

רוזנבאום: "אנחנו לוחצים יד בלחיצה מסוימת לפני כל הופעה ודואגים ללבוש חליפות מותאמות, אותן חליפות בדיוק. אם קורה שיום אחד אני בא עם חליפה עם כפתורים וישראל בא עם אותה חליפה ללא כפתורים, יש לנו נושא לבדיחה עם הקהל בהופעה".

גוטסדינר: "יש עוד כמה מנהגים, אבל לא נספר לך עליהם כאן".

מזהים אתכם ברחוב?

גוטסדינר: "אני מודיע לך בשיא הצניעות, שאני מופתע שכשאנחנו יושבים פה בבית הקפה ולא זיהה אותנו אף אחד. אם נלך ונשב בקניון שיש בו הרבה אנשים, אני בטוח שחמישה מתוך עשרה יזהו אותנו וייגשו לומר לנו שלום. ולא רק זה, אלא גם יגידו לנו: 'גדלנו עליכם, למה אתם לא בטלוויזיה?'".
 

"לפני 20 שנה בערך אירחתי בבית את יגאל בשן, יהודה ברקן ודודו דותן ז"ל, שהגיעו לחגוג אצלי יום הולדת. אני לא זוכר מי, אבל מישהו מהם זרק לי עוגה על הפרצוף. אז יגאל בשן אמר: 'אם כבר יש לו קצף על הפנים, בואו נגלח לו את השפם'. הם גילחו לי את השפם, ומאז בכל יום הולדת אני מגלח את השפם כתזכורת לאותה תקופה יפה".
 

רוזנבאום: "יש מוזיקה טובה. אנחנו גם מאוד אוהבים לשמוע את הרוח החדשה של המוזיקה הדתית של ישי ריבו, אברהם פריד ועוד. הכל התפתח מאוד יפה".
 

רוזנבאום: "סטטיק ובן־אל. אנחנו מזמינים אותם, אם הם קוראים את הכתבה, להקליט איתנו דואט".

גוטסדינר: "אני זוכר את בן־אל כילד. הוא היה מגיע להופעות שלנו יחד עם אבא שלו שימי, שמאוד אהב אותנו. לגבי שיתוף פעולה, עידן רייכל ניגש אלינו פעם אחרי הופעה ואמר שהוא מעוניין לשתף עמנו פעולה. עדיין זה לא קרה, אבל לך תדע, אולי זה יקרה".

גוטסדינר: "להמשיך עוד 50 שנה".

רוזנבאום: "שנקיים את הראיון הזה בחגיגות ה–90 לצמד".