אורלי וילנאי: "לא יכולתי לנשום, הייתי בטוחה שאסיים את חיי ככה"

"זה קורה פעם בשבועיים, מה שאני מכנה התפרצות - חום מאוד גבוה, כאבים. אני משותקת מבחינת עשייה. זה פוגע ופוגם, במשפחה ובחיים, ומייאש. זה מחייב אותך לעצור את החיים, פיזית ונפשית. אבל בכל פעם שאתה מגיע למצב כזה, אתה מעריך מחדש את מה שיש לך. רק בן אדם שחולה או נמצא במצב קיצוני יכול להבין את זה. אני לא בן אדם מאמין, אני נורא מקנאה באנשים מאמינים שכבר יודעים להודות מראש. לדתיים יותר קל, אצלנו יותר מסובך. אז פה יש משהו שקבע לי, 'את עכשיו תראי את הדברים אחרת'".

כבר בתחילת הראיון מודיעה לי וילנאי באופן שלא משתמע לשתי פנים: בשעה ארבע בדיוק אני מכבה את ההקלטה. זה יהיה הזמן שבו תסיים לדבר ותלך לאסוף מהגן את בנה, ילד האומנה האריתראי שהיא וגיא מרוז אימצו. אם אצטרך השלמות, הן יסופקו על ידה במועד מאוחר יותר. "פעם הייתי חוזרת בלילה, מאוחר, ולוקחת עוד עבודה ועוד כתבה ועוד משהו", היא מסבירה, "היום כלום לא יעזור, אני בארבע מסיימת את השיחה. היום אני משקיעה יותר במשפחה שלי ובילדים. יש לי ילד בן 16, גיל שמאוד פחדתי ממנו, אבל אנחנו ביחסים נפלאים. הוא ילד מקסים ואני חווה אותו כל יום מחדש, כי אני נותנת לזה את הזמן להיות נוכחת פיזית, לא רק בטלפון ובוואטסאפ. והילד הצעיר, ילד האומנה שלנו, צריך חום ותשומת לב".

אחרי כל כך הרבה שנים של מאבקים, את מרגישה בעייפות החומר?
"הבריחה היא לילדים ולבעלי החיים. פעם הייתי הרבה יותר קרייריסטית, היום תן לי לחזור לפיג'מה ולהשקות את העציצים. אתה חייב ללמוד לראות את הגוונים של החיים, והיום אולי זו המחלה שגרמה לגוף שלי להיות מושבת, שאפשרה לי להיות טיפוס יותר ביתי. היום ביתי הוא מבצרי ואני משתדלת לא לצאת ממנו, רק אם זה חובה".



ברווזים באמבטיה

בימים אלו, אחרי שהורידה משמעותית מהעומס המקצועי על חייה, בחרה וילנאי להיכנס לפרויקט חדש, שכפי שהיא מספרת מכניס הרבה שמחה לחייה - התוכנית "אורלי וחי" שמשודרת בימי שישי בשעה 17:00 בערוץ עשר ומתמקדת בחיות מחמד. "יש משהו בעיסוק במשך כל כך הרבה שנים בחומרים קשים, שאתה חייב מנוחה", היא אומרת. "מצד שני, רציתי להתעסק במשהו שיש בו גם חיוביות. עם העובדה שאני חולה הרבה, רציתי לעשות משהו שיגרום לי להיות שמחה וייתן לי אנרגיה להמשיך. אני מאוד אוהבת בעלי חיים, והעובדה שכמעט בכל בית שני בישראל יש חיית מחמד שמצויה באהבה, ואין שום תוכנית שעוסקת בזה, נראתה לי מוזרה. היום סיימנו לצלם שתי תוכניות והצוות יצא מחייך, וזה נורא כיף. זו תוכנית שכיף לעשות אותה וכיף לעבוד בה".

אני מניח שיש לך בעלי חיים משלך.
"יש לי שני כלבים, חתולה ושתי ארנבות. כשהייתי קטנה גידלתי שני ברווזים באמבטיה, קראו להם אורלי ורמי, על שמי ועל שם אחי. הם גרו באמבטיה, הם היו קטנים, גוזלים, היינו משחקים איתם כשהיינו מתקלחים. לאמא שלי היה קצת קשה עם העניין: בכל פעם שהיא הייתה נכנסה להתקלח, היינו מוציאים אותם מהחדר. הכלבים שלי לא עוזבים אותי כשאני חולה, יושבים ומריחים ומגישים יד כשמשהו לא בסדר. לגדל ילדים בסביבה כזו שמחה. אחד הדברים שהכי קשים לי הוא אנשים שמתעללים בבעלי חיים. לפני שלוש שנים היה סרטון של בחור שזרק כלבת פודל מעל חומה. קוראים לו מאיר כורשידי, והוא קיבל בבית המשפט את העונש המבזה של 250 שעות עבודות לשירות הציבור".

"אמרתי: נלך ונראה מה קרה איתו, וגיליתי שהאיש לא מגיע לבצע את עבודות השירות שלו. הוא לא עשה כלום. הגעתי לקצינת המבחן, היא לא מדברת, היא לא מוכנה לתת תשובות. אדם שזרק את הכלבה שלו מקומה רביעית קיבל שלושה חודשים עבודות שירות. אין לי ספק שאנשים שעושים דבר כזה לחסר ישע, יעשו את זה גם לבני אדם, אני לא מבינה את הקלות של בתי המשפט. העונש הקבוע בחוק הוא ארבע שנים, והמקסימום שישב בן אדם הוא שנה וחצי. אנשים מתייחסים לבעלי חיים כמשהו שהוא לא באמת יצור חי, כמשהו שאפשר לבעוט בו. אורנה בנאי אני יצאנו לקמפיין, אנחנו מנסות להשפיע על בית המשפט".



איך מתייחס היום החוק לנושא הזה?
"היום יש רק תובעת אחת שמתעסקת בנושא, אי אפשר לעצור בן אדם שמתעלל, או להפעיל סמכויות. אני הפכתי אובססיבית לנושא בשנים האחרונות. לכן משמח אותי לעשות את התוכנית הזו, זה תחום שלא נוגעים בו הרבה בארץ, ואני חושבת שחברתית צריך שיהיה לזה מקום. תוכנית כזו יכולה להיות אקטיביסטית, להפחיד אנשים, אבל אנחנו בחרנו ללכת לכיוון המשפחתי יותר, הרגוע יותר. שום תחום לא מטופל בנושא בעלי החיים. אני רוצה לדבר לאוהבי בעלי החיים באשר הם. אני לא שופטת אף אחד. יש לנו לראשונה נשיא צמחוני, שגם פתח את בית הנשיא לאימוץ. אנחנו נארח אותו בתוכנית, וגם נעלה דברים קשים שאפשר לפתור אותם".

מה תעשי כשתצאי לפנסיה, תקימי חווה לחיות?
"אני לא יודעת. אני עושה את הדברים שאני אוהבת, כשאני מטפלת במקביל בבני אדם, בכמויות בלתי נגמרות. אני חיה מיום ליום עם מחלתי ועם העבודה, אז פנסיה זה לא במחשבות שלי".

להפיל את הממשל

את דרכה העיתונאית החלה וילנאי בשנת 1998 בערוץ הראשון. בשנת 2000 מונתה לתפקיד כתבת לענייני רווחה, ובמקביל הגישה את תוכנית הבוקר של הערוץ, לצדם של מאיר איינשטיין ואורי לוי. בשנת 2004 החלה להגיש עם גיא מרוז, שלו נישאה כעבור ארבע שנים, בגלי צה"ל את התוכנית "יהיה בסדר" שעוסקת בעוולות אזרחיות. בהמשך עברה וילנאי לערוץ 2, שם המשיכה לעסוק בתחום החברתי, בין היתר ככתבת בצוות התוכנית "עובדה". החל משנת 2006 היא מגישה עם מרוז תוכניות שונות והשניים, שעברו עם הזמן לערוץ עשר, אחראים גם לפרויקט הדוקמנטרי "מוסר השילומים", שבו חקרו מה עלה בגורל חלק מכספי השילומים מגרמניה, שהגיע לוועדת התביעות של ניצולי השואה, אך לא הועבר לניצולים עצמם.

התחלת את עבודתך ככתבת רווחה. איך את רואה את המצב במדינה היום מהבחינה הזו לעומת מה שהיה כאן לפני 20 שנה?
"כשאני הגעתי להיות כתבת רווחה, עשו את התפקיד הזה כתבים זמניים. כמעט לא היו כתבות במהדורות, וכשנתנו לי את זה הבטיחו לקדם אותי לתפקיד אחר. אבל לא רציתי ללכת לשום מקום אחרי שהבנתי את עומק התהום החברתית. לשמחתי, לאורך השנים יצא לי לפתוח מהדורות עם סיפורי רווחה ולעשות משהו כדי לקדם את השיח. היום זה נמצא בקונצנזוס התקשורתי, ועצם העיסוק יוצר שינוי. המצב בישראל הוא פנטסטי לעומת מדינות אחרות. אנשים חיים היום בשגשוג, המטוסים מלאים ואנשים מבלים בצימרים. מצבם של ניצולי השואה טוב משהיה אי פעם".

טענות ה"חמוצים" של נתניהו משוללות יסוד?
"נתניהו הצליח לעשות ספין יפה עם סיפור ה'חמוצים', זה כמו 'אם אין לחם, תאכלו עוגות'. כשמגרדים את הצימרים והמטוסים, כשמגיעים לשכבה הפגועה באמת, אז החמיצות היא חמיצות אמיתית. יש אנשים שלא מצליחים להרים את הראש מעל המים".

יצאת לאחרונה נגד נתניהו בטור חריף בעיתון "הארץ". את לא חוששת?
"אני לא בן אדם שחושש למעמדו ולמקומו. לא חששתי גם בערוץ הראשון כשהעיפו אותי. אני נמצאת בערוץ מאוד פלורליסטי, מעולם לא צונזרתי. אני מרגישה שאני צריכה לדבר יותר, דווקא בשם האיזון, ולהשמיע שני צדדים. אני מה שנקרא 'מתקרנפת' - לא מביעה את דעתי, ולא מספיק נלחמת על עמדותיי".

יצאת בנחרצות נגד "הימין של נתניהו". את לא חושבת שדיבור כזה רק מפלג יותר את החברה?
"מי אני שאפלג את העם? נתניהו שולט כאן כבר 20 שנה. זה לא שהמנהיג קובע את הטון של העם, אבל הוא משפיע. לנתניהו יש משקל עצום ואהדה אדירה. הוא יכול היה לתעל את זה למקום של פיוס ולמסרים שיש בהם יותר בנייה מאשר הרס. אני מצביעה על מה שאני חושבת שמפריע לי, אני לא מנהיגה כרגע, אני צועקת את מצוקותיי כאמא, כעיתונאית וכבן אדם".

לדעתך, יש ניסיון של התקשורת להפיל את ראש הממשלה, כפי שהוא טוען?
"אני בטוחה שקיים. יש ביקורת על עיתונות אקטיביסטית, איך אנחנו מעיזים להביע את דעתנו. אין תקשורת אובייקטיבית, כל כתב בוחר בדיווח שלו איך לעשות זאת. אין לי ספק שיש כתבים שפועלים מתוך אג'נדה להוריד משטר. האג'נדה שלי היא אחרת. כשאני רואה עוולות וחוסר צדק, אני אלחם. אבל אין לי אנג'נדה שקשורה לממשל מסוים. ביקרתי את אלי ישי כשר רווחה, כמו שביקרתי את בוז'י כשר רווחה. זה לא תלוי ממשלה; זה תלוי עבודה".

היו לך מחשבות להיכנס לפוליטיקה.
"קיבלתי הצעות למקומות משוריינים. גיא מאוד רצה שנלך, אני לא מרגישה שאני בנויה לזירה הזאת. אני לא יודעת אם אני חלשה מדי, ואני לא רוצה לשחות בתוך ביצה טובענית. התקשורת מהווה מקום שיכול לעשות שינוי. השנאה לתקשורת מלובה ומועצמת על ידי ראש הממשלה, וכל עוד זה המצב, אני פה".

מה דעתך על התוכנית החדשה של נתניהו בעניין הפליטים?
"היה רגע גדול של שמחה, רגע של אופוריה כשהוא דיבר על ההסכם, כי זה הסכם טוב לכל הצדדים. יש כאן התחסדות. יש פי שניים מסתננים לארץ שהם לבנים, צריכים פה ידיים עובדות, וישראלים לא אוהבים ללכלך את הידיים שלהם. במקום להכניס לפה עובדים זרים דרך חברות כוח אדם ולנצל אותם ולהפוך אותם לעבדים, אפשר 'להלבין' את האנשים האלו ולתת להם חיים חדשים. הם באמת פליטים. אז הייתה שמחה גדולה ופתאום היה ההיפוך המוחלט הזה, זה היה שוק מבחינתי, וגם פחד נורא גדול, כי אי אפשר לסמוך על כלום. עכשיו זה מצב עוד יותר גרוע, שאין בו טיפת סיכוי לפתרון. מה שהיה הוא שיהיה, ואפילו חמור יותר. להגיד שאני המומה ומודאגת, זו תהיה הקטנה של מה שאני מרגישה".

כתבת שמאיימת על בנך סכנת גירוש.
"הילדים האלו לא מוכרים בארץ, אין להם מעמד רשמי. אנחנו משפחת אומנה לילד האריתראי הזה כי מתוקף אמנת האג הוא ילד בסיכון, אז המדינה חייבת להגן עליו. אבל אם הוא יכול לצאת מפה, כלומר יש גירוש, אז עדיף למדינה לגרש אותו. אין לו מעמד פה. הדבר הזה מאיים גם עליו, הוא יוכל להיות מגורש. יד אחת שמוציאה ילד ממקום שהוא נפגע בו ולוקחת אותו לבית אחר, ויד שנייה אומרת נגרש אותו למקום שעוד יותר יפגע בו. אני לא מצליחה להבין את גדעון סער שאמר שההסכם שנתניהו חתם עליו הוא איום ונורא - אותו גדעון סער שנתן מעמד מקסים לילדי העובדים הזרים כשהוא היה שר הפנים. כשזה הופך להיות מאבק פוליטי אנשים הופכים את עורם, בלי להבין שמדובר בבני אדם. זה מוציא אותי מדעתי. אין כאן שום אמת פנימית".

חשיפה מלאה

כאמור, לווילנאי רקורד מרשים בעבודה עיתונאית. כשהיא נדרשת לתת דוגמה למקרה הכי דרמטי שבו עבודתה שינתה סדרי עולם, היא ממש מתקשה. "אני יכולה להגיד שיש מישור רוחב חברתי, ויש מישור אישי", היא אומרת, "הייתה לגיא ולי זכות גדולה להיות חלק משמעותי במאבק לניצולי השואה, ובאמת נעשה שינוי אמיתי שהתחיל אותו אולמרט והמשיך אותו יאיר לפיד, והיום לא קיים ניצול שואה שחי בעוני מרוד. זה אושר גדול להיות חלק מזה. לצד זאת, אנחנו מטפלים באנשים פרטיים. זה מדהים כשאתה מצליח להוציא מישהי ממעגל הזנות, להוציא אישה וילד מבית עם גבר אלים, מישהי מהשוק האפור שחייבת כספים, כל אלו דוגמאות מהחיים. לצד אלה חשפנו הרבה מחיינו, והחשיפה הזאת הביאה הרבה אנשים לדבר על נושא שהיה עד אז טאבו - טיפולי הפריה".

אתם באמת חושפים הרבה מאוד מחייכם האישיים. זה לא משהו שעיתונאים נוהגים לעשות.
"אני מכבדת אנשים שקנאים לפרטיות שלהם, ואני חושבת שעיתונאים שמנסה לחשוף אחרים בתהליכים שהם עוברים, ראוי שיהיו פתוחים לספר דברים על עצמם. אני לא יכולה להיות בניתוק ואני לא אתן לאחרים לשחק בשבילי. כמו שסופר חושף דברים מחייו, כעיתונאי אתה מכיר את החומרים שאתה מתעסק איתם מהחיים שלך. אין לי מה להסתיר".



בברנז'ה, מי שנחשב לעיתונאי "רציני" שומר על פרטיותו. חשיפה זה לכוכבי ריאליטי.
"הברנז'ה הזויה, ולא אכפת לי מה היא אומרת. לברנז'ה הייתה ביקורת על זה שאנחנו נרקיסיסטיים ועל זה שאנחנו חושפים את עצמנו, אבל אצלנו זה בא ממקום אחר. אני לא מתייחסת למה שאומרים ולמה שכותבים בטוקבקים. כשהתחלתי לעבוד, חשבתי שצריך להחליק את השיער ולהרכיב משקפיים כדי להיראות חכמה. הבנתי שהדבר הכי נכון הוא להסיר מסיכות. זו ההתנהלות שלי בחיים, ולא אכפת לי מה יגידו".

יש קו אדום?
"ברור. אף אחד לא נכנס לחדר המיטות שלנו. יש דברים שאני לא אוציא החוצה. כשצילמנו את 'מחוברים', הילד הגדול לא רצה להצטלם, היה לי סעיף בחוזה שהוא לא מצטלם, והילד הקטן באומנה ואסור לחשוף את הפנים שלו, ומובן שלא חשפנו".

עושה רושם שהזוגיות ביניכם מאוד חזקה.
"השבוע בדיוק הגדרתי את זה לחברה כנס: זוגיות כזאת ואהבה כזאת, היא נס. אין לזה מתכון. לאהוב אחד את השנייה, לרצות להיות ביחד, להסתדר בעבודה משותפת ולפעול מאג'נדה משותפת זה דבר מופלא. אני לא אגיד שאנחנו לא רבים ואין סערות, אבל גם הן חיובית. וכן, קרה לי נס".