כשאהרל'ה קמינסקי היה בן 16, הוא גילה לראשונה את אהבת חייו - התופים. בפגישתם הראשונה, הוא לא העלה על דעתו שהרומן המוזיקלי יימשך 60 שנה ויוביל אותו לקריירה ענפה בארץ ובחו"ל, שתהפוך אותו לאחד המתופפים המשפיעים ופורצי הדרך בג'אז, בפופ וברוק ישראלי.



"אם היית שואל אותי, לא חשבתי שבגיל 70 אני עוד אתופף", אומר קמינסקי. "כשהייתי בן 50 והראיתי לתלמידים שלי מתופפים מחו"ל בני 65, הייתי מתלוצץ איתם שגם בגיל מופלג כזה אפשר לתופף. והנה אני, כבר בן 76, ועדיין מתופף. זה אומר שלתשוקה למוזיקה אין גיל".



קשה למנות את כמות האמנים שקמינסקי ליווה לאורך שנותיו: מאריק איינשטיין, כוורת, שלמה ארצי וחוה אלברשטיין ועד ממפיס סלים, צ'יק קוריאה ומנהטן טרנספר. לצד כל אלה ניגן גם במאות הקלטות היסטוריות, שתרמו לעיצוב המוזיקה הישראלית.



"התחלתי לתופף בסוף שנות ה־50, בערך בגיל 16, בצורה מוזרה ביותר", הוא משחזר. "הייתי באותו הזמן ילד חוץ בקיבוץ חניתה, ומדי יום שישי, כשלא היה לנו פטיפון נגיש, היינו שרים בעל פה את כל שירי ריקודי העם של אותם זמנים, ונהגתי לתפוס פח מצ'וקמק ששימש למילוי ממתקים ופשוט לתופף עליו לפי הקצב. החבר'ה בקיבוץ, שלא ידעו מה זה תופים, קראו לי 'מתופף'.כשהתגייסתי לצבא, אחת מבנות הקיבוץ ששירתה בנח"ל שמעה שאחד החברים בצוות הווי הנח"ל, האקורדיוניסט מנחם צור, מחפש מתופף, והמליצה עלי. כך מצאתי את עצמי מתופף עם מנחם ועושה 40 לירות בערב, בעוד שמשכורת צבאית הייתה אז 14 לירות בחודש. אני זוכר שאבא שלי קנה לי מערכת תופים פשוטה מאוד, והייתי מופיע איתה. בהמשך, אותה ידידה שלחה אותי לאודישן ללהקת הנח"ל, שבדיוק החליטה פתאום לצרף תופים לתזמורת, ולמזלי התקבלתי".





עם להקת הנח"ל ניגן תוכנית אחת בלבד ("זה נח"ל זה?", 1960), אך נאלץ לעזוב את הצבא בשל אבל משפחתי שכמעט עלה לו בקריירה. "במהלך ההופעות עם הלהקה, אבי האהוב הלך לעולמו, ומשפחתי לחצה עלי להגיע להציל את העסק המשפחתי במפעל של אבי לייצור בגדי תינוקות", הוא מספר. "לא כל כך אהבתי את זה, אבל לא הייתה לי ברירה, ובמקביל לעסק, נהגתי לנגן ולתופף, בעיקר עם חברים. זה נמשך שבע שנים, עד שהבנתי שלבי רק בתופים, והתמסרתי לזה טוטאלית".



לאורך השנים, הפך קמינסקי לאחת מאושיות הג'אז המקומי: הוא ניגן בהרכבי ג'אז מתקדמים כמו "הברנשים של פיאמנטה" ו"הפלטינה", ניהל מועדוני ג'אז כמו "ברברים" ו"בייבלוס" ונמנה עם חבר הוועדה שייסדה את "ג'אז בים האדום" - פסטיבל הג'אז הבינלאומי באילת.



"אחרי שהבנתי שמג'אז אי אפשר באמת להתפרנס, השתתפתי בהמון הקלטות אולפן, בפסטיבלי הזמר למיניהם, ובעיקר לימדתי תופים והקמתי סדנאות ברחבי הארץ. ג'אז זה מצוין לנשמה, אך לא לכיס", הוא אומר.



בשנים האחרונות חדל קמינסקי כמעט מללמד, אך לא חדל מלנגן: "אני מנגן הרבה ג'אז. יש לי הרכב עם הפסנתרן יונתן ריקליס ועם הבסיסט רן ארז, שמנגן קבוע במועדון 'שבלול'. אני מנגן עם כל מיני הרכבים שונים לג'אז, ובמקביל מעביר ברחבי הארץ סדנה שנקראת 'עושים תזמורת סמבה עם אהרל'ה קמינסקי'. זאת סדנה שאני מעביר בארגונים שונים ומלמד אנשים איך להיות חלק מתזמורת. אני מתפרנס מזה יפה כבר 15 שנה".




היום ייערך מופע מחווה מיוחד לקמינסקי במלאת 60 שנות קריירה, במסגרת פסטיבל כלי ההקשה הראשון. קמינסקי בעצמו ינגן עם בכירי הג'אז בארץ: דני גוטפריד על הפסנתר ואלי מגן על הבס, ואורחים נוספים.

יש מישהו שחלמת לנגן איתו ולא הספקת?
"יש הרבה. למשל מיילס דיוויס, ג'ון קולטריין. בעיקר ג'אזיסטים".

מה דעתך על דור המתופפים הצעיר?
"מה יש לי להגיד? הם ענקיים. אם אתה מסתובב במועדוני ג'אז בחו"ל, ויש מתופף שמנגן בצורה וירטואוזית, ישר חושבים שהוא מישראל".

עד איזה גיל אתה מתכנן להופיע?
"כל עוד אני מצליח פיזית לנגן ולשמור על הכושר שלי, אני לא מתכוון להפסיק. מבחינתי, מדובר בלא פחות מנס". 

מופע מחווה לאהר'לה קמינסקי, היום (שלישי) ב־20:30, צוותא, תל אביב