פרולוג
עוד לא שככו הדי המלחמה, וטרם נודעה מידת אימתה. השמועות על ההרוגים, הנעדרים והשבויים החלו להסתנן מפה לאוזן והגיעו מספרים תלת־ספרתיים. כל זה התרחש רק שש שנים אחרי האופוריה של מלחמת ששת הימים, שהניבה מבול שירי גבורה ואלבומי ניצחון. אז מה הפלא שחשבנו שזו תארך מקסימום שלושה ימים. ככה התרגלנו. ככה היינו בטוחים, כי ככה סיפרו לנו.
האמת נחשפה טיפין טיפין, והיא הייתה איומה ומחרידה, קשה היה לקלוט. אז באו הדיבורים על הבלתי ייאמן ועל ניצחון מדהים וגדול אפילו יותר מהמלחמה הקודמת, אבל אף אחד לא קנה את זה, כי אף אחד כבר לא האמין לאף מילה. התחילו לחפש את הנעדרים, לשמוע את השבויים ולקבור את המתים.
אנחנו, צעירים בני 20 ומשהו שכבר הספיקו לחוות צהלת ניצחון שלא נשמעה כמותה, נאלצנו להתמודד עם מצולות הדיכאון שירד על הארץ ויושביה.
"עוד נבוא חשבון", הבטיח מנחם בגין, יושב ראש האופוזיציה בנאום שנשא במושב מיוחד של הכנסת בעיצומה של המלחמה. בינתיים הסתפק בזה שרק בירך את צה"ל ואיחל לו ניצחון. הניצחון של בגין הגיע ארבע שנים אחרי המלחמה ההיא, מלחמת יום הכיפורים.
חייל הולך, חייל חוזר
אבל תמיד אחד חסר.
והחשבון שאין לו סוף
חייב לחלוף...
הקרב נגמר, אולי עוד לא.
יש ניצחונות, יש מפלות.
אך השלום תלוי בכם
הוא חייכם...
(דידי מנוסי)
תמונה ראשונה
בתוך כל הבלגן הזה הייתה תחושה של טירוף מערכות בכל התחומים: סדרי עדיפויות השתנו, תוכניות נדחו, הפקות בוטלו, ורעיונות נקברו. כך התבשרתי גם אני שמופע מסוים שהתחלתי לעבוד עליו סמוך ליום הכיפורים נדחה למועד בלתי מוגדר. כלומר, עד שיתבהר המצב. במילים אחרות: בוטל.
לאנשים לא היה ראש לבידור. מי בכלל רוצה לשיר כשמתחתיו האדמה רועדת? רוב האומנים היו עדיין מגויסים והתרוצצו מרמת הגולן לסיני והגיעו עד אפריקה, שזה השטח שנכבש מעבר לתעלה.
ספר אחד שמצאתי בחנות של ספרים מיד שנייה היה צמוד אלי וליווה אותי באותה תקופה. זה היה בדיוק הספר מהסוג שחיילים נוהגים לשים בקיטבג. קראו לו "ROGBY SONGS", והוא כלל את מבחר השירים המזוהמים והגסים שנוהגים אוהדי הרוגבי לשיר במגרשים ובפאבים. להנאתי ולהנאת חברי תרגמתי את הפנינים האלה סתם בשביל הקטע.
יום אחד הגיע אלי שכן שלי, המוזיקאי בני נגרי. מלחמת יום הכיפורים סובבה לו את הראש וגרמה לו להחליט שככה אי אפשר להמשיך, וצריך לעשות משהו במקום לשבת, לקטר ולמחות. אז הוא התגייס שוב לצה"ל והלך לעשות קורס קצינים. הוא ראה את שירי הרוגבי המתורגמים, נדלק עליהם ולקח לי אותם. בחופשה הבאה שלו הוא החזיר לי את השירים מולחנים. עכשיו נשאלה השאלה: מה עושים עם זה?
הלכנו לאריק לביא. אמרנו לו שיש לנו גם שם מדליק למופע: "אריק המזוהם". אריק הקשיב לשירים וממש אהב אותם. הוא שמע אותם פעם ועוד פעם ואז אמר: "חבר'ה, יש לכם חומר אדיר שבדיוק מתאים לתקופה המחורבנת הזאת. אנשים יאהבו את זה, אני בטוח". ואז אריק הוסיף, "אבל". מה"אבל" הזה חששנו. כי כשאריק אומר "אבל", אז חבל על הזמן. שום דבר לא יגרום לו לשנות את דעתו.
"אם אני אשיר את זה", הוא אמר, "זה ייצור אנטיפתיה. כי כשפרא אדם כמוני שר מילים כאלה, זה כל כך צפוי, ואז תאבדו את החן של השירים".
כמה הוא צדק. כמו תמיד אריק היה מוכן להושיט יד ולפרגן, ועזר לנו להגיע לישראל גוריון ולשכנע אותו שהחומר הזה ממש נועד לו.
"עומד לי על קצה הלשון", קראו למופע הקברטי. ישראל גוריון הקסים את הקהל עם השירים המפולפלים וההצלחה נמשכה לאורך מאות הצגות. ברור שהערב קיבל אופי שונה שישראל גוריון, הזמר והשחקן והפנטומימאי והבמאי הטביע בו, והפך אותו לערב יחיד ומיוחד שלו.
מדי פעם היה אריק לביא מגיע למועדון 77 ברחוב בן יהודה בתל אביב, רואה את הקהל שממלא את המועדון עד אפס מקום, קורץ לנו, מרים כוס וויסקי ומחייך את החיוך הרחב שלו באושר גדול. אין ספק, הוא בהחלט היה שושבין להצלחה הגדולה.
יש לי דודה, שמה ענת,
ויש לה שד אחד בלבד,
אך הוא ארוך ומחודד,
ושתי פטמות לו מכל צד.
יש לי אח ושמו נחום,
בין הרגליים אין לו כלום,
אז הוא אומר: "זה לא נורא"
והחנות שלו תפורה.
נו, אז מה תגידו,
נו, אז מה תגידו
כשקורה כזה דבר?
תמונה שנייה
כשהוא נולד בגרמניה ב–9 במרץ 1927, היום לפני 91 שנה, לנערה רווקה בת 18, קראו לו ליאו אלכסנדר. את שם המשפחה שלו "אינזלבכר" הוא קיבל בזכות הגבר שנשא את אמו לאישה כשהיה בן שנתיים.
בספר "אני אשיר לך", שהוציאה אשתו שושיק שני שנים ספורות אחרי מותו, היא מביאה את זיכרונות ילדותו כפי שנכתבו על ידו.
אמא צועקת או בוכה... ויש לה גם התקפי זעם. היא מטילה עלי עונשים. לפעמים מפשיטה אותי עירום, מחביאה ממני את הבגדים, יוצאת את הבית ונועלת עלי את הדלת... אני גר עם אמי במרסיי בבית מלון. היא יוצאת כל ערב לעבוד למחייתנו במועדון לילה, ואני מחכה לה בחדר במלון עד שתחזור.
הוא הגיע ארצה עם קרובי משפחה. ילד בן 9 שמספר לחבריו בארץ שהוא יתום. ילד שמתגלגל ומחפש מקום להיקשר אליו. להיות שייך.
אף פעם בחיי לא חשבתי להיות שחקן... עד שנתקלתי בחייל שמן וגוץ שעצר אותי ושאל: "תגיד, זה אתה אותו אריה שאומרים עליו שהוא אוהב לשיר ויש לו קול חזק?... יופי! אז בוא איתי. אנחנו צריכים פועל במה".
"מי זה אנחנו?", שאלתי.
"להקת כרמל, הלהקה הצבאית של פיקוד צפון... קוראים לי בומבה ואני כוכב הלהקה".
המשכתי ללכת אחריו ואמרתי, "קוראים לי אריק, ואני פועל במה".
וככה, כמו המקריות שבה הגיח לאוויר העולם, כך הוא הגיע ללהקת הכרמל. ליאו אלכסנדר אינזלבכר היה לאריק לביא, אחד הקולות הגדולים, המובהקים והצלולים שמלווים ומובילים את שירת חיינו לאורך כל השנים.
את חכי לי ואחזור,
חי אחזורה, חי!
המה ישתאו לאמור:
"נס הוא בוודאי!"
המה לא חיכו ואיך
בין תבין נפשם
כי רק את בחכותך
הצלתיני שם.
איך ניצלתי? זאת נדע
רק אני ואת.
כי יותר מכל אדם
לחכות ידעת
(תרגום: אברהם שלונסקי)
תמונה שלישית
הייתי אז בת שבע עשרה. שנינו היינו תלמידי משחק בבית הספר של התיאטרון הקאמרי. אריק - שנה ג', אני שנה א'. שם - על מדרגות בית הספר למשחק, ליד כיכר דיזנגוף - התחיל הסיפור שלנו. ומאז, יותר מחמישים שנה הוא היה אהבת חיי.
(שושיק שני, "אני אשיר לך")
על הבמה הם רשמו ביחד הצלחות חסרות תקדים כשאפרים קישון כתב עבורם את "הוא והיא", ערב של מערכונים שעסקו ביחסים שבינו לבינה. הם שיגעו את המדינה עם הערב הזה. יש אומרים שאריק אפילו זז מעט הצדה כדי לתת לשושיק את מקומה הראוי כשחקנית קומית מדהימה, שגילמה שלל דמויות וטיפוסים מגוונים. לא יודע אם זה נכון, אבל תודו שזה סיפור שמחמם את הלב.
ב"הו הו יוליה" הם היו רומיאו ויוליה שלא התאבדו, כי קישון כתב להם סיפור המשך שהוביל אותם לנישואים והטיס את ההצלחה הגדולה הזו לשהייה עטורת הצלחה בגרמניה.
נדמה שאחרי שחזרו ארצה מסיבוב הניצחון הזה, החליטה שושיק שדי לה. היא פינתה את הבמה לאריק וממש סירבה לכל הצעה מפתה ככל שהייתה לעלות שוב על הבמה.
סלחי לי היום, אשתי הקטנה
על כל מה שלך לא נתתי.
אני עוד זוכר, אשתי הקטנה
כל מה שלך הבטחתי.
יש אנשים, אשתי הקטנה
שלהם הכל ידוע
אבל את ואני, אשתי הקטנה
שואלים כל היום: מדוע?
(אריק לביא)
אפילוג
יום אחד, זה היה בשנה האחרונה לחייו... עצר לפתע ואמר: "אני מבקש להתנצל בפנייך על הפעמים שפגעתי בך. אני שמח שנשארנו יחד, את הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיי".
(שושיק שני, "אני אשיר לך")
ליאו אלכסנדר אינזלבכר נולד היום לפני 91 שנה בגרמניה. אריק לביא נפטר לפני 14 שנה והוא בן 77. במילות הפרידה מאבא שלהן כתבו בנותיו נועה ויעל:
אבא תמיד אמר שהשירה בשבילו היא לא אופציה. השירה בשבילו היא צורך!... וכמו שאבא שר, ככה הוא גם חי: עם אהבה עצומה לחיים ולכל מה שהם הציעו לו... בילדותנו תמיד בכינו כששמענו את אבא שר את "הקטר 70414":
הקטר גם לא חלם שזה עתיד לקרות
שאת עצמו יביא אי־פעם לבית הקברות
(חיים חפר)
גם אבא שלנו לא חלם להגיע לבית הקברות, הוא היה בטוח שהוא יחיה וישיר לנצח.
והוא נשאר.
שום דבר לא ידוע.
לא שנה. לא שבוע.
יש לנוע לנוע
ולחשוב שהייתי יכול
לחזור על הכל,
אבל בן אדם,
זה יקרה.
(שמוליק קראוס)