חסד גדול עושה רחל פן, עורכת ומתרגמת, בהגישה לקוראי הזמן הזה טעימות ממיטב הספרות האמריקאית של המאה ה־20. תחילה הוציאה לאור מיצירות ארנסט המינגוויי, ועתה שלחה לאוויר המורעב קובץ סיפורים קצרים מאת זוכה נובל אמריקאי נוסף. ויליאם פוקנר (1897–1962) זכה בנובל ב–1949, ורוב הסיפורים המובאים כאן נכתבו בתחילת שנות ה־30. ספק אם הסופר הדגול היה זוכה בימינו לפופולריות, שכן לא הקל על קוראיו, בהיותו נאמן לסגנונו הייחודי, המותיר פערים ניכרים בסיפור.
הרומנים שלו, וכך אף הסיפורים הקצרים המוקדמים, תובעים מן הקורא מעורבות פעילה. עליו להיכנס לאווירה, הקודרת בדרך כלל, להיצמד לחרדתה של לאונורה הכושית, הפוחדת מן הדרך שבין האחוזה לבקתה הדלה, שמא בעלה האלים יגיח לפתע מן השיחים; או בבקתה דלה אף יותר, עם משפחה חקלאית בטנסי בסוף מלחמת האזרחים. התרגום מכנה את הדמויות בתארים שהסופר העניק להן. כושית הייתה כושית בדרום הגזעני. בסיפורי פוקנר, איש מיסיסיפי מלידתו ועד מותו, המעמדות נשמרים גם אחרי שגאוות הדרום קרסה.
הסיפור המפורסם ביותר בקובץ, “ורד לאמילי", מתאר היטב את הגאווה הזאת, המוסיפה להתקיים בבית מידות שתהילתו אבדה מכבר. הדיירת, רווקה מבוגרת, נוהגת באנשי העיירה כבחבורת מטומטמים חסרי כל סמכות מוניציפלית. היא מסתגרת בביתה המצחין ואיש אינו יכול לגרום לה לשלם מסים.
דווקא החלשים מתגלים בסיפורים כמי שמהתלים בחזקים, מנהיגים אותם. אם אלה השחורים הגורמים לאדוניהם הלבנים להיכנע לגחמותיהם, או המוני האינדיאנים ובני התערובת הרובצים לפתח ביתו של נשיא ארה"ב כדי לקבל ממנו מחילה על רצח לבן נוסף שניסה להשתלט על מעבר הנהר. זהו הסיפור (“ראה!") המשעשע שבקובץ. הלבנים שולטים באינדיאנים ששולטים בשחורים, ואי–הנחת הנובעת משליטה באחר בונה חברה לא יציבה. גניבות, מעשי מרמה, רצח, הצתות, הכל קורה בתכיפות.
המלחמות והגזענות אינן מאפשרות לחברה להתפתח. החקלאים נותרים בורים ואפלים, כמעט חייתיים (“ניצחון על ההר"). האלימות היא האווירה והיא המעשה היחיד. וסביב האלימות רובץ הפחד. כמו הבוץ הדבק ברגליהם ובמדיהם של האנשים. הבוץ שליט. או היובש. הטבע חובר להתרחשויות הרעות. מעשים נאצלים, דוגמת בעל אחוזה דרומי צעיר המגונן על המשרת הכושי שלחם לצדו ארבע שנים, טובעים בבוץ ואובדים להיסטוריה בגלל אותה אלימות המוצאת פורקן ביריות.
שגרת הדרום מתקיימת בקומתם הזקופה של ישישים וישישות גוועים ובקולות האבל הרמים שמשמיעה כושית אצל מיטת השופט, אדונה הגווע. בסיפור הזה (“מֵעֵבֶר") מניח פוקנר מכשולים רבים על דרכו של הקורא, המוצא עצמו נע בין ריאליה להזיות גסיסה. הגווע כבר אינו כאן, במיטה שבה הרה את בנו שמת בהיותו בן 10, אך עדיין לא נכנע ללווייתו האטית ברחוב הראשי. ביקורו בקבר בנו הוא מן הרגעים הטרגיים שוברי הלב בספרות: “אתה רואה, אילו יכולתי להאמין שיום אחד אראה אותו ואגע בו, לא הייתי מאבד אותו. ואם לא הייתי מאבד אותו, לא היה לי בן מעולם. מפני שאני הנני אני באמצעות השכול ובגללו".
פוקנר לכד את המצוקה האנושית בשורשיה המוגלתיים. הקובץ חושף את המגע הישיר שלו עם האדמה, הממשית והמטאפורית. דומה שהמספר שלו קרוב ככל האפשר לדברים עצמם, הוא בתוכם. בעוני הנורא, ברעב, בחום ובקור, באכזריות, בבהמיות האנושית ובקור רוחה. ריח היסמין וצבעי השקיעה נמהלים כאן בעצב נורא. אותו עצב קושר את הדמויות אפילו בסיפור בנאלי לכאורה, על בגידת אישה בבעלה עם חברו–שותפו (“כבוד"), או בסיפור מכמיר הלב “שני חיילים", שבו ילד רודף בדרכים ליליות אחר אחיו הבוגר שנסע להתגייס למלחמה (“שני חיילים"). סיפור שנכתב ב–1942.
***
אני מאשים
אור ליום ה–13 בינואר 1898 ייחד העיתון הצרפתי “ל'אורור" את העמוד הראשון כולו ל"אני מאשים" של אמיל זולא. במכתבו הפומבי לנשיא הרפובליקה הצרפתית, פליקס פור, קבע הסופר הצרפתי תקדים. בימינו אין לתאר עמוד ראשון בעיתון המיוחד כולו לדברי סופר היוצא נגד בית המשפט, נגד שרים, נגד האווירה החברתית הכללית, נגד עוול אנושי ואנטישמיות. הפרסום הביא בסופו של דבר לזיכויו של אלפרד דרייפוס והשבתו מאי השדים. במלאת 120 שנה לפרסום ה־"J’Accuse…!", יצא לאור תרגום הטקסט בתוספת מאמר רקע ופרשנות מאת חי ברדה.
לספר מצורף שי נדיר במעטפה - העתק עמוד העיתון מאותו יום חמישי. אפשר למסגר בסלונים הישראליים בעוד המטוסים מחממים מנועים לקראת גירוש פליטים שחורי עור ליבשת גְזֵרה. מי שלוחם באנטישמיות אמור לעשות צדק עם כל הגזעים הנרדפים. יוזמת ההוצאה ברוכה, גם אם לוקה בבעיות גימור. הפונטים ארכאיים, כמו–תקופתיים, אך מרחיקים את הקורא בן זמננו. שם בעל המאמר הנלווה אינו מופיע בספר, לכן, פעם נוספת: חי ברדה.
(מצרפתית: הדר קלונובר, קמין–ברזילי, 122 עמ')
התשוקה לדעת
ככל שאני מוסיפה לקרוא בספר הזה, תאבוני לחוויה המגוונת גדל. כל עמוד שופע עובדות מרתקות המוגשות בסיפור שוקק חיים אינטנסיביים, נדירים. הנה ציטוט נוסף: “הוא היה (...) הראשון שהבין כי כל הדברים שזורים אלה באלה, כמו ב'אלף קורים'. הרעיון החדש הזה על הטבע היה עתיד לשנות את האופן שבו תופסים הבריות את העולם. (...) בערוב ימיו הִרבה הומבולדט לדבר על הבנת הטבע ‘מנקודת ראות גבוהה', שממנה אפשר להבחין בקשרים הללו; הרגע שבו קלט זאת היה כאן, על הצ'ימבורסו (ההר הגבוה באקוואדור - ת.א.). ב'מבט יחיד' הוא ראה את כל הטבע פרוס לפניו".
("המצאת הטבע, הרפתקאותיו של אלכסנדר פון הומבולדט", אנדריאה וולף, שוקן, 456 עמ')
