מ"הפרח בגני" דרך "הללויה" ו"עכשיו מעונן": השירים הישראליים הגדולים

ארץ ישראל וירושלים והכותל לפני שנשבו בידי חובשי הכיפות הרבניים והחרדים הקנאים והשונאים ולפני ההפרדה בין נשים לגברים (לא הייתה שום הפרדה אז). לכן יכולנו כולנו לאהוב אותה ולהתגעגע אליה. ו"שופר קורא בהר הבית" בהחלט לא היה השופר הקנאי של הרב גורן, שעל פי עדותו של האלוף עוזי נרקיס דחק בו לפעול לפיצוץ המסגדים על הר הבית, עד שנרקיס איים להשליכו לכלא, ומשה דיין, שר הביטחון הארץ־ישראלי והחכם והקרוב כל כך ברוחו העברית והחופשית ורוויית התנ"כיות לנעמי שמר, הבהיר מיד ש"לא באנו לכבוש קודשי אחרים או להצר זכויותיהם הדתיות, אלא להבטיח את שלמות העיר ולחיות בה עם האחרים באחווה".

מנחם בן




"זמר נוגה" - החלונות הגבוהים 1967

הרבה לפני שהקדישה רונה רמון את השיר שכתבה המשוררת רחל ב־1927 לאסטרונאוט הישראלי הראשון אילן רמון, שעלה למעבורת החלל קולומביה ולא שב ממנה, "זמר נוגה" היה שיר שהיה קשה להישאר אדיש אליו. תרמה לכך זהותה של הכותבת, שידעה כידוע חיים לא פשוטים: מחלת השחפת, הדרישה שתעזוב את דגניה, שיברונות הלב, חוויית האמהות שלא התממשה, החיים הבודדים בתל אביב הקטנה.

"אחרון ימי כבר קרוב אולי/ כבר קרוב היום שׁל דמעות פרידה/ אחכה לך עד יכבו חיי/ כחכות רחל לדודה", כותבת רחל. במילים יפהפיות היא מצליחה ללכוד בשיר חוויית כמיהה אוניברסלית וישראלית: לרצות עד כלות, לקרוא בקול דק זעקה גדולה, להיאחז ברגע קטן כדי לסחוב על הגב חיים שלמים, לחכות מעבר למה שהדעת מסוגלת לשאת. לכן שיר האהבה בביצועם של החלונות הגבוהים הוא פיוט, לא פחות, המדבר בשמם של אוהבים ואוהבות, נפרדים ונפרדות ואמהות המחכות לבניהן שישובו מהצבא. מי שלבם עוד מאמין כי ביכולתו להתאחות, מי שאינם אומרים די אל מול כוחו המרסק של העולם.

אורלי עסיס




"מה אברך" - להקת חיל הים 1968

לו אלוהים רק בירך לו חיים, ולו יאיר רוזנבלום לא היה מחליק ונחבל עם הווספה שלו ונאלץ לקחת פסק זמן מהחזרות עם להקת חיל הים ולנוח בבית ההארחה בשפיים, לו לא היה משתעמם שם ומחפש איך להעביר את הזמן ולו לא היה נתקל במקרה בחוברת זיכרון של הקיבוץ בשיר בשם "אלדד", שכתבה אחת מהקיבוץ בשם רחל שפירא לזכרו של אלדד קרוק, בן כיתתה שנהרג במלחמת ששת הימים - לו כל זה לא היה מתרחש - השיר לא היה בא לעולם. 

אבל כשיאיר נתקל בשתי השורות הראשונות של השיר בחוברת, הוא ידע מיד איך תישמע המנגינה ומי תהיה הזמרת שתבצע אותו. הוא לא ידע מיהו אותו אלדד שהשיר נשא את שמו, והוא גם לא ידע מי זו רחל שפירא שחתומה עליו. כשמצא אותה בקיבוץ, הביא את רבקה זהר, חיילת צעירה ואלמונית מלהקת חיל הים, ושלושתם נכנסו לחדר האוכל. "יאיר התיישב ליד הפסנתר", שחזרה לימים שפירא, "וזו הייתה הפעם הראשונה שבה שמעתי את השיר. זה היה רגע בלתי נשכח. כולנו היינו נרגשים מאוד, ואני הייתי המומה קצת. לא פעם ניסיתי לתאר לעצמי את התנועה שמעולם לא חזיתי בה. לעולם אהיה אסירת תודה על כי החסד המופלא של לחניו נגע במילותי".

אבי קורן




"שיר לשלום" - להקת הנח"ל 1969

כולנו יודעים איך זה נגמר. 4.11.1995, דף עם מילות "שיר לשלום" מוכתם בדמו של ראש הממשלה יצחק רבין, שנרצח בעצרת השלום בכיכר שאחר כך נקראה על שמו. ה"שיר לשלום", שבמקור הושפע מתנועות מחאה אנטי־מלחמתיות בעולם ומילדי הפרחים, נטען במוצאי השבת השחורה ההיא במשמעות חדשה, מורכבת יותר, המסמלת אולי את העובדה שהשלום, ולא כקלישאה, צריך להתחיל קודם כל בתוכנו. אלא שמשמעותו התרבותית־היסטורית של "שיר לשלום" מתחילה הרבה לפני כן, עוד במלחמת ההתשה בשנת 1969, לאחר האופוריה הגדולה של הניצחון בששת הימים. אז מתחילים להיראות ניצנים של מרד וקריאת תיגר על האופן שבו דור המייסדים מנהל את המדינה. השיר, שנכתב מנקודת מבטם של הנופלים בקרב, קורא לכל מי שטיפסו על האולימפוס לשיר על אהבה ולא על ניצחונות; להפסיק לקדש את הקרבות ולחפש אלטרנטיבה אחרת; להפסיק להלל כיבושים ודם. כי המחיר כבד בשני הצדדים.

אחד הוויכוחים הגדולים בחברה, הרלוונטיים גם היום, מתנקזים לשיר אחד שעורר מחלוקת עזה, שרק הולכת ומסתבכת. מצד אחד היו שתמכו במסר השלום, שקראו לו "בצעקה גדולה" ולא בלחש "אל תלחשו תפילה". ומנגד, היו שראו בו שיר תבוסתני המחלל את זכרם של הנופלים בקרבות, "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים".

טליה לוין




"משירי ארץ אהבתי" - חוה אלברשטיין 1970

כולנו בסופו של דבר מהגרים ובני מהגרים, וכל עלייה ועלייה הותירה את חותמה בלבה של החברה הישראלית. מה זאת ארץ אהבתנו? האם זו הארץ שבה נולדנו, הארץ שבה אנחנו חיים, או הארץ שאליה אנחנו רוצים לברוח? זו שאלה שהתשובה אליה משתנה בהתאם לתקופה, אך היא רלוונטית תמיד. סביר להניח שארץ אהבתו של כל אחד היא המקום שבו הוא יכול להניח את הראש בשלווה. לאה גולדברג כתבה, דפנה אילת הלחינה, וחוה אלברשטיין שרה את מה שהפך להמנון של מהגרים באשר הם, אלו שהגיעו למולדת חדשה בשמחה, אך גם מתקשים להיפרד מהמולדת שבה נולדו ושם קבורים זיכרונות ילדותם. 

כשהשיר יצא בפעם הראשונה בתחילת שנות ה־70, הוא נהפך מזוהה מיד עם ארץ ישראל. אבל ארץ אהבתה של גולדברג היא לאו דווקא ארץ ישראל (ויש אף הסבורים שהשיר נכתב על מולדתה ליטא), מה שמדגיש ביתר שאת את האוניברסליות שלו. כי בעצם הוא שיר עם פשוט, הנוגע בלבו של כל מי שאוהב את מולדתו, תהיה אשר תהיה.

טליה לוין

"יו יה" - כוורת 1973

בטח שמתם לב שכל גיבורי "יו יה" הם כישלונות: אחד נידון למוות, אחד פוטר מהעבודה בדואר לאחר שמעל בתפקידו למען אוסף הבולים שלו, אחד טבע בים, עם זה שרצה להציל אותו, ואחד היה סתם בטלן, שהתעצל אפילו לנוח. וזה היה עצוב כמעט, אלמלא זה היה מצחיק. ומענג בטירוף בחרוזים הישראליים כל כך, העליזים והאבסורדיים.

דני סנדרסון סולח לכולם ואוהב את כולם, ממש כפי שסלח קודם לברוך, מ"המגפיים של ברוך", שסבל בעליל מטורדנות כפייתית ("הוא ניקה אותן בספירט כל שעתיים"), ואל תגידו לי שאין אנשים כאלה, כי יש, וסנדרסון וכוורת מכילים את כולם. לכן, בין השאר, כיף גדול איתם, כי פרט לשמחה הגדולה של המילים ולשמחה הגדולה של המוזיקה, הם אוהבים אותנו, ואנחנו אותם. וכן, אסור לאבד את ההומור גם כשאתה על הכיסא החשמלי וגם כשאתה טובע. והעיקר לא לפחד כלל ולהיות בעד השמחה, כולל המסיבה המאוחרת אצל הדודה והדוד.

מנחם בן

"סליחות" - יהודית רביץ 1977

בשנות ה־70, כשפתח הצייר ואיש הפסנתר עודד לרר ספר שירים ישן של לאה גולדברג ונתקל פתאום בשיר, ניגש אל הפסנתר וכמו שדה פתאומית ומרגשת, נחה עליו המנגינה. הכל עובר חביבי, חוה אלברשטיין וזמרים נוספים מהשורה הראשונה פסחו על השיר ומלמלו "פחות מתאים לי". לאחר חיפושים רבים, הגיע עודד אל מפתן ביתה של הזמרת האנונימית, המתולתלת והיפה כל כך, וכשהביטה בו בעיניה הגדולות, שאל: "אולי את?". בפסטיבל הזמר והפזמון של 1977, אל מול קהל גדול וערוץ אחד שמשדר, שרה יהודית רביץ בת ה־21 את כאביה וסליחותיה של גולדברג. השיר אומנם הגיע למקום השביעי, אך רגע לאחר הפסטיבל נהפך לחלק מההווי הישראלי. 

אולי אלו החצוצרות בהתחלה, הכינורות המצטרפים, הנבל, הסערה הרשמית, שהכלים טרם דור האלקטרוניקה הנורא הביאו איתם. או אולי זו הגיטרה, שכמו קרן שמש טובה, באה אחרי הסערה ומשכיחה הכל, אולי זה קולה הענוג וחיוכה הכמעט תמים של יהודית רביץ דאז, ואולי אלו הכל גם יחד. משהו בשיר הזה גורם לנשים עזובות לחייך אל זיכרונות אהבותיהן הכואבות, לקהלים שלמים בטקסים רשמיים לזקוף ראשם לצלילי השיר הלאומי כמעט, ולסקרנים, כמוני למשל, לחטוא ולחפש תשובה לשאלת הארוטיקה בשיר, האם הוא מסמל פרידה או שמה מעשה אהבים יפה?

מרסל מוסרי




"עטור מצחך" - אריק איינשטיין 1977

אחד השירים הרומנטיים בזמר העברי לדורותיו. הנוסחה פשוטה לכאורה, אבל כמה שהיא מורכבת: קחו מבצע אדיר כמו אריק איינשטיין, בעל הקול החד־פעמי והמלטף, הוסיפו את הטקסט הרגיש שכתב אברהם חלפי, ערבבו עם הלחן של הגאון המוזיקלי יוני רכטר, ותבלו ביהודית רביץ, בקורין אלאל ובאבנר קנר ככוחות חיזוק. התוצאה: יצירת מופת. חלפי כתב את השיר בסוף שנות ה־50 של המאה ה־20 בהשראת אהבתו הסמויה לאשת החברה התל אביבית זהבה ברלינסקי. במילותיו ביטא את משיכתו הבלתי ממומשת אליה. בשנות ה־70 הלחין רכטר את השיר, שיצא ב־1977, באלבומו של איינשטיין, "ארץ ישראל הישנה והטובה חלק ג'". הוא אומנם דורג רק במקום השלישי במצעד הפזמונים השנתי של רשת ג' ב־1978, אך במשך השנים פיצה על כך כשנבחר לא פעם ולא פעמיים לשיר הישראלי האהוב בכל הזמנים.

דודי פטימר

"נאסף תשרי" - צביקה פיק 1977

המשורר נתן יונתן ציטט את שירו של שמואל הנגיד, ומנה במהלך "נאסף תשרי" שלו שלל חטאים מתקופת התנ"ך; וצביקה פיק הלחין וביצע את השיר במסגרת מצעד הפזמונים העברי השנתי של רשת ג' לשנת 1977. ההצלחה הייתה אדירה ומיידית. "נאסף תשרי" כמו לכד גם את התנ"ך, גם שירת משוררים, גם פופ וגם מתיקות נוגה של אהבת קיץ קדומה, מעין קפסולת זמן מזוקקת. נתן יונתן הפך לאב שכול ב־1973 (בנו ליאור נהרג במלחמת יום הכיפורים), וב־1974 ראה אור הספר "שירים (ליאור)", ובו הופיע השיר "נאסף תשרי" - קינה על מות הבן. מוזיקלית בנוי "נאסף תשרי" מבית אטי ורך כבלדה ומפזמון קצבי, והוא כולל סולו סינתיסייזר ארוך, אחת הפעמים הראשונות והחשובות שכלי נגינה אלקטרוני חדשני הופיע בשיר ישראלי. בשנת 2012 בחרו בו מאזיני רשת ג' כשיר האהוב עליהם ביותר של פיק וכאחד השירים הגדולים של שנות ה־70.

בועז כהן




"הללויה" - חלב ודבש 1979

השיר זוכה האירוויזיון, שעמד לאחרונה בלב סערת חגיגות ה־70 למדינה, חוגג השנה יום הולדת 39, ונחשב לאחד השירים הישראליים הנודעים ברחבי העולם. שמרית אור כתבה את המילים, קובי אשרת את הלחן, ולהקת חלב ודבש, עם הסולנית גלי עטרי, ביצעה את השיר על במת האירוויזיון, שנערך בבנייני האומה בירושלים, שנה לאחר זכייתו של יזהר כהן עם "אבניבי". בניסיונותיו למצוא מבצעים לשיר - שיועד במקור ללהקת הכל עובר חביבי - הקים קובי אשרת את להקת חלב ודבש. 

חברי הלהקה - שמוליק בילו, יהודה תמיר וראובן גבירץ - הצטרפו לעטרי, ועם זכיית השיר באירוויזיון ב־1979, זכו לתהילת עולם והחליטו להפוך את הלהקה החד־פעמית לקבועה, עד לפרישתה של עטרי והצטרפותה של לאה לופטין במקומה. האירוויזיון התקיים חמישה ימים לאחר חתימת הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל ומצרים, וקרוב לוודאי שההתלהבות מישראל בעולם בשל ההסכם תרמה לאהדה כלפיה בקרב המדינות המצביעות.

דודי פטימר




"אני ואתה" - אריק איינשטיין 1972

כשאריק איינשטיין היה בן 32, צעיר ובעל חלומות על עולם טוב יותר, הוא גייס רוקיסט שהיה אז בן פחות מ־22, מיקי גבריאלוב, יוצא להקת הצ'רצ'ילים, כדי ליצור עמו בימים של חבורת "לול" את אחד השירים המכוננים בזמר העברי. זה היה בשלהי תקופת ילדי הפרחים וההתנגדות למלחמת וייטנאם, ובארץ דיממה מלחמת ההתשה. המסר של השיר אופטימי. כי גם אם יהיה רע (מדוע? איך?), בסוף תתממש המהפכה. מילותיו של השיר, שנכלל בתקליטו של איינשטיין "בדשא אצל אביגדור", נחקקו על אנדרטה קטנה, שהוצבה לאחר מותו בכניסה לביתו בתל אביב.

יעקב בר־און

"הפרח בגני" - זוהר ארגוב 1982

כשנתיים לפני שחזיתי בזהר ארגוב, לראשונה בחיי, שר את "הפרח בגני" בבנייני האומה, שמעתי אותו, לראשונה בחיי, במילואים אפרוריים ומבאסים ברפיח. הטבחים, שרובם היו ממוצא מזרחי, דאגו להשמיע את "אלינור" שלו בפול ווליום מחריש אוזניים, על טייפ קסטות ענקי - לא רק כי הם מתו עליו - אלא בעיקר כדי לעצבן את הסגל, שהיה, רובו, ממוצא אשכנזי. באפריל 1982 סיקרתי את פסטיבל הזמר המזרחי ל"להיטון", שבו זכה זהר ארגוב עם "הפרח בגני". ארגוב הופיע בערוץ הטלוויזיה היחיד שהיה אז בישראל, ואפשר לקהל עצום להתוודע לראשונה לזמר משכמו ומעלה, שנכנס בדלת הראשית, עם שיר שנעם לאוזן המזרחית ולאוזן האשכנזית. בראיון שערכתי איתו יומיים לאחר מכן, הוא אמר לי: "רציתי לשבור את החומה הזאת. יש לי קהל שהוא 70% מהאוכלוסייה במדינה, ואמצעי התקשורת לא חיים את המוזיקה הזאת".

באפריל 1982 נשמע ארגוב כמו קול קורא במדבר, שהצליח לשעה קלה להבקיע סדק צר בחומת הגטו הבצורה עם "הפרח בגני". היה זה אומנם להיט ענקי, אבל הוא לא הצליח לשנות את ההגמוניה של המוזיקה ה"אשכנזית" והמוזיקה "המזרחית" המשיכה להתקיים מאחורי סורגי הגטאות המוזיקליים. ממרחק הזמן נדמה ש"הפרח בגני" מהווה את קו פרשת המים, שבו נפרץ לראשונה הסכר בחומת ההפרדה וההשתקה שחצצה בין התרבות ה"אשכנזית" לתרבות "המזרחית"; ואת כל מה שארגוב זרע בדמעה, קצרו אייל גולן, שרית חדד ועומר אדם ברינה.

אילן שאול




מחכים למשיח - שלום חנוך 1985

כמה מדויקות המילים של השיר הזה, קולעות בול, גם יותר משלושה עשורים לאחר שנכתבו בידי שלום חנוך. הן כל כך מדויקות, שכשמאזינים לשיר, קשה שלא לראות בדמיון את המשרד בצפון של "ארציאלי בע"מ יועץ", לחוש את המתח והחרדה של ירוחם, יהודה וארציאלי הבן, ואפשר כמעט להריח את עשן הסיגריות של עזרא, שלא מפסיק לעשן. מדהימה לא פחות, ואולי גם מדכדכת, היא הרלוונטיות של השיר בשנת 2018. הוא נכתב על רקע המשבר הכלכלי בשנות ה־80 ואף שמאז עברנו אין־ספור משברים, כלכליים ואחרים, ואף על פי ששר האוצר כבר מזמן לא נותן ב"מבט" ראיון, השיר עדיין נשמע לגמרי מחובר למציאות. מ"דצמבר המר" הדרמטי דרך "הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם" הבלתי נשכח ועד "הולך למילואים וסופר את הכסף שאין" התמיד נכון. ומשיח? ובכן, הוא עדיין לא מטלפן. גם לא שולח ווטסאפ.

ענת משה

"אין לי ארץ אחרת" - גלי עטרי 1986

שירו של אהוד מנור הוא, לדעת רבים, הפטריוטי ביותר, ושמו הפך במרוצת השנים למטבע לשון שגור. ב־1982, אז מסר מנור את השיר להלחנתה של קורין אלאל ולביצועה של גלי עטרי, התחוללה מלחמת לבנון הראשונה, ועל רקע זה הוא התקבע בתודעה כמחאה נוקבת נגד המלחמה. שני המחנות, מימין ומשמאל, אימצו אותו לעצמם מסיבותיהם הם, אף כי מנור נתן להבין שלמעשה הביע בשיר מחאה מאוחרת על מותו של אחיו הצעיר, יהודה, שנפל שנים קודם לכן במלחמת ההתשה. השיר, אגב, יועד במקור לאריק סיני, אך הוא החליט לוותר עליו, ועטרי זכתה בשיר ובתהילה. שנתיים לפני מותו כתב מנור בספר פזמוניו "אין לי ארץ אחרת" כי הגרסה האהובה עליו היא זאת המשותפת לאלאל ולעטרי, כפי שבוצעה בכיכר העירייה שבוע לאחר רצח רבין.

יעקב בר־און

"שלל שרב" - גידי גוב 1987

השיר, שזכה לתואר "שיר השנה", מציג למעשה את פרי התמזגות המוחות המוזיקליים שעמלו עליו ברגישות יתרה ויצרו מאסטרפיס של ממש. הכותב מאיר אריאל, שהצליח בכתיבתו המוזיקלית הכישרונית, המורכבת, המיוחדת ורבת הפרצופים ליצור טקסט עמוק ומצויר; המלחין יהודה פוליקר, שהביא את ההשפעות היווניות והים־תיכוניות שבערו בו באותה תקופה והצליח להשלים את מוחו היצירתי של אריאל בצורה מדויקת; וכמובן המבצע גידי גוב, שבקולו המחוספס הצליח לקחת שיר שאינו מזוהה עם סגנונו ולנכס אותו אל הרזומה שלו בשלמות ווקאלית.

המשולש הקדוש הזה של אריאל־פוליקר־גוב (והעיבוד הענוג של לואי להב), ששיתף פעולה אך ורק בשיר זה, יצר לא רק את אחד השירים היפים בפסקול הישראלי, אלא גם את אחד המסתוריים ביותר בו.

כל ניסיון להתאים פרשנות חד־משמעית ולפענח את המשמעות המסתתרת מאחורי השיר יהיה לא רק חטא, אלא גם מועד לכישלון, שכן לאורך השנים הועלו לא מעט תהיות בנוגע למשמעות הטקסט. יש שקטלגו אותו כשיר העוסק באונס, יש שטענו שהוא רומז לרצח הילדה נאווה אלימלך, ומאיר אריאל עצמו טען כי השיר הוא על תשוקת הסוף.

למרות זאת, המשמעות המדויקת של השיר מעולם לא נפתרה, ואולי המסתורין הזה, הבלתי אפשרי לפתרון, הוא שהפך את השיר למסקרן ולמושך בכל פעם מחדש וסיפק לו כרטיס כניסה להיכל התהילה של הזמר העברי.

דודי פטימר




"חום יולי־אוגוסט" - שלמה ארצי 1988

השיר "חום יולי־אוגוסט" לעצמו אומנם אינו הלהיט הגדול ביותר שיצא מהאלבום הכפול "חום יולי־אוגוסט", שהופיע ב־1988. "תחת שמי ים התיכון" היה להיט גדול בהרבה ממנו, וגם "נבראתי לך" הרעיד וריגש הרבה יותר. ובכל זאת, העובדה היא שדווקא השיר הזה, הנע בין מוות לתשוקה ובין חוויות מלחמה לחוויות מין, נתן את שמו לתקליט הכפול כולו, ששלמה ארצי העיד עליו בראיון ב־2016 שלא הצליח מעולם לשחזר את עוצמותיו. הזיכרון הוא של שירותו הצבאי של ארצי, שמתאר כאן את זיכרון הליכתו בוואדי עם הפלוגה שלו, בחום יולי־אוגוסט הכבד, זיכרון של פצועים ומלחמות ותשוקת אהבה ומין עצומה, שמתקיימת בשיאיה בעיקר בנעורים ההם: "מת לאכול אותך בבסיס האם לנצח".

מנחם בן

"עוד חוזר הניגון" - ברי סחרוף 1998

נתן אלתרמן הוא לא רק מייסד הפזמון הישראלי בשיאיו המקסימים, הוא הרבה יותר מזה: הוא גדול המשוררים הישראלים. ויותר מזה: הוא אחד מגדולי המשוררים שהיו בעולם אי פעם. השיר "עוד חוזר הניגון", הפותח את ספר שיריו הראשון והמכשף, מכיל בתמצית את כל מהותו. עם הלחן הנפלא של נפתלי אלתר והזמרה המושלמת של ברי סחרוף, הוא אחד מכמוסות היופי של חיינו בארץ הזאת. וחשוב להבין מה אומר כאן אלתרמן ועל מה כל השיר: "עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא", כלומר גם לאחר שנטשת את השירה (אלתרמן נסע בצעירותו לפריז כדי ללמוד חקלאות ושב אגרונום), השירה לא נטשה אותך והיא חוזרת אליך, כהשראה שבאה מאליה, ואז העולם שוב מקסים ("והדרך עודנה נפקחת לאורך"). כי לא היה מאוהב בעולם כאלתרמן, שממש משתחווה וסוגד ליופיו של העולם האלוהי.

מנחם בן




"עכשיו מעונן" - אביב גפן 1993

1993. קלטת אדומה עוברת מיד ליד. דלת החדר סגורה כדי שההורים לא ישמעו. שלוש נערות בקריות מחזיקות בחוברת המילים ומאזינות בטייפ דאבל־קאסט לקלטת שנתפסת בעיניהן כחתרנית. היו שם לא מעט שורות שכמותן לא שמענו קודם במוזיקה הישראלית: מ"אל תדאג, אני חושבת עליך אבל שוכבת עם כולם" ועד "בוכה על הקבר של אמא שלי". אבל האמת היא שלא היה צריך להתאזר בסבלנות או לפתח סקרנות כדי להגיע למפץ הגדול של האלבום הזה כי הוא הופיע כבר ברצועה הראשונה - "עכשיו מעונן". הקלידים בתחילת השיר, המילים הילדותיות, האווירה הקודרת, הכל היה רק הכנה לאותה צעקה בלתי נשכחת: "אנחנו דור מזוין". ואנחנו, אותו דור של נערי ונערות הניינטיז, חשנו שגפן, שהיה מבוגר מאיתנו בשנים ספורות בלבד, כתב וניסח את מה שכולנו הרגשנו. והשאר היסטוריה.

ענת משה

"כשהלב בוכה" - שרית חדד 2001

את יוסי גיספן, מחבר "כשהלב בוכה" המרעיד, הרביתי לתקוף במרוצת השנים. הוא היה בעיני סמל המוזיקה המזרחית במרעה, במסחריותה, בחנטרישיותה. אבל הנה קרה נס שירי אמיתי, ואל מילות האמת והאמונה הפשוטות והעמוקות שכתב הפעם התחברו מלחין אלמוני בשם שמואל אלבז, סגן אלוף במשטרה הצבאית, ושרית חדד המקסימה, ששרה מתוך עומק נפשי נדיר.

יחד הפכו השלושה את "כשהלב בוכה", המוכר יותר בציבור כ"שמע ישראל", לשיר תפילה עממי מדהים ביופיו, המצטרף לסידור התפילה החדש והמקסים של השירה הישראלית (מ"אדון עולם" בהלחנת עוזי חיטמן ועד אתי אנקרי). שיר התפילה הזה נוגע ברבים מאוד מאיתנו, ומתאר, בין השאר, אם כי בלשון כללית ולא פרטית, דרמה אנושית גדולה: אדם נופל (וכולנו נופלים לפעמים), ה"חותך את הדממה", את השתיקה, את חוסר המוצא, בתפילה קטנה לפני שהוא שוקע אל סף תהום ואל "הלא נודע", שהוא המוות. רק אלוהים יכול להציל: "שמע ישראל אלוהי אתה הכל יכול".

מנחם בן