בחייה וגם במותה, הפכה הזמרת וויטני יוסטון למיתוס. סיפור חייה של מי שבורכה באחד הקולות הגדולים בדורה והפכה לאחת הדיוות המשפיעות במאה ה־20, נגמר בטרם עת עם פטירתה בגיל 48 באמבטיית חדרה במלון, מותירה מאחוריה מורשת מוזיקלית מכובדת.
שלשום נכחתי במופע המחווה המיוחד שהגיע לישראל היישר מאוסטרליה – "The Greatest Love Of All – The Whitney Houston Show", עם הסולנית והווקאליסטית המצוינת בלינדה דיוויס, שהרטיטה את היכל התרבות בתל אביב.
נכון, מופעי מחווה לאמנים לא משתווים למקור ונשמעים לרוב כחיקוי זול, אך לא כך במקרה של דיוויס. מלכתחילה, המופע נועד להאדיר את שיריה של יוסטון ולהאיר זרקור על פועלה המוזיקלי ולא לחקות את קולה או סגנון שירתה, אף שדיוויס לא נעדרת מניירות "יוסטוניות" מובהקות. כך, לא נוצרה תחושת חיקוי, אלא מחווה.
השואו היה סוחף: רקדנים ורקדניות בכוריאוגרפיה מרשימה, תזמורת עשירה ועיבודים עדכניים, חדשים ומיוחדים, למיטב להיטיה של יוסטון לאורך הקריירה. האינטרפרטציה של דיוויס לקלאסיקות הגדולות לא נפלה לבנאליות. נהפוך הוא, היא הפיחה בהם חיים חדשים והצליחה לצמרר, לרגש וגם לא מעט להרקיד.
במופע בוצעו כל השירים המתבקשים והאהובים, בהם I Will Always Love You, I’m Every Woman, Saving All My Love, I Wanna Dance With Somebody ועוד, שסיפקו את הסחורה בגדול.
תוסיפו לזה את התקשורת המעולה של דיוויס עם הקהל, בעודה יורדת ומהלכת באולם ונעצרת לסלפי זריז. דיוויס, שהחליפה בכל שלושה שירים תלבושת נוצצת אחרת, חלקה את סיפוריה על איך יוסטון השפיעה עליה, ותיבלה ב"תודה רבה" ו"שלום תל אביב" בעברית לא צחה, מדי כמה שירים.
דיוויס והמופע של וויטני הביאו את לאס וגאס לתל אביב, והדליקו את הקהל, שנהנה ממופע שהוא כולו עונג צרוף.