מאז ימי צמד הדודאים והפרברים בשנות ה-60, לא היה ריבוי צמדים מוזיקליים כמו בימינו אנו: אז האם טרנד חוזר או חולף? תופעת הזוגות המזמרים חזרה למרכז הבמה לפני כשלוש שנים עם ההצלחה של סטטיק ובן אל בשירם "ברבי" (אז נפרדו מרון נשר אחרי השיר "#דוביגל") ששבר שיאים והחל שרשרת ארוכה של להיטים. ההצלחה של צמד הפופ האירה זרקור על צמדים נוספים שקמו, נולדו והחלו לצאת מצילו של הצמד המגונדר ולפתח קריירה מצליחה שהפכה אותם לכוכבי נוער.
בעוד הגרסאות הנשיות של קייט ואור והתאומות מלול דעכו אל תהום הנשייה (או בדרך לשם), ישנם שני צמדים בולטים הטוענים לכתר של סטטיקאל: קטריקס ודורון ביטון ואיב אנד ליר.
ניסיון להשוות בין השניים יהיה קצת מתיימר, אך מי אמר שלא צריכים להיות כאלה מדי פעם?
הדומה לשני הצמדים הוא כזה: שניהם החלו את דרכם כזמרי פופ (בשלל צורותיו) ברשת ויצרו באזז והיסטריה סביבם דווקא בשל קליפים ויראליים שזכו למיליוני צפיות ובשל כך עוררו את עניינה של התקשורת בהם. כמו כן, שניהם פונים במכוון לקהל היעד הצעיר של בני "הטיפש-עשרה" ובשל כך הפכו למוצר מבוקש בימי הולדת, אירועים ובר מצוות.
קו דימיון דומה בין השניים הוא הגימיק של צמד שמתלבש במיטב הצעקה האחרונה באופנה ומשתדל להמציא את הגלגל מחדש. לעומת זאת, למרבה המזל (או הצער), רב השוני מהדימיון ולמעשה זו אולי העובדה שקמו מעין "מחנות" אוהדים של שני הצמדים השונים כמעט לחלוטין זה מזה.
בעוד איב אנד ליר בונים את הקריירה שלהם על שירי טראש-פופ ים תיכוניים העוסקים בבילויים, אלכוהול, מסיבות ונרגילות, סגנון שירים שחוזר על עצמו ולא מחדש בין שיר לשיר, הרי שקטריקס ודורון ביטון הם ה"ילדים הטובים" של הפופ הישראלי עם שירי פופ קליטים, שובבים ואיכותיים השמים דגש על ליריקה איכותית (יחסית) ומצליחים לגוון ולהביא משב רוח שונה ומרענן בין שיר לשיר.
היכולת של איב אנד ליר לקרוא את המפה המוזיקלית ולהגיש לבני הנוער על מגש כסף את הלך מחשבותיהם הם יתרון ענק שהקנה לצמד את תהילתו והפך אותם למעוררי סקרנות, כשהקהל מצפה בכל פעם מחדש ליציאה הבאה שלהם. עם זאת, איב אנד ליר ממתגים עצמם כצמד "שכונה" (מילה החוזרת לא מעט בשיריהם) וכך גם נשמעת המוזיקה שלהם, כשלצד זה, הם דואגים להחצין לראווה את "מזרחיותם" (לא שיש במה להתבייש בכך, אך כשזה מתכתב עם סגנון דיבור "ערסי" ורווי עברית קלוקלת ושגיאות, זה די מבייש את המזרחיות), עושרם ואת דגילתם ב"דאווינים", בעוד קטריקס וביטון די סולדים ומתרחקים מהחצנת יתר ומתמקדים בעשייה מוזיקלית ופיתוח המותג.
ההבדל הכי חשוב שבולט בין הצמדים הוא זה: איב אנד ליר זייפנים בצורה צורמת, אינם שרים בדיוק, ואינם מצליחים להשתלט את הטונציה והדיקציה הנכונה, ולראייה ניתן למצוא זאת בשירם החדש מהשבוע שעבר: "כוכבת" שכלל את הפזמון האלמותי: "אז וואי וואי וואי היום אומרים למכללה פה ביי".
שלא תבינו לא נכון, גם שיריהם של קטריקס וביטון משתמשים לא מעט בעניין ה"גימיק", ולראייה קחו את שירם החדש "גוצ'י ופראדה" שיצא השבוע וכולל את הפזמון: "ויש לה גוצ'י ופראדה, ומרצי של בנז", אך מדובר בסלנג נעורים צעיר ומרענן, בפזמון קליט ולא מתייפייף ובייחוד שירה מדויקת ובלתי "זייפנית" או צורמת לאוזן עם הגייה נכונה ותקנית של המילים ובעיקר טקסטים, גם אם אינם הכי "מבריקים", העוסקים בנושאים ענייניים וחינוכיים (בניגוד לאלכוהול והנרגילות של "צמד השכונות").
אמנם סטטיק ובן אל עדיין מובילים דעת קהל מבחינה מוזיקלית, אופנתית ותרבותית, אך הקרובים אליהם מבחינה רעיונית, איכותית ובעלי סיכוי רב יותר לשרוד ולהתפתח הם קטריקס ודורון ביטון. איב אנד ליר לקחו את הגימיק ותרגמו אותו להופעות וכלכלה, אך כנראה שבקצב הזה, יישארו בשכונה לעוד כמה שנים.