דן תורן: "תמיד אומרים בהתפעלות: 'מה, גם את זה הוא כתב?'"

“אבא (השחקן, הבמאי והמחזאי אילן תורן – ט”ל), סיפר לי פעם סיפור עליו ועל חבר שלו גדעון, שהיה איתו בטירונות נחל מוצנח בשטח במשך שלושה חודשים, אולד סקול, ישנים באוהלי סיירים. ערב אחד לפני מסדר השינה, גדעון אמר לאבא שלי ‘אילן, במסדר תחתונים, כשהמ”כ אומר להסתובב ולהיכנס לאוהלים לישון, תישאר עומד איתי כמה שניות ותסתכל אחורה’. וכך עשו, ולעיניים נפרשה תמונה מרהיבה של 60 ישבנים צעירים בתחתונים לבנים, כשבעלי התחתונים כפופים עם הראש באוהל, והעכוז למעלה. הם נקרעו מצחוק, חטפו נזיפה מהמ”כ ונכנסו לאוהל מתגלגלים מצחוק. זה סיפור שאני לא שוכח”.

אמא אילנה

“לעומת זאת, אמא שלי, אילנה, לקחה את הדברים יותר ברצינות. היא עיתונאית לשעבר וכיום פסיכולוגית יונגיאנית, והיא הייתה מספרת לי תמיד סיפור על ילד ואמא שהולכים לשבת בים, והילד שואל ‘אמא, מה זאת אהבה?’, ואז האמא מרימה מעט חול ומחזיקה אותו בכף יד פרושה ואומרת, ‘תסתכל, אם אני סוגרת את היד חזק, החול בורח מהצדדים, ואם אני משאירה את כף היד פתוחה החול נשאר עליה. זה מה שצריך לעשות עם אהבה’”.

“שנת 1976. יהודית בן יעקב, המורה שלנו לספרות בתיכון עירוני ה’ בתל אביב, שולחת את אריאל, חבר הילדות הכי טוב שלי, ואותי, ללמוד פילוסופיה אצל מרסלו דסקל באוניברסיטה. מתברר שפתחו חוג לנוער שמתעניין, בערב. היינו נוסעים בקו 25, מקשיבים לאמן הפילוסופיה של הלשון. אז הוא היה המתרגל הצעיר והמרתק וכיום הוא פרופסור. מרסלו דסקל – תודה על כל מה שנתת ועל מה שאתה עדיין נותן”.