כשאגם בוחבוט יצאה מהתכנית "בית ספר למוזיקה", היא ידעה לנצל היטב את דקות התהילה ולתעל אותן לקריירה מצליחה שהניבה להיטי פופ ויראליים שכללו נאיביות ילדותית מתוקה לצד שירה בוגרת וכריזמה שהפכו לסימן היכר ייחודי עבורה. היא כבשה את הרשת עם שירים כמו "ילדה קטנה" (עם משה פרץ), "ארטיק מסטיק" ובעיקר "כמו בריו" שהלמו היטב את קולה ואת שלל הווריאציות בהן פעלה. לאחרונה אף חבקה בלדה מעולה ובוגרת בשם "חוזרת אליך" שביטאו את בגרותה וגיבוש סגנונה. לכאורה.
כששמעתי את ביצועה של בוחבוט לשיר הרשמי של מצעד הגאווה – "לוקה" אותו כתבו והלחינו עבורה משה פרץ ואבי אוחיון, לא זיהיתי את אגם בוחבוט. ראיתי ושמעתי זמרת פופ וונאבי צפויה ונוסחתית שאינה מנסה להיות ייחודית ולהביא את עצמה לתוך השיר, אלא נכנעת לאלוהי המסחרה המתועשת והרדודה של שמי המוזיקה המקומית ומאבדת את ישותה המוזיקלית שזה עתה החלה לפרוח.
"לוקה" הוא שיר דאנס שבלוני שכולל בית סטנדרטי ופזמון סטנדרטי, שאינו תופס את האוזן, קשה לראותו הופך ללהיט אמיתי (בסדר גודל של "תל אביב" של עומר אדם או "מלכת השושנים" של עדן בן זקן שליוו את מצעדי הגאווה בשנים עברו) ואי אפשר לזהות בו את אגם בוחבוט בתוכו.
הזמרת הצעירה ובעלת הפוטנציאל נשמעת כרובוט שהכתיבו לו מה לשיר, איך לזוז ובדרך לקחו לו את הנשמה והכנות היצירתית והשליכו אותה לפח. לא מסוג השירים שבוחבוט תרצה שיזכרו לה בערוב ימיה.