כבר כמה שנים שאני עוקב בשקיקה ובאדיקות אחר הצמד גיא ויהל (גיא מנטש ויהל דורון), עוד מהימים שנקראו RevelDay ויצרו פולק־רוק אקספרימנטלי המושפע ממוזיקה בריטית ואמריקאית, בטרם גיבשו את הסגנון המוכר שלהם. בשבע השנים שחלפו מאז, עברו גיא ויהל תהליך שרק מעטים זוכים לעבור: גיבוש ישות מוזיקלית ויצירת ז'אנר עצמאי־אישי, סגנון כתיבה מיוחד, עמוק ואופייני, ומלודיות שנשמעות זרות וישראליות בעת ובעונה אחת.
באלבום דנים השניים בנושאים כמו רומנטיקה, אהבה, מלחמה, תקווה וזיכרונות, ומנגישים אותם למאזין בצורה מלאת חן. בהאזנה חוזרת ונשנית לאלבומם החדש, "השמש תזרח", קשה שלא להבחין כי הצמד נושא אותנו למקומות עמוקים טקסטואלית (עם שיר המחאה "יהיה טוב"), עשירים מוזיקלית ("אפילו שקצת מאוחר") ומורכבים מבחינת ההפקה המוזיקלית המתקדמת וחסרת הפשרות.
לצד השירים הקשים לעיכול באלבום, שרצוי להאזין להם כמה פעמים כדי לחוש באמת את הווייתם, האלבום כולל כמה להיטי מיינסטרים פוטנציאליים קליטים ועשויים היטב, שכובשים את האוזן משמיעה ראשונה: "השמש תזרח", "אל תעשי מזה עניין" ו"הכל יכול לקרות" הבועטים; ו"לב מתפוצץ" הרומנטי והשקט; המביאים לידי ביטוי את כישרונם של השניים לייצר להיטים.
עם זאת, השניים לא מאבדים את ה"אני מאמין" המוזיקלי שלהם, מתנסים בשילוב סגנונות מוזיקליים שונים, גם כאלה שאינם מאוד פופולריים כיום.
וזה, בעיניי, סוד הקסם וההצלחה של השניים, שהפכו לאחד ההרכבים הבולטים בארץ: אי אפשר באמת להגדיר את סגנונם המוזיקלי, וגם אין צורך בכך.