"תשמח בי לפחות על קצת, על הבינתיים, אתה מאיץ בי להיות, אני נופלת פעמיים, הלוואי ויום אחד אצליח, שוב להרגיש בבית". אלו שורות משירה החם מהתנור של יובל דיין - "דמעות שקופות" שעוררו בי התרגשות יתרה. בהאזנה לשיר, המילים הללו מהדהדות במוחי שוב ושוב ושזורות בקרבי שתי וערב של שנאה ואהבה, של חושך ואור, של אמת וצדק.
האם צריך להשתנות בשביל מישהו כדי שהוא יקבל אותך? האם כדי שתקבל את עצמך, עליך לצפות שאחרים יקבלו אותך? או האם מדובר בתפילה אישית ותקווה?
כל הדיסוננס הזה, בין הנסתר לנודע, בוער בבטני לכל אורך השיר. "דמעות שקופות" מציג את דיין כמשוררת מורכבת ומתוחכמת, שיודעת כיצד לגרום למאזין לחשוב בטרם הוא מקשיב רק למוזיקה. היא לוקחת את המציאות הפנימית שלה ושופכת אותה על הנייר כמעמידה את עצמה בפני משפט מול הרגשות וה"אני מאמין" שלה.
הליריקה המיוחדת, מלאת התקווה (כמו שמחה מהולה בעצב), תפורה ככפפה ללחן הרגוע שמשלב בין מזרח למערב בצורה מדוקדקת, השירה מלאת העוצמה והכנות של דיין משתפכות לכל אורך השיר ונוסכות בו רגישות שלא יכולה להשאיר אף אוזן אדישה.
אגב, בהאזנה לשיר, אפשר לפרש את תחינתה של דיין כלפי אהוב ליבה, או כלפי אלוהים, או אף מישהו יקר, והמשמעויות האופציונליות הרבות הן שהופכות אותו לא רק למקורי, אלא גם מסקרן ביותר.
כתמיד, דיין יודעת בדיוק כיצד לייצר להיט, והיא עושה זאת בסטייל האופייני והייחודי לה. לכן היא יובל דיין.