מה גרם למוזיקאי שעבד עם שלמה ארצי וירדנה ארזי לעזוב לארה"ב - ולחזור

תחושת אשמה

כן, זה אצלם בגנים. אביהם ניגן בתזמורת מנדולינות בעיר הולדתו בליטא. כשעלה ארצה, כחלוץ צעיר שעבד בבניין, לא המשיך לנגן. כישרונו המוזיקלי עבר לבניו, צביקה וירון, הצעיר מאחיו בחמש שנים. “כפי שהיה בכל בית פולני טוב, כשאח אחד מנגן בפסנתר, אחיו באופן טבעי מצטרף אליו מתישהו”, משחזר צביקה גרשובסקי. “ירון התחיל אחריי, בגיל 6, בשיעורי נגינה בפסנתר, והגיע רחוק”.

אם גרשובסקי “מאשים” את אחיו בקריירה שלו, צביקה מודה ב”אשמה”. “לאחר שירון סיים, כמוני, את הלימודים בקונסרבטוריון, המבוססים על מוזיקה קלאסית, חשבתי שהוא, כמי שתמיד היה מספר אחת בלימודיו בכל מקום, יכול להצליח בכיוון אחר”, מעיד האח. “המלצתי עליו לפיסי (משה) אושרוביץ, אז דמות ידועה בג’אז הישראלי, שהסכים ללמד את ירון ג’אז. ירון לא חזר למוזיקה הקלאסית”.

הוא החל כנער את המרוץ שלו בליווי אמנים בערבי ראיונות, ו”מאז לא לקחתי דמי כיס מההורים שלי”. למרות הניסיון שצבר, העדיף שירות צבאי רגיל בחיל האוויר על פני שירות בלהקה צבאית, ובשנתו האחרונה במדים הורשה לצאת בערבים ולנגן בהופעות.

כשהשתחרר, “נחטף” מיד על ידי השוק. לפסטיבל שירי הילדים 72’ הלחין בבת אחת שלושה מחמשת השירים, שהיו באותו פסטיבל למורה ולפזמונאי המנוח יוסי בכר. “שמעון כהן, המנהל המוזיקלי של הפסטיבל ההוא, שמע את נגינת הפסנתר שלי בהקלטות המוקדמות של השירים, והחליט לקחת אותי לנגן בפסטיבל עצמו”, נזכר גרשובסקי. “אני חייב לו את תחילת הקריירה המוזיקלית שלי”.

זה היה הזינוק. במקביל עיבד לפסטיבל הזמר המזרחי של אותה השנה את השיר הזוכה, “עיר כלה”, שכתב והלחין עמוס מלר ושר אורי שבח. לשיאו בתחום הזה הגיע גרשובסקי בפסטיבל הזמר והפזמון 73’, שבו צץ ככוכב שביט עם עיבודיו לשלושה מהשירים הבולטים בו - “שיר בבוקר בבוקר”, ששלמה ארצי שר עם ההרכבים “בנות חוה” ו”אף אוזן גרון”; “אצלך כמו תמיד”, ששרו יאיר קלינגר וסילבן מרגי ו”ליל חניה”, ששרו ירדנה ארזי, חנן יובל, אפרים שמיר ו”אף אוזן גרון”.

“אני מתעסק עם הזמרים, וכל השאר עליך’, אמר לי יאיר רוזנבלום, שהלחין את אותו שיר של נתן אלתרמן”, מספר גרשובסקי. “ממנו הבנתי שכאשר אתה מעבד שיר, עליך לקלוע למה שהמלחין הרגיש בזמן ההלחנה. מהפסטיבל ההוא יצאתי מורווח בגדול".

בפסטיבל הבא עיבד את “הבלדה על ברוך ג’מילי”, השיר הזוכה של שלמה ארצי, והתעופף מכאן: “אז התאהבתי בנגנית האבוב בתזמורת, דורית חרותי, שהייתה בינואר 74’ לאשתי - והיא עד היום”.

באותו זמן הפנה אותו בעז שרעבי לזמר צעיר, שעבד על אלבום הבכורה שלו. זה היה ניסים סרוסי, שלעיבודיו המרשימים לשירים “אשליות” ו”איני יכול” יש מניות נכבדות בהפיכתם ללהיטי ענק. “אני נהנה לנגן כל מוזיקה”, גרשובסקי מעיד על עצמו. “עם ניסים היה נהדר. הוא מוכשר ביותר. אגב, שני הלהיטים הגדולים שלו, שמסומנים כפורצי דרך במוזיקה המזרחית, למעשה בכלל לא מזרחיים”.

לפתע היה גרשובסקי בכל מקום. “במלחמת יום הכיפורים ליוויתי במילואים את אסתר עופרים”, הוא מספר, “זה היה מדהים. אסתר היא זמרת בקנה מידה קוסמי, לא רק עולמי”.

עוד שם משתזר בסיפור שלו, בהיותו המנהל המוזיקלי, המעבד והפסנתרן במופע “פרצוף של צועני” של יוסי בנאי. “אצל יוסי, המנגינות היו כלי ששירת את הסיפורים שהביא לבמה”, נזכר ירון. “לא במקרה הוא שם דגש על המילים, שאותן הוא כתב בדרך כלל בעצמו. זה היה אצלו הצד החזק, כמו אצל פול סיימון ואצל בוב דילן”.

בנוסף לכל, גרשובסקי, תלמידו של נועם שריף, היה המנהל המוזיקלי והפסנתרן של פצצת הטלוויזיה “ניקוי ראש”, שלה הוא כתב עם אפרים סידון את “אז במצב הנוכחי”, השיר שהיה לאות התוכנית. “היה נהדר לנסוע אחת לשבוע לירושלים כדי לעבוד על התוכנית עם חבר’ה כל כך מוכשרים”, מתרפק גרשובסקי על ימים אחרים.

הטרגדיה שלו הייתה שאמו לא זכתה לחוות את התהילה של בנה. “ב־73’ אמא שלנו נפטרה ממחלה קשה, והיא בת 51 בלבד”, מספר צביקה גרשובסקי. “היא בקושי הייתה עדה לתחילת הקריירה של ירון. אבא נפטר שלוש שנים אחריה”.

ב־74’ יצא גרשובסקי ללמוד בברקלי שבבוסטון, ונשאר בארצות הברית. בישראל, נגע בג’אז לצד עיסוקו בפופ, וג’אזיסט של ממש נהיה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. מעמדו בתחום התעצם עם המעבר שלו לניו יורק ב־77’. בין אמני הג’אז הרבים שעמם שיתף פעולה היו ויין שורטר, ריי בראון ונגניו של קאונט בייסי.



ממשיך לרוץ

לצד פעילותו במסגרת “מנהטן טרנספר”, ההרכב שעמו הופיע בבית הלבן של הנשיאים רייגן ובוש, גרשובסקי פעיל גם בברודוויי. הוא חתום על העיבודים הקוליים למחזות הזמר “שיר של מלאכים”, “סינגפור” ו”סווינג” ולכמה הצגות תיאטרון. כמו כן, הוציא שני אלבומי סולו, שבאחד מהם ניגן החצוצרן של להקת “דם, יזע ודמעות”.

אתה מחובר למושבת נגני הג’אז הישראלים בניו יורק?
“אני מכיר חלק מהם, כולל כאלה שלפעמים יוצא לי לנגן איתם, אבל כמי שנמצא עם ’מנהטן טרנספר’ בדרכים, זה לא מזדמן לי הרבה. מאותה הסיבה אני לא פעיל במוזיקה שנעשית בישראל, אם כי שמחתי להשתתף בפסטיבלים כמו ‘ג’אז בים האדום’ באילת. במרוצת השנים, שיתפתי פעולה, בין השאר, עם רותי נבון, שלה הפקתי ב־77’ את האלבום ‘הוריני דרכך’”.

כאיש “מנהטן טרנספר”, אתה חי במנהטן, בניו יורק?
“לא בדיוק. אני בניו יורק, אבל בקווינס. זה קרוב”.

דורית וירון גרשובסקי הם הורים לשלוש בנות שאינן עוסקות במוזיקה. מהן יש להם שבעה נכדים. “אני משתדל שהנכדים שלי יהיו חשופים לכל מיני סוגים של מוזיקה טובה”, מעיד סבא גרשובסקי. “כשהם גדלים, כבר קשה להשפיע עליהם”.

גרשובסקי מאוד מחובר לישראל, מה שניכר בו בביקוריו כאן. אצלו זה געגוע שאיננו נגמר. כשהוא ודורית שלו מגיעים הנה, ולו לימים אחדים, הם נוהגים לשכור דירה לתקופת שהותם בישראל, ולא חדר במלון.

ומחוץ למוזיקה?
“אני רץ”, מעיד על עצמו גרשובסקי. “בכל בוקר אני מתחיל בריצה, והשתתפתי עד כה בשישה מרוצי מרתון. לריצה יש מקום חשוב בחיים שלי”.