פרולוג
היי אבי. איך אתה מרגיש. אני בסדר, אבל יש דברים המטרידים אותי. הלחץ בהוסטל גדול, כל הזמן.
אבי, אני מחפש שיר של אבי טולדנו שהפזמון שלו "שלום לך, עיירה נידחת". אבי טולדנו אמר לי שאתה כתבת אותו.
שלח לי אותו. זה ישמח אותי.
אני מתגעגע. מקווה שנתאם פגישה ותרגיש בטוב.
חברך איציק.
איציק הוא חבר שלי. הכרנו לפני כמה שנים. לשנינו היה חבר משותף: אמיר רוסו.
את אמיר הכרתי בצפת, כשבא לנפוש עם קבוצת חברים שהיו עיוורים כמותו. ביקשו ממני לספר להם על עצמי ועל שירים שכתבתי. אמיר ידע עלי הכל ועוד ידע בעל פה מאות שירים ואת שמותיהם של היוצרים של כל השירים העבריים. נפשי נקשרה בנפשו ונעשינו חברים. היה בא להתארח אצלי בצפת וכשהגעתי לתל אביב היינו הולכים לבלות בפאבים ובמופעים, שם שימשתי לו כזוג עיניים שתיארו עבור שנינו את מה שראו.
כשאמיר בא להיפרד ממני לפני הטיול הראשון שלו לחו"ל, הוא היה נרגש ונלהב. נתתי לו טיפים על הטברנות בפלאקה של אתונה ונפרדנו בחיבוק.
הפגישה הבאה שלי עם אמיר הייתה בבית העלמין של קיבוצו שדות ים. אחותו התקשרה וסיפרה לי שאמיר איננו. בטיול ההוא שכל כך התרגש לקראתו הוא קפץ למים ממעבורת לסירה. הוא החטיא את הסירה וטבע בים.
אז הכרתי את איציק. הוא שאל אם אסכים לפגוש אותו ועניתי לו שכל מי שהיה חבר של אמיר הוא גם חבר שלי. איציק הוא עיוור. הוא גם התחרש בגיל 11. אנחנו מתכתבים במייל ולעתים אני בא לבקר אותו בהוסטל שבו הוא גר. הוא מלמד אותי איך לתקשר איתו בפגישות שלנו. אנחנו משוחחים באמצעות לוח אותיות כשידינו מונחות זו על גבי זו והאצבעות מטיילות בין האותיות. אנחנו אפילו צוחקים עם הידיים והאצבעות. את הדמעות אנחנו שומרים כל אחד לעצמו.
שלום לך, עיירה נידחת
שלום, מדבר, היה נעים לנדוד.
כבר הערב אשב לי בנחת
במקום רחוק מאוד. רחוק מאוד.
("השיר הארוך", תרגום: אבי קורן)
תמונה ראשונה
אני איציק ואני חלק מקבוצת התיאטרון שחיה בחושך ובדממה. אם תגידו לי שיש פה מישהי חתיכה בלונדינית, זה ממש לא עושה לי כלום.
אף פעם לא ראיתי את השמש שוקעת...
אבל לכולנו יש חלומות...
ככה מציג איציק את עצמו בהצגה "לא על הלחם לבדו", שמוצגת בהצלחה גדולה על ידי התיאטרון הראשון בעולם ששחקניו כולם חירשים־עיוורים. הקבוצה הזו קמה פה בארץ. הם הציגו כבר כמה וכמה הצגות במסגרת עמותת "נא לגעת". על החזרות להצגה הזו, שנמשכו שנתיים, מספרת הבמאית עדינה טל, אחת מאלה שיזמו את כל הלא ייאמן הזה:
"אנחנו משתמשים בקיו של מכת תוף. כל מי שרואה את זה, זה נראה לו נורא טריוויאלי, כי הוא שוכח שכל שחקן שבשבילו אנחנו נותנים את מכת התוף - הוא לא רואה את התוף וגם לא שומע את מכת התוף. אם בכל אופן הוא מגיב לקיו, זה מפני שעבדנו חודשים שילמדו להרגיש ויבראציות".
מה שמשמח בכל העצב הזה הוא שהתיאטרון קיים כבר כמעט עשר שנים והוא ממש כבר לא בגדר חוויה חד־פעמית. מוצגות בו הצגות בזו אחר זו, והקהל מגיע ומריע.
פעם מזמן יכולתי לראות הרבה יותר טוב...
אני חושבת שכשאלוהים גירש את אדם וחוה מגן העדן הוא טרק את השער כל כך חזק, שהם איבדו את השמיעה.
(בת שבע רבנסרי, מתוך ההצגה "תגידי תפוז")
תמונה שנייה
עיניה יוצאות מחוריהן
אפה מתכווץ
קמטוטי עיניה
מתאמצים
לא לצחוק
שיניה לבנות
מסתירות את לבה
תזדרזי כבר
היא חושבת
אך משתהה
באמצע שגרת הבוקר
רק כדי
לעשות לעצמה
פרצוף
במראה
את השיר הזה שתלוי על הקיר בכניסה ל"נא לגעת" כתבה מורן דייגי, שתערוכה שלה מוצגת שם עכשיו. "נא לגעת" נמצא בנמל יפו. בנוסף לתיאטרון יש שם מרכז אירועים ובית קפה שהמלצרים המקסימים שלו כולם חירשים־אילמים. עד שלא תתנסו אתם, לא תאמינו כמה פשוט לבקש קפה אמריקנו בכוס זכוכית, לשלם, לקבל עודף ואפילו לשלשל טיפ ולזכות לתודה בלי לומר מילה. ישנה שם גם "בלקאאוט", שזה שמה של המסעדה שבה הלקוחות סועדים באפלה גמורה ושאני מודה בהכנעה שעדיין לא ביקרתי בה.
אורן יצחקי, שכנראה לא נח לרגע, הוא המנכ"ל הצעיר והנמרץ של הדבר הזה, שנדמה לי שאין דומה לו בעולם. הוא מחפש כל הזמן רעיונות, "כחלק מהגדלת מעגלי התמיכה" כלשונו. לשם כך הוא מחפש והוא מוצא תכנים נוספים שימשכו עוד סוגים של קהלים אל המקום. דבר חשוב לא פחות - ואולי אפילו יותר - הוא שהגברת הפעילות והרחבתה לסוגים רבים של קהלים ייצרו יותר אפשרויות תעסוקה ליותר עובדים חירשים ועיוורים.
ככה נולד הרעיון שלשמו התכנסנו באחד הערבים באולם החביב של "נא לגעת".
תמונה שלישית
באמונה עיוורת אני צועד על פי תהום
כמו אבן מתגלגלת שעומדת במקום
אחכה לך עד החיוך האחרון
אולי אנחנו
שנינו אנשים שמדברים בשפה של סימנים
אני קורא לך לגרש את השדים
הכל או כלום. כבר אין לי כוח
הכל או לא כלום. אני דועך
מחבק את הלילה בזרועותי האוהבות
הכל או כלום, כבר אין בי רוח
הכל או כלום אני זועק
מחבק את הלילה בזרועותי האוהבות
הבדידות חדה כמו תער
היא חותכת מבפנים
מאהבה סוערת נשארו רק רסיסים
אני קורא לך לגרש את השדים
(רמי פורטיס)
"אין לנו אפשרות להבין איך אדם עיוור חווה את היום שלו. איך הוא חווה תרבות", אומר אורן יצחקי ולכן הגה את הרעיון של "בעלטה", שזה מופע של מוזיקה בחשיכה שבו כולם נמצאים באולם החשוך כשעל הבמה החשוכה מופיעים האומנים. מופע רוק בחושך מוחלט.
"זה מחדד את האוזניים באופן שאי אפשר לדמיין", אמר ברי סחרוף אחרי מופע העלטה שבו התארח לצד ניר קורן, מוזיקאי צעיר ומעולה שאין בינינו שום קשר משפחתי. קורן אירח בעלטה עם ההרכב המצוין שלו את דויד ברוזה ואת אמיר דדון. אגב, אחד הנגנים שלו הוא עיוור.
סחרוף עלה לבמה והתחיל לנגן בחשיכה עם ההרכב, בלי שמישהו יציג אותו לפני כן. "לא הספקתי", התנצל קורן. "אבל מסתבר שהנוכחות שלו היא כל כך חזקה, שאין צורך להכריז עליו".
היא כל כך חזקה הנוכחות הזו של ברי, עד שאפילו בעלטה הוא מעביר לך את התחושות וההתרגשויות שאומן רוק אמור לייצר. רק שהפעם זה קרה בלי תאורה ובלי זיקוקים ועשן. כל מי שלא מסוגל להישאר לשבת כשברי נותן בראש בזאפה או באצטדיון, עשה בדיוק אותו הדבר בעלטה באולם האינטימי של "נא לגעת", וקשה היה לדעת מי מבין הרוקדים הוא עיוור ומי לא.
והעיניים הקרועות רואות הבוקר דברים אחרים.
ואנשים שהלכו לאטם והגיעו בעתם רצים כמאחרים.
ועשן שעלה בארובות הנזכרות
פותח סניפים בחלונות אחרים.
האם אתה שומע אותי?! האם אתה שומע אותי?!
והעיניים רואות את הדברים האחרים
ואנשים רבים נעשים בבת אחת לקרוביך...
האם אתה שומע אותי?! האם אתה שומע אותי?!
והעיניים האדומות רואות את הדברים המשונים,
את אלה המסבירים מה קרה ואת אלה שאינם מבינים.
רואות את היום ואת הלילה עשויים מצבעים משונים.
האם אתה שומע?! האם אתה שומע אותי?!
(חיים גורי, לחן: ברי סחרוף)
אפילוג
עוד מעט יציינו את יום העיוור. לא במקרה נבחר התאריך 6/6 לציון היום הזה. אבל בשביל איציק וחבריו לא מדובר ביום אחד. לא עבור איציק, שחולם להוציא ספר שירים שכתב כדי "שאנשים יידעו מה עובר עלי", ולא עבור בת שבע היפה שחלמה להיות שחקנית והיום על בימת "נא לגעת" היא קוצרת תשואות רמות שמועברות לה בשפת האצבעות.
וגם לא עבור אמיר רוסו. החבר שלי שנפל למצולות הים. אמיר היה אוהד נלהב של הפועל תל אביב. הוא היה הולך למשחקים בבלומפילד וצופה בהם בעזרת חברו אלי ישראלי, שהיה יושב לידו ומשדר לו את המשחק באופן אישי.
הרוח והחושך והמים
זוכרים מליל אתמול את צעדך.
הקצף שמחה את עקבותייך
יודע שהיית פה לבדך.
אני כעיוור אחרייך הולך
רוח בחושך נושקת לפני המים.
שוב לא יאיר אלי בחוף בעוברך
צחור החבצלת בשחור שערך.
(נעמי שמר)